רע"א 5222/18 דוד חי מנשה נ. משה סוויסה

1.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו ( כב' השופט נ' שילה ) בה"פ 31686-05-18 שניתנה ביום 5.6.2018, בגדרה נדחתה בקשת המבקשים לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל לאכיפת פסק בוררות, עד למתן פסק דין בהמרצת הפתיחה שהוגשה על-ידם.

רקע והליכים קודמים

2.

ענייננו בסכסוך הנוגע להסכם מכר שנערך ביום 16.6.2015, בגדרו התחייבו המבקשים למכור למשיבים דירה שבבעלותם, הנמצאת בבני ברק והידועה כחלקה 612/4 בגוש 6192 (להלן: הסכם המכר ו הדירה ). במסגרת הסכם המכר הסכימו הצדדים על מועדים לתשלום תמורת הדירה ואופן התשלום. כבר ביום 10.7.2015, הוא המועד שנקבע להעברת התשלום הראשון, ניתן לבקשת המבקשים צו מניעה להקפאת עסקת המכר עד לבירור סוגיות מסוימות שהיו במחלוקת בין הצדדים. הצדדים פנו לבוררות בבית הדין לצדק בבני ברק (להלן: בית הדין ), וביום 26.6.2016 ניתן פסק בוררות אשר קבע כי הסכם המכר תקף וכי יש להמשיך בביצועו (להלן: פסק הבוררות הראשון ). בהמשך לכך, הגישו המבקשים בקשה לבית המשפט המחוזי לביטול פסק הבוררות. בהחלטתו מיום 21.2.2017 דחה בית המשפט המחוזי (כב' סגנית הנשיא, השופטת י' שבח ) את הבקשה ואישר את פסק הבוררות.

אחר הדברים האלה, ולאחר דין ודברים שהיו בין הצדדים לגבי מועד תשלום התמורה, פנו המבקשים בשנית לבוררות בבית הדין. ביום 14.5.2017 ניתן פסק בוררות נוסף בו נקבע כי האיחור בתשלום התמורה לדירה אינו מהווה עילה לביטול העסקה, ונקבעו תנאים להמשך קיומה (להלן: פסק הבוררות השני ). בהמשך לכך, קבע בית הדין כי המשך הדיון בעניינם של הצדדים יועבר לבית המשפט המחוזי. ביום 3.7.2017, לאחר שהמבקשים לא ביצעו את אשר נקבע בפסק הבוררות השני, הגישו המשיבים בקשה למתן הוראות לבית המשפט המחוזי אשר קבע כי על המבקשים לפנות ללשכת ההוצאה לפועל (להלן: הוצל"פ ) לאכיפת פסק הבוררות. בהתאם לכך, פנו המשיבים ללשכת ההוצל"פ וביקשו למנות כונס נכסים לצורך כך. בהחלטה מיום 7.2.2018 מינה רשם ההוצל"פ כונס נכסים שהחל בביצוע תפקידו. במקביל, הגישו המבקשים בקשת רשות ערעור על החלטת רשם ההוצל"פ לבית משפט השלום, שנדחתה בהחלטה מיום 11.6.2018.

3.

ביום 16.5.2018 הגישו המבקשים המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי, בגדרה ביקשו כי בית המשפט ייתן סעד הצהרתי לפיו המשיבים הפרו את הסכם המכר הפרה יסודית ועל כן יש להצהיר כי ההסכם בטל (להלן: התביעה ). בהמשך לכך, ביום 31.5.2018 הגישו המבקשים בקשה דחופה למתן סעד זמני לעיכוב הליכי ההוצל"פ למימוש פסק הבוררות עד למתן פסק דין בתביעה.

4.

בהחלטה מיום 5.6.2018 דחה בית המשפט המחוזי ברובה את הבקשה למתן סעד זמני, הן בשל חולשת עילת התביעה וסיכוייה הנמוכים לגישתו, והן לאור מסקנתו כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבים. בית המשפט המחוזי הדגיש, בין היתר, את השיהוי בהגשת הבקשה (כשנה וחצי לאחר שבית המשפט המחוזי אישר את פסק הבוררות), את קיומו של פסק הבוררות השני המהווה לכאורה מעשה בית דין, ואת הצהרת המבקשים כי הם מעוניינים בקיום ההסכם. עוד ציין בית המשפט המחוזי את חוסר תום לבם של המבקשים אשר כלל לא הגישו לבית המשפט את פסק הבוררות השני. בסופו של דבר, בשל כל האמור, דחה בית המשפט המחוזי את בקשת המבקשים לעכב את אכיפת פסק הבוררות. עם זאת, נקבע כי תירשם הערה לפיה המשיבים אינם רשאים לבצע כל דיספוזיציה או שינויים בדירה. כן נקבע כי עד להכרעה בתביעה ימשיכו המבקשים להתגורר בדירה, ואולם, נקבע כי מיום שהמשיבים ישלימו את תשלום תמורת הדירה, יחלו המבקשים לשלם למשיבים דמי שכירות חודשיים.

על החלטה זו הגישו המבקשים את בקשת רשות הערעור דנן, ובצידה הגישו בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה עד להכרעה בבקשת רשות הערעור.

הבקשה דנן

5.

המבקשים טוענים, בעיקרו של דבר, כי בית המשפט המחוזי שגה עת הורה על המשך ביצוע ההסכם על אף קיומה של תביעה תלויה ועומדת במסגרתה עותרים הם לביטול ההסכם. כן נטען כי סיכויי התביעה גבוהים; כי לא חל שיהוי בהגשת התביעה;

כי פסק הבוררות השני אינו תקף ולפיכך אינו יוצר מעשה בית דין; וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתם, שכן דחיית הבקשה תגרום להם נזק בלתי-הפיך. לעניין זה הוסיפו המבקשים וטענו כי, בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי, הם מתגוררים בפועל בדירה, וכן כי חיובם בתשלום דמי שכירות שגוי אף הוא ומהווה הענקת סעד למשיבים שכלל לא נתבקש על-ידם.

6.

המשיבים סומכים ידיהם על החלטת בית המשפט המחוזי, וטוענים כי יש לדחות את הבקשה. לטענתם, סיכויי התביעה קלושים מאחר ואין יסוד לטענה כי הפרו את ההסכם, וכי טענות המבקשים בדבר הפרת ההסכם כבר נדחו במסגרת פסק דינו של בית המשפט המחוזי שאישר את פסק הבוררות. כן נטען כי המבקשים פועלים בחוסר תום לב בכל דרך אפשרית על-מנת להכשיל את ביצוע ההסכם, וכן כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם.

דיון והכרעה

7.

לאחר עיון בבקשה ובתשובה לה, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות.

עניין אכיפת פסק הבוררות ועיכוב הליכי ההוצל"פ כבר נדון, למעשה, על ידי שלוש ערכאות: ראשית, על-ידי רשם ההוצל"פ (החלטה מיום 7.2.2018), שנית, על-ידי בית משפט השלום אשר דחה את בקשת רשות הערעור שהוגשה על ידי המבקשים על החלטת רשם ההוצל"פ (החלטה מיום 11.6.2018), ושלישית, על-ידי בית המשפט המחוזי אשר דחה אף הוא את הבקשה לעיכוב ביצוע הליכי ההוצל"פ. בהתאם לאמור, נדמה שיש להתייחס לבקשה הנדונה, מהבחינה העניינית, כבקשת רשות ערעור "בגלגול שלישי", אשר לגביה כבר נפסק כי תינתן בה רשות ערעור רק כאשר היא חורגת מעניינם הפרטני של הצדדים ומעוררת שאלה משפטית שראוי לה, לפי טיבה ומהותה, לזכות לבירור משפטי נוסף (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)) .

הבקשה דנן נוגעת לצדדים להליך זה בלבד, ואינה מעוררת כל שאלה משפטית בעלת השלכות רוחב החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. די בכך כדי לדחות את הבקשה.

8.

אוסיף כי אף בהתעלם מהרקע ומההחלטות הקודמות שניתנו בבקשה לעיכוב הביצוע, דין הבקשה להידחות. כידוע, לערכאה הדיונית שיקול דעת רחב בכל הנוגע לסעדים זמניים, והתערבות ערכאת הערעור בשיקול דעת זה תהא במקרים חריגים בלבד (ראו: רע"א 160/18 פלוני נ' פלוני , פסקה 4 (8.1.2018); רע"א 4951/18 אחים רחמני עבודות כלליות (1995) בע"מ נ' אזיכרי , פסקה 10 (25.7.2018) ). איני סבורה כי מקרה זה נמנה על אותם מקרים חריגים, וזאת גם אם אניח לטובת המבקשים כי לא חל שיהוי בהגשת התביעה על ידם (על אף שנדמה כי יש ממש בקביעת בית המשפט המחוזי בעניין זה). אף האמור מוביל למסקנה כי יש לדחות את הבקשה.

9.

לבסוף, ולמעלה מן הצורך, אוסיף כי השיקולים העיקריים שעל בית המשפט לבחון בבואו ליתן סעד זמני ,

הם קיומה של עילת תביעה וסיכוייה, והאם מאזן הנוחות נוטה לטובת מבקש הסעד הזמני

(ראו: הוראת תקנה 362(א) ל תקנות סדר הדין האזרחי , התשמ"ד-1984; רע"א 2960/15 הרצנו נ' P-Kama International Limited , פסקה 10 (7.9.2015)). נוסף על שיקולים אלה, על בית המשפט לשקול שיקולים שביושר כגון תום ליבו של מבקש הסעד הזמני ומידת השיהוי בהגשת הבקשה (ראו: תקנה 362(ב)(2) ל תקנות סדר הדין האזרחי ; רע"א 5841/11 אקסלרוד נ' בנק מזרחי , פסקה 24 (20.09.2011)).

בענייננו, בית המשפט המחוזי יישם נכונה אמות מידה אלה וערך את האיזון הראוי בין מכלול השיקולים הרלוונטיים, וביניהם – עילת התביעה וסיכוייה נוכח קיומו של פסק הבוררות המאושר ופסק הבוררות השני שלא בוטל, וכן מאזן הנוחות – ובצדק הגיע למסקנה כי הכף נוטה לטובת המשיבים. בתוך כך, ועל-מנת שלא ייגרם למבקשים נזק בלתי-הפיך אם תביעתם תתקבל, הורה בית המשפט למשיבים שלא לעשות כל דיספוזיציה בדירה עד להכרעה בתביעה, כך שניתן יהיה, במידת הצורך, להשיב את המצב לקדמותו. זאת ועוד, בית המשפט המחוזי הורה, שמא לפנים משורת הדין, כי המבקשים ימשיכו להתגורר בדירה עד להכרעה בתביעה, בכפוף לתשלום דמי שכירות חודשיים לאחר השלמת התמורה על ידי המשיבים. בכך, הלך בית המשפט המחוזי לקראת המבקשים, וטרונייתם בעניין זה אינה במקומה. למותר לציין כי במידה שתביעת המבקשים תתקבל בסופו של דבר, הם יהיו זכאים להעלות כל טענה לעניין השבת דמי השכירות.

10.

סוף דבר: הבקשה נדחית. לנוכח התוצאה אליה הגעתי מתייתר הצורך לדון בבקשה לעיכוב ביצוע.

המבקשים יישאו בהוצאות המשיבים בהליך זה בסך 5,000 ש"ח.