רע"א 4951/18 אחים רחמני עבודות כלליות (1995) בע"מ נ. יהודה אזיכרי

1.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ח' פלינר ) בפש"ר

33587-03-18 ובפש"ר 33672-03-18 מיום 27.5.2018, בגדרה נדחתה בקשת המבקשת למתן צו איסור דיספוזיציה זמני בדירה הנמצאת בשדרות העצמאות בבת ים (להלן: הדירה ).

רקע

2.

מהבקשה עולה כי המבקשת היא הזוכה והמשיבים 2-1 הם החייבים בתיק הוצאה לפועל שסכום החוב העדכני בו עומד על כ-189,000 ש"ח (להלן: המבקשת ו- החייבים , בהתאמה).

3.

ביום 15.3.2018 הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי בקשה למתן צו כינוס נגד החייבים, ובקשה במעמד צד אחד למתן צו איסור דיספוזיציה בדירה. הבקשה למתן צו כינוס הושתתה על טענת המבקשת לפיה החייבים הגישו בקשה להפטר בתיק ההוצאה לפועל בעניינם, וסירבו להצעת המבקשת לשלם מחצית מהחוב כתנאי להפטר. המבקשת טענה כי יש לפרש צעדים אלה כהודעה מטעם החייבים לפיה הם עומדים להפסיק לשלם את חובם. אשר לבקשת הצו למניעת דיספוזיציה בדירה, נטען כי הדירה הועברה בהענקה פסולה מהחייבים לבנותיהם, הן המשיבות 4-3, ומשכך יש להורות על ביטולה. בו ביום ניתן צו ארעי למניעת דיספוזיציה בדירה, והתיק נקבע לדיון במעמד הצדדים.

החלטת בית המשפט המחוזי

4.

ביום 27.5.2018 התקיים דיון בבקשה למתן צו למניעת דיספוזיציה בדירה לגופה, ובהחלטה שניתנה באותו יום הורה בית המשפט המחוזי על דחיית הבקשה ועל ביטול הצו הארעי שניתן במעמד צד אחד.

בהחלטה נקבע כי סיכויי מתן צו הכינוס אינם גבוהים, שכן הגשת בקשה לקבלת הפטר בתיק הוצאה לפועל אינה שקולה להודעת חייב כי הוא עומד להפסיק לשלם את חובו. עוד נקבע כי סיכויי הבקשה לביטול הענקה "קלושים עד לא קיימים". בית המשפט המחוזי ציין כי הדירה יצאה מרשות החייבים בשנת 2006, וכי גם אם היה ניתן לראות בהעברתה "הענקה פסולה", הרי שלא ברור כיצד ניתן לתקוף עסקה זו בחלוף למעלה מעשר שנים בניגוד לאמור בסעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980.

5.

בהחלטה נקבע עוד כי גם שיקולי מאזן הנוחות מטים את הכף אל עבר דחיית הבקשה, שכן אף אם יתקבלו טענות המבקשת בסופו של דבר ויינתן צו כינוס, יוכל בעל התפקיד להגיש בקשות מתאימות ולעקוב אחר הכספים שהועברו.

6.

לנוכח האמור, נקבע כי בשלב מקדמי זה אין מקום להותרת צו המניעה הזמני על הדירה, והבקשה נדחתה. בנוסף, חויבה המבקשת בהוצאות המשיבות 4-3 בסך 7,500 ש"ח.

הבקשה דנן נסבה על החלטה זו של בית המשפט המחוזי, ובצדה הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה.

הבקשה דנן

7.

בבקשה חוזרת המבקשת על טענותיה בבית המשפט המחוזי, ומדגישה כי החייבים ממשיכים להתגורר בדירה ושולטים בזכויות בה באופן המעיד על כך שהעברתה לבנותיהם היא פיקטיבית ופסולה. לטענת המבקשת, "הברחת הדירה" התבצעה בשני שלבים, בשנת 2006 – כאשר המשיבה 3 רכשה את הדירה מהחייבים, ובשנת 2011 – כשהמשיבה 3 העבירה לאחותה, המשיבה 4, את הדירה ללא תמורה. נטען כי מאחר שטרם עברו עשר שנים מהשלב השני שאירע בשנת 2011, יש לראות את העסקה כולה, על שני שלביה, כהענקה פסולה, ומשכך להורות בשלב זה על איסור דיספוזיציה בדירה. המבקשת טוענת שמתן הצו הכרחי, שאם לא כן ייגרם לה נזק בלתי הפיך.

המבקשת הלינה גם על חיובה בהוצאות לטובת המשיבות 4-3.

8.

המשיבות 4-3 טענו בתשובתן כי יש לדחות את הבקשה וסמכו ידיהן על נימוקיו של בית המשפט המחוזי. כן נטען כי טענות רבות המופיעות בבקשה לא נטענו בבית המשפט המחוזי והן מהוות הרחבת חזית אסורה.

9.

כונס הנכסים הרשמי, הוא המשיב 5 (להלן: הכנ"ר ), טוען אף הוא כי דין הבקשה להידחות, וסומך ידיו על נימוקיו של בית המשפט המחוזי בהחלטתו.

דיון והכרעה

10.

לאחר העיון הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

כידוע, ככלל, ביקורת ערעורית על החלטות בבקשות לסעדים

זמניים היא מצומצמת ותיעשה במקרים חריגים בלבד (ראו למשל: רע"א 160/18 פלוני נ' פלוני , פסקה 4 (8.1.2018)). לא שוכנעתי כי המקרה דנן נמנה על אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית.

11.

החלטתו של בית המשפט המחוזי מבוססת על מספר אדנים, אשר כל אחד מהם לכשעצמו מבסס טעם טוב לדחיית הבקשה למתן צו זמני, ובוודאי ששילובם יחד מהווה תשתית איתנה למסקנה אליה הגיע. חרף טענותיה של המבקשת בנדון, בית המשפט המחוזי העריך כי סיכויי ההליך העיקרי כמו גם הסיכוי לראות בהעברת הדירה "הענקה פסולה" אינם גבוהים. החלטה זו מבוססת, בין היתר, על עמדתו של הכנ"ר כמו גם על קביעות עובדתיות של בית המשפט המחוזי לאחר שהפנה שאלות למשיבה 3 במהלך הדיון והתרשם מתשובותיה.

בנוסף לאמור, כפי שצוין בהחלטה, אף אם בהמשך ההליך יתקבלו טענות המבקשת (וההערכה לכך היא, כאמור, לא גבוהה) , בעל התפקיד שימונה יוכל לפעול באמצעים משפטיים העומדים לרשותו לצורך איתור והשבת שווי הדירה.

12.

לנוכח כל האמור לעיל, הבקשה נדחית. המבקשת תישא בהוצאות המשיבות 4-3 בסך 5,000 ש"ח. לנוכח התוצאה אליה הגעתי מתייתר הצורך לדון בבקשה לעיכוב ביצוע.