רע"א 528-23 רע"א 528-23

1.בפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 11.1.2023 (רע"א 135-01-23, סגנית הנשיא א' כהן). בית המשפט המחוזי דחה בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו מיום 22.12.2022 (ת"א 48745-11-22, השופטת מ' ספינזי-שניאור).

2.ברקעה של הבקשה שבפני מחלוקת שהתגלעה בין המבקש, שהוא עורך דין ורואה חשבון, לבין המשיבה, רשות המסים, בנוגע לשיעור המס שעל המבקש לשלם. לצורך הצגת ההליך הנוכחי אפתח בתיאור קצר של ההתדיינות הקודמת בין הצדדים.

3.המבקש חלק על שומות מס שהוצאו לו בגין מספר שנים, כלה בשנת 2004 (לפרטים נוספים, ראו: ע"א 117/15 מיום 13.7.2016; רע"א 6706/22 מיום 24.10.2022). המבקש הגיש שני ערעורים על השומות, ואלה נשמעו לפני בית המשפט המחוזי במאוחד. בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורו באופן חלקי בפסק דינו מיום 29.10.2014 (ע"מ 1120/05 ו-ע"מ 1113/07, להלן: פסק הדין). בפסק הדין צוינו הסכומים שעל המבקש לשלם למשיבה ביחס לכל אחד מרכיבי הערעור, אך הוא לא נקב בסכום החוב הכולל. בעקבות פסק הדין המציאה המשיבה למבקש הודעת שומה חדשה. המבקש, שחלק על הסכום הכולל, שילם רק את הסכום המשקף לעמדתו את חובו הפסוק.

4.מאחר שלשיטת המשיבה לא נפרע מלוא החוב, היא הוציאה "כתב הרשאה" למכירת נכס מקרקעין בבעלות המבקש (להלן: הדירה) ובהמשך לכך אף פתחה בעניין תיק בהוצאה לפועל (תיק הוצל"פ 504806-09-19). המבקש מצדו העלה טענת "פרעתי" לפיה שילם את מלוא החוב למשיבה בהתאם לפסק הדין. בד בבד הוא הוסיף וטען כי לכתב ההרשאה האמור אין תוקף. ביום 9.11.2020 דחתה רשמת ההוצאה לפועל (הרשמת ע' גולדשטיין לירן) את טענותיו אלו של המבקש. בהמשך לכך, ביום 7.1.2021 מונה כונס נכסים לצורך מימוש הדירה. המבקש הגיש ערעור על החלטת רשמת ההוצאה לפועל, וביום 23.6.2021 בית משפט השלום בפתח תקווה דחה את הערעור (עש"א 10867-12-20, השופט נ' שטרנליכט). בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד נדחתה אף היא ביום 15.9.2022 (רצ"ף 7414-09-21, השופטת ו' פלאוט). לבסוף, בקשת רשות ערעור נוספת שהגיש המבקש לבית משפט זה נדחתה גם כן ביום 24.10.2010 (רע"א 6706/22, השופטת י' וילנר).

5.מקורו של ההליך שבפני הוא בתביעה למתן סעד הצהרתי שהגיש המבקש לבית משפט השלום ביום 22.11.2022, ובה טען כי פרע את חובו למשיבה, ואף ביתר. במסגרת התביעה המבקש עתר לכך שיוסרו העיקולים והשעבודים שהטילה המשיבה על נכסיו, ייסגר תיק ההוצאה לפועל, וייקבע כי המשיבה חבה לו סך של 107,125 שקלים. יומיים לאחר הגשת התביעה הגיש המבקש גם בקשה דחופה למתן צו מניעה זמני אשר יורה למשיבה להימנע מנקיטת פעולות עיקול, כינוס, מימוש ומכירה של נכס מנכסי המבקש, ובכלל זה הדירה.

6.בית משפט השלום דחה את הבקשה למתן הסעד הזמני, בקבעו כי סיכויי התביעה אינם גבוהים, מאחר שהיא חותרת תחת קביעותיו של פסק הדין שמכוחו הוטלו העיקולים ומתנהל הליך מימוש הדירה. בית משפט השלום הוסיף וקבע, כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובתו של המבקש, ובהקשר זה הובהר כי אין מדובר בדירת מגורים אלא בנכס שהמבקש משכיר.

7.המבקש הגיש בקשת רשות ערעור על כך לבית המשפט המחוזי, וזו נדחתה. בית המשפט המחוזי לא מצא להתערב בקביעותיו של בית משפט השלום לעניין סיכויי התביעה ומאזן הנוחות. בעשותו כן הדגיש בית המשפט המחוזי כי אין למבקש "זיקה אישית" לדירה, מלבד העובדה שהשכרתה מניבה לו הכנסה, וכי המשיבה תוכל לפצותו בגין כל נזק כספי שייגרם לו, אם ייגרם, בשל מימוש הדירה.

8.בקשת רשות הערעור שבפני מכוונת כלפי החלטתו של בית המשפט המחוזי. בכותרת הבקשה נכתב כי במסגרתה מבוקש גם סעד זמני. בבקשה טוען המבקש כי בניגוד לקביעות הערכאות הקודמות, סיכויי תביעתו להתקבל – גבוהים. ביחס לכך מעלה המבקש טענות שונות הנוגעות להתנהלות המשיבה וכן לדחיית בקשה שהגיש לתיקון פרוטוקול הדיון בבית משפט השלום. עוד טוען המבקש כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, ובהקשר זה מדגיש כי כספי השכירות המתקבלים מהשכרת הדירה הם מקור פרנסתו העיקרי וכי מכירתה תגרום לו ולמשפחתו נזק בלתי הפיך. המבקש מציין כי הוצא צו לפינוי הדירה עד ליום 1.2.2023.

9.לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, כמו גם בתיקי הערכאות הקודמות במערכת "נט המשפט", הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אף מבלי להידרש לתשובת המשיבה. כידוע, אמת המידה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" על החלטות שעניינן סעד זמני היא מצומצמת במיוחד (ראו למשל: רע"א 3741/17 מרום נ' חוף לבנון בע"מ, פסקה 10 (14.6.2017); רע"א 8145/21 עיזבון המנוח אסעד אבו חאטום ז"ל נ' עיזבון המנוח גאלב אבו חאטום ז"ל, פסקה 10 (16.12.2021)). במקרה דנן, לא מצאתי כי מתקיימת אמת מידה מחמירה זו. לגוף הדברים מצאתי לנכון להוסיף כי אף מבלי להידרש לסיכויי התביעה, שנדמה כי אינם גבוהים, לא עלה בידי המבקש להצביע על נזק בלתי הפיך שעלול להיגרם לו כתוצאה ממכירת הדירה, שאינה משמשת אותו למגורים. בנסיבות אלה, אף אם ייגרם למבקש נזק כתוצאה ממימוש הדירה בעת הזו, הרי שיהיה זה נזק כספי ובר פיצוי, שאינו מצדיק את מתן הסעד הזמני (ראו והשוו: רע"א 1415/22 פלוני נ' מדינת ישראל רשות מקרקעי ישראל, פסקה 8 (3.3.2022)). יוער כי טענתו של המבקש באשר לכך שכספי השכירות – ששיעורם לא צוין כלל – משמשים מקור הכנסתו העיקרי נטענה בעלמא, מבלי שהוצגו אסמכתאות כלשהן לכך.

10.בקשת רשות הערעור נדחית אפוא. ממילא נדחית גם הבקשה למתן סעד זמני. משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות.