פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
4747/20
לפני:
כבוד השופט נ' סולברג
המבקשת:
מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל
נ ג ד
המשיבים:
1. מוחמד לאפי
2. סובחיה עבד-אלכרים לאפי
3. ח'אלדיה לאפי
4. פאטמה תיתי
5. יוסף עבד לאפי
בקשת רשות ערעור על
החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 11.6.2020 בת"א 18062-12-15 שניתנה
על ידי כבוד השופטת ב' בר-זיו
בשם המבקשת:
עו"ד ישראל בלום; עו"ד
אילנה שילה
בשם המשיבים:
עו"ד ג'מאל עבדו
החלטה
1.
ביום 8.12.2015, הגישו המשיבים תביעה לפיצויים, בגין מקרקעין שהופקעו על-ידי המדינה לפני עשרות שנים. המבקשת הכירה בזכויות המשיבים לפיצויי הפקעה, וההליך בבית המשפט המחוזי התמקד בגובה הפיצוי שיפסק. הצדדים הגישו לבית המשפט חוות דעת שמאיות מזה ומזה, לצורך קביעת שיעור הפיצויים, לפי סעיפים
13-12 לפקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור), 1943 (להלן: הפקודה ). ביום 7.12.2017, ניתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים בדבר תשלום פיצויים שאינם שנויים במחלוקת, בסך של 254,606 ₪. מאוחר יותר, הסכימו הצדדים לקבוע את שווי המקרקעין בהתאם לאמור בחוות הדעת של השמאי מטעם המבקשת, ובית המשפט נדרש להכריע אך בשאלת גובה 'דמי החכירה האבודים', לפי סעיף 13 לפקודה. השמאי מטעם המבקשת, אמד את 'דמי החכירה האבודים' בשיעור של 1.5%-2.5% משווי המקרקעין המשתנה משנה לשנה, ואילו השמאי מטעם המשיבים שם אותם בשיעור של 6% משווי הקרקע. בפסק הדין, אימץ בית המשפט המחוזי את עמדת השמאי מטעם המשיבים, ופסק כי שיעור הפיצויים הכולל יעמוד על סך של 820,596 ₪. כמו כן, נפסקו לטובת המשיבים הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד.
2.
המבקשת הגישה לבית המשפט המחוזי בקשה מנומקת לעיכוב ביצוע פסק הדין, עד להכרעה בערעור שהיא עתידה להגיש. ביום 11.6.2020, קבע בית המשפט המחוזי כדלקמן: " אני מורה
על עיכוב ביצוע פסק הדין עד 1.7.2020 " . המבקשת הגישה בקשה לעיון חוזר בהחלטה זו, בגדרה ביקשה כי פסק הדין יעוכב עד להכרעה בערעור שיוגש, ולמצער עד יום 12.7.2020 – תום המועד להגשת ערעור על פסק הדין. ביום 15.6.2020, קבע בית המשפט המחוזי כך: "כמבוקש. פסק הדין מעוכב עד 12.7.2020" .
3.
מכאן בקשת רשות הערעור שלפנַי. במסגרתה טוענת המבקשת, כי שגה בית המשפט המחוזי כשלא קיבל את בקשתה לעיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור, בדומה להחלטות רבות שניתנו על-ידי בית המשפט העליון בנסיבות דומות, לאחר שניתן פסק הדין בע"א 8717/17 מדינת ישראל –
רשות מקרקעי ישראל נ' עזבון המנוח איסמעיל
(23.07.2019) (להלן: הלכת איסמעיל ) . בנוסף מלינה המבקשת על כך שהחלטת בית המשפט המחוזי אינה מנומקת כלל, וזאת בניגוד למושכלות יסוד של השיטה. לגופם של דברים, סבורה המבקשת כי פסק הדין אינו עולה בקנה אחד עם אמות המידה המשפטיות שנקבעו בהלכת
איסמעיל , ולפיכך "סיכויי הערעור להתקבל גבוהים מאד" . אשר למאזן הנוחות, נטען כי תשלום סכומי כסף משמעותיים לאדם מן השורה, מעורר כשלעצמו חשש לקושי בהשבת מצב הדברים לקדמותו ככל שיתקבל הערעור. הוזכר, כי מדובר בתביעה לפיצויים בגין הפקעה שנעשתה לפני עשרות שנים, וכי המשיבים קיבלו זה מכבר חלק מסוים מסכום הפיצוי.
4.
המשיבים מתנגדים לבקשה. לדידם, לאחר שניתן פסק הדין החלקי שבו נקבע שווי הקרקע, תוחמה המחלוקת שבין הצדדים לשיעור 'דמי החכירה האבודים' כנגזרת משווי הקרקע, ולפיכך פסק הדין בעניין איסמעיל אינו משליך עוד על עניינם-שלהם. עוד הזכירו המשיבים, כי בקשה לדיון נוסף בהלכת איסמעיל נדחתה על ידי נשיאת בית משפט זה, תוך שנקבע כי הלכת איסמעיל לא שינתה מן ההלכות הקודמות שנהגו בנוגע לאומדן הפיצויים בגין הפקעת מקרקעין. אשר למאזן הנוחות, נטען כי המבקשת לא הוכיחה דבר בנוגע למצבם הכלכלי של המשיבים.
5.
בהתאם לסמכותי שלפי תקנה 410
לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, החלטתי לדון בבקשת הרשות לערער כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. לאחר עיון בהחלטות בית המשפט המחוזי, ובטענות ב"כ הצדדים מזה ומזה, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל.
6.
המבקשת פנתה לבית המשפט המחוזי בבקשה מנומקת לעיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור , וזאת בהתאם לדין הנוהג (ראו ע"א 2631/15 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' מסראוה (17.6.2015)). ברם, בית המשפט המחוזי קבע באופן לקוני כי פסק הדין שנתן, יעוכב עד למועד המשוער של הגשת הערעור .
7.
מאז שניתן פסק הדין בהלכת איסמעיל , הוגשו בקשות רבות לעיכוב ביצוע, דומות במהותן לבקשה דנא. כל הבקשות שהוגשו – התקבלו באופן מלא או חלקי. כך כתבתי לאחרונה בהקשר זה: "על רקע שורה ארוכה של החלטות שיצאו מלפני בית משפט זה, נקודת המוצא ביחס לבקשות אלו, בכפוף לבחינה פרטנית של נסיבות כל מקרה ומקרה, נוטה אפוא לקבלת הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, למצער באופן חלקי" (רע"א 4466/20 רשות מקרקעי ישראל נ' עזבון המנוח מסרי , פסקה 6 (14.09.2020)). העניין דנן, אינו שונה במהותו מכל אותן החלטות, חרף ניסיונם של המשיבים לאבחן את מצבם על בסיס פסק הדין החלקי שניתן בהסכמת הצדדים. בפסק הדין החלקי, נקבע אמנם שוויים המחייב של המקרקעין, אך המחלוקת בנוגע לשיעור 'דמי החכירה האבודים' נותרה בעינה גם לאחריו, והיא זו שעומדת לערעור כיום. אינני מקבל אפוא את טענת המשיבים, כי "סיכויי הערעור של המבקשת, במקרה ספציפי ומיוחד זה, קלושים ביותר" . משאלו הם פני הדברים, אין לפנַי טעם שיש בו כדי להצדיק את דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, בניגוד להכרעתו של בית משפט זה במקרים רבים.
8.
נוכח האמור, הערעור מתקבל. כיוון שהמשיבים זכו לפיצויים מוסכמים בסכום העולה על 250,000 ₪, אינני רואה לנכון להורות על תשלום סכום כסף נוסף בשלב זה. אשר על כן, תשלום יתרת סכום הכסף על-פי פסק הדין, יעוכב עד למתן פסק דין בערעור.
9.
בנסיבות העניין, לא אעשה צו להוצאות.
ניתנה היום, ז' בתשרי התשפ"א
(25.9.2020).
ש ו פ ט