רע"א 5001/03 מוטי שלו נ. מכטינגר עזריאל

1.כל אחד מזוגות בעלי הדין – המבקשים מצד אחד, והמשיבים מצד שני, הוא הבעלים של יחידת קוטג', בבית משותף שבו ארבע יחידות קוטג', הגובלות זו בזו וביניהן קיר משותף וחצרות קדמיות ואחוריות משותפות. התעוררו מחלוקות בין בעלי הדין בדבר קו הגבול בין חצרותיהם. המשיבים הגישו לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו תביעה נגד הבעלים הקודם של יחידת הקוטג' שלהם, נגד המבקשים ונגד יתר בעלי הזכויות בשתי יחידות הקוטג' הנוספות, ובה עתרו, בין היתר, להצהיר כי השטח הכולל של יחידת הקוטג' שלהם והחצר הצמודה אליה הוא בגודל 210.84 מ"ר. בעלי הדין ויתר הנתבעים הגיעו להסכם פשרה (להלן – "הסכם הפשרה") שלפיו, "ביהמ"ש ימנה מודד מטעמו שיצא לשטח נשוא הדיון וימדוד את חלקו של כל דייר ודייר--- בכל מקום שימצא שהחלוקה בפועל איננה עולה עם החלוקה עפ"י התרשים וההסכמים, באופן שלמכטינגר [המשיבים – י' ט'] 210.84 מ"ר, ולסגן [בעלי הזכויות של יחידת קוטג' שגובלת ביחידת הקוטג' של המשיבים – י' ט'] 210.84 מ"ר, תוזז גדר ההפרדה ותקבע בהתאם להוראות המודד בחלקים שווים בחזית ואחורי הבנין". בית המשפט המחוזי (כב' השופטת א' קובו), בהחלטתו מיום 26.6.95, נתן להסכם הפשרה תוקף של החלטה (החלטה זו כונתה בטיעוני בעלי הדין ובערכאות השונות "פסק דין" ולפיכך נכנה אותה להלן – "פסק הדין של השופטת קובו"). אולם, בכך לא תמו המחלוקות בין בעלי הדין. המשיבים נקטו הליכי הוצאה לפועל נגד המבקשים ובמסגרתם ביקשו לחייב אותם לקיים את הוראות הסכם הפשרה. כמו כן עתרו המשיבים לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו לאכוף על המבקשים לקיים את הסכם הפשרה לפי פקודת בזיון בית המשפט. גם הליך אחרון זה נסתיים בהסכם פשרה בין בעלי הדין, שלפיו "המשיבים [המבקשים – י' ט'] מתחייבים במעמד זה לחתום על הבקשה להיתר בניה שהוגשה לוועדה המקומית הראשונית, בכפוף לכך שהמבקשים [המשיבים- י' ט'] מתחייבים לבנות את הקיר בהתאם להחלטת המודד". בית המשפט המחוזי (כבוד השופט א' סטרשנוב), בפסק דינו מיום 12.5.99, נתן להסכם הפשרה תוקף של פסק דין. המודד מדד את השטחים ועל פי מדידתו הוגשה לעיריית הרצליה תכנית למתן היתר לבניית קירות וגדרות בין חצרות הקוטג', לפיה הותווה תוואי הגדר בחצר האחורית בקו ישר לקו הבניין. בהתאם לכך נבנה בחצר הקדמית קיר ובחצר האחורית נבנתה גדר בהתאם לתכנית הנזכרת (להלן- "הגדר המקורית"). חלפו שנתיים והמשיבים הרסו את הגדר המקורית שהוקמה בחצר האחורית ובנו אותה במקום אחר, תוך פלישה לחצרם של המבקשים (להלן- "הגדר החדשה"). המבקשים מצדם הרסו את הגדר החדשה. המשיבים עתרו ללשכת ההוצאה לפועל בהרצליה בבקשה לחייב את המבקשים לשלם להם את הוצאותיהם עבור הקמת הגדר החדשה ועבור הוצאות נוספות אחרות וכן לאפשר להם לבנות את הגדר החדשה שהמבקשים הרסו. לא עולה מן המסמכים מה עלה בסופה של בקשה זאת. המבקשים מצדם עתרו לראש ההוצאה לפועל בבקשה להבהרת פסק הדין של השופטת קובו.

ראש ההוצאה לפועל (כבוד הרשמת ר' ערקובי), בהחלטתו מיום 6.6.01, קבע כי לשם קיום פסק הדין של השופטת קובו על המשיבים "לבנות את הגדר בין הדירות [יחידות הקוטג' – י' ט'] בחצר האחורית בקו הבניין כפי שהיתה לפני שנתנו הוראה להרסה". המשיבים ביקשו מבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו להרשות להם לערער על ההחלטה. בגדר הערעור נתן בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת י' שטופמן), בפסק דינו מיום 12.12.02, תוקף של פסק דין להסדר פשרה שלישי בין בעלי הדין, שלפיו תבוטל החלטת ראש ההוצאה לפועל מיום 6.6.01 ויסגר תיק ההוצאה לפועל. כמו כן הוסכם כי: "ב"כ הצדדים יעבירו למודד מר יאיר שילה את כל המסמכים הנוגעים לענין --- המודד יקבע את המקום אשר בו תעבור הגדר בחצר האחורית". גם בכך לא תמה המחלוקת, והמבקשים הגישו לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בקשה לתיקון או להבהרת פסק הדין מיום 12.12.02.

בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ש' דותן), חזר ודן בפרשה ובהחלטתו מיום 8.5.03, קבע כי: "על המודד לסמן את קו הגבול עפ"י הקביעה לפיה שטח המגרש של המשיבים הינו 210.84 מ' (עמ' 38 שורות 15-12 לפרוטוקול הדיון בפני כב' השופטת קובו והיתר הבניה שניתן על פיו)". כמו כן, חייב את המבקשים בהוצאות משפט בסכום של 2500 ש"ח. בית המשפט המחוזי דחה את בקשתם של המבקשים לעכב את ביצוע ההחלטה.

המבקשים ביקשו להרשות להם לערער על החלטת בית המשפט המחוזי ובגדר הבקשה מבקשים הם לעכב את ביצועה.

2.בבקשתם טוענים המבקשים, כי בית המשפט המחוזי טעה בכך שהבהיר הסכם פשרה שלא הוא ניסח ובכך שקבע כי "המסמך היחידי שאליו צריך המודד להתייחס הוא פסק הדין של השופטת קובו". עוד טעה בית המשפט בכך שקבע כי שטח המגרש של המשיבים הוא 210 מ"ר ובכך שהתעלם מראיות שהוצגו בפניו. המבקשים מוסיפים וטוענים כי לא ניתנה להם הזדמנות לטעון את טענותיהם. כמו כן טוענים הם, כי אין הצדקה לחייבם בתשלום הוצאות משפט.

3.דין הבקשה להרשות ערעור להידחות.

מן העיון בבקשה עולה, כי טענותיהם של המבקשים אינן חורגות מדל'ת אמותיהן של העובדות המסוימות של הפרשה ואינן מעלות שאלה שיש לה חשיבות משפטית או ציבורית המצדיקה דיון בערכאה שלישית (בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(123 (3); רע"א 5042/02 יונה ארגז נ' בנק לאומי בישראל סניף היקב , תקדין עליון 2002(4) 874; רע"א 10493/02 אנדרומדה מחשבים בע"מ נ' יעקב מנצור , תקדין עליון 2002(4) 692 693; רע"א 3315/03 מיסיוק נ' עקיבא , תקדין עליון 2003(2) 3354; י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, תשנ"ה) 865-863). די בכך כדי לדחותה.

גם לעיצומו של ענין לא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, שקבע כי:

"שלב הדיון הנוכחי איננו מתיר פתיחה מחדש של כל המחלוקת והצדדים כבר הגיעו להסכמה לפיה השטח יחולק באופן שלמשיבים יוקצה מגרש בשטח של 210.84 מ' עפ"י פסק הדין שניתן ע"י כב' השופטת קובו בהסדר הפשרה שאליו הגיעו בפסק הדין.... גם בפסק דינו של כב' השופט סטרשנוב מתאריך 12.5.99 אשר ניתן במסגרת הליך בזיון בית המשפט, חזרו המשיבים ואישרו את הסכמתם לפעול עפ"י פסק הדין לעניין קביעת גבולות המגרש".

אוסיף בשולי הדברים, כי יש להצטער על כך שאש המחלוקת בין בעלי הדין לא כבתה והם חוזרים ומלבים אותה מעת לעת מחדש בריביהם שהם חוזרים ומביאים לפני הערכאות השיפוטיות השונות, לרבות בית משפט זה, אף על פי שבירורה של המחלוקת מוצה עד תום. הגיעה השעה לשים לכך קץ.

המבקשים והמשיבים חטאו כאחד בהתמשכות ההליכים ובליבוי המחלוקות, לפיכך לא ייפסקו הוצאות.

4.הבקשה להרשות ערעור נדחית. ממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע.