רע"א 5298/05 עז' שמואל זילברשטיין ז"ל נ. דוד הנדל,עו"ד

א.(1) בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופטת דותן) בע"א 3072/01, מיום 5.5.05, בגדרו נדחה ערעור המבקשים – עזבון המנוח ש' זילברשטיין וקלרה זילברשטיין (להלן יכונו, לשם הקיצור, המבקשת) על שתי החלטות מן הימים 22.10.01 ו- 8.10.03, בת"א 2747/98, מפי שתי רשמות בית המשפט המחוזי לשעבר (השופטות סלומון-צ'רניאק ושיצר), שבהן נדחתה עתירת המבקשת לקבלת פטור מאגרה ולתיקון כתב התביעה.

(2) ביום 1.8.93 תבעו המבקשת ובעלה המנוח סך של 1,122,430 ש"ח מאת המשיב 1 בגין רשלנות מקצועית. בכתב התביעה נטען כי המשיב 1 התרשל בייצוג בני הזוג בסכסוך משפטי, שהתנהל בסוף שנות השמונים, ובמהלכו איבדו זכות דיירות מוגנת במושכר הנמצא ברחוב אלנבי בתל-אביב. בני הזוג ניהלו במושכר את עסקם באמצעות חברת ישראפלורס בע"מ (להלן החברה) שבבעלותם. בד בבד עם הגשת התביעה ביקשו בני הזוג פטור מתשלום אגרה עקב מצבם הכלכלי הקשה. הבקשה לפטור מתשלום אגרת התביעה נדחתה. המבקשת ובעלה המנוח לא שילמו את האגרה, ולפיכך נמחקה התביעה.

(3) ביום 15.9.98, לאחר פטירת הבעל המנוח, תבעה המבקשת בשנית את המשיב 1. הפעם עמד סכום התובענה על סך 6,200,000 ש"ח. המבקשת ביקשה כי יינתן לה פטור מתשלום האגרה, מאחר שאין ביכולתה לשאת בתשלום האגרה מחמת מצבה הכלכלי הקשה, שנגרם, כך לטענת המבקשת, בעטיו של המשיב 1. עקב טענת המשיב 1 כי מרבית הנזקים הנתבעים נגרמו לחברה (כחמשה מליון ש"ח), עתרה המבקשת כי יותר לה לתקן את כתב התביעה על ידי הוספת החברה כתובעת אף היא.

(4) ביום 22.10.01 דחתה רשמת בית המשפט המחוזי דאז (השופטת סלומון צ'רניאק) את שתי הבקשות. באשר לתיקון כתב התביעה, נומקה ההחלטה בכך שהמבקשת לא אימתה בתצהיר את עובדות הבקשה לתיקון כתב התביעה, ובכלל זה בשאלות, מדוע תבעה לעצמה את נזקיה של החברה מלכתחילה, ומדוע השתהתה בבקשה לתיקון כתב התביעה. את הבקשה למתן פטור מאגרה דחתה הרשמת בנימוק כי המבקשת לא פירטה בתצהיר את העובדות המקימות את עילת התביעה כנגד המשיב 1, על ידי הפניה לחוות דעת מומחה, שתבסס קשר סיבתי בין הפסדי הכנסות החברה לבין המעבר למיקומה החדש עקב איבוד הזכות לדיירות מוגנת. כן נקבע, כי לא צורפו תצהירים המתייחסים ליכולת הכלכלית של החברה לשלם את האגרה. הרשמת קבעה כי אם תתקן המבקשת את כתב התביעה באופן בו תתבע אך את הנזקים להם היא זכאית באופן ישיר תועבר התובענה לבית משפט השלום. לחילופין, אם תישאר התובענה במתכונתה ללא תשלום האגרה תוך 30 יום, היא תימחק.

(5) על החלטה זו עירערה המבקשת לבית המשפט המחוזי בע"א 3072/01. במסגרת הערעור הגיעו הצדדים להסכמה דיונית, לפיה תידון בשנית הבקשה לפטור מתשלום אגרה בפני רשמת בית המשפט המחוזי, תוך שמירת זכות הצדדים לערער על החלטתה. ביום 8.10.03 דחתה רשמת בית המשפט המחוזי דאז, השופטת שיצר, פעם נוספת, את הבקשה לפטור מאגרה. הרשמת נימקה את החלטתה, בין השאר, בכך שהמבקשת לא המציאה דוח"ות כספיים של החברה אותם התחייבה להמציא במסגרת ההסכמה הדיונית, וזאת בטענה כי אין לחברה יכולת כלכלית לשאת בעלויות רואה חשבון; אך ממאזן הבוחן של החברה עולה כי בפועל היא מוציאה הוצאות. כיוון שהמבקשת חזרה בה מרצונה לצרף את החברה כתובעת, בטענה כי אין צורך בכך, קבעה הרשמת כי התובענה תועבר לדיון בנזקים הנטענים שנגרמו למבקשת בלבד, לבית משפט השלום.

(6) המבקשת עמדה על זכותה לערער על ההחלטה, וביום 5.5.05 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור. בית המשפט הניח לצורך הדיון כי אכן אין בידי המבקשת לשלם את האגרה, אולם עם זאת קבע, כי המבקשת לא הוכיחה שקיימים סיכויים כלשהם לקבלת התביעה ביחס לנזקי החברה. בית המשפט הוסיף, כי המבקשת לא צירפה אסמכתא כלשהי התומכת בעמדתה שהיא זכאית לנזקים אלה.

ב.לטענת המבקשת, קבע בית המשפט המחוזי שאין חולק כי הוצגו ראיות לכאורה לנזקה של המבקשת, ואשר על כן, לאור הקביעה הנוספת כי אין ביכולתה לשלם את האגרה, היה על בית המשפט להעניק לה פטור חלקי מהאגרה בגין נזקיה. עוד נטען, כי נזקי החברה הם נזקי המבקשת, שכן החברה היא חברה משפחתית, ואשר על כן אין צורך בצירוף החברה כתובעת לכתב התביעה.

ג.(1) לאחר עיון בבקשה, הערוכה בפרטות רבה ובנספחים הרבים שצורפו אליה, הגעתי לכלל מסקנה כי אין בידי להיעתר לה. ראשית, הבקשה תחומה במסגרת עניינם של הצדדים הישירים למחלוקת ואין היא מעלה שאלות בעלות אופי חוקתי או ציבורי בעל תחולה רחבה יותר שלגביהן תישקל ככלל רשות ערעור בזיקה בגלגול שלישי (ר"ע 103/82

חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3), 123 (מ"מ הנשיא - כתארו אז - שמגר)); על תחולת הלכה זו בבקשת רשות ערעור בזיקה להחלטת רשם של בית המשפט המחוזי ראו רע"א 6520/05 Kirkham Holdings Limited

ואח' נ' Albany Park Limited

ואח'

(לא פורסם)). יתר על כן, במקרה דנן, אף נדון עניין הבקשה שלוש פעמים עוד בטרם הונח לפתחו של בית משפט זה (פעמיים בפני הרשמות בבית המשפט המחוזי ופעם נוספת בערעור שם). אין גם בפי המבקשת טענה של ממש כי נושא הבקשה חורג ממחלוקת הצדדים.

(2) אף לגופם של דברים לא מצאתי מקום להיעתר לבקשה. המבקשת הבהירה את עמדתה, הן בהליך הערעור בבית המשפט המחוזי והן בבקשה גופה, לפיה חזרה בה מצירופה של החברה כתובעת, שכן לטענתה, אין בכך כל צורך, הואיל והחברה והמבקשת חד הם. היא תמכה יתדותיה בהלכת ע"א 4606/90 מוברמן נ' תל מר בע"מ, פ"ד מו(5) 353 בגדרה הורם מסך ההתאגדות של חברה משפחתית, ונקבע כי יש להכיר בהוצאות שהוציאה החברה המשפחתית עקב הפרת החוזה, לו לא הייתה צד, כנזקים ישירים של בעלי המניות. בנימוקים נקבע, בין השאר, כי בית המשפט יגלה "פתיחות וגישה ליברלית בהרמת המסך" שעה שמדובר בחברה משפחתית המנוהלת כעסק פרטי הדומה לשותפות" (עמוד 366 לפסק הדין, השופט ד' לוין). אמנם בבקשה נטען כי המדובר אך באנלוגיה ולא בטענה של הרמת מסך; ואגב, המדובר כמובן, ולוא באנלוגיה, בהרמת מסך הפוכה מן הרגיל, שברגיל הרמת מסך באה לזקוף חובות של החברה לחובת אנשים פרטיים, וכאן להיפך. נטען כי החברה דנן הריהי כשותפות. אך אין הנידון דומה לראיה, שכן בפרשת מוברמן לא היתה יריבות בין החברה למפר החוזה הואיל והחברה לא היתה צד לו, בעוד היא זו שנשאה בנזקים שנגרמו עקב הפרתו. במקרה דנן, המבקשת לא פירטה מה הטעם המהותי בעטיו היא נמנעת מצירוף החברה כתובעת בכתב התביעה, למעט אמירה בדבר הזהות בין החברה למבקשת. ומשכך, יש להותיר על כנה את הקביעה כי המבקשת לא הוכיחה סיכויי תביעה בכל הנוגע לנזקי החברה (ראו גם פסק דין שניתן בהליך דנן בבש"א 10079/05 עזבון שמואל זילברשטיין נ' דוד הנדל,עו"ד

(לא פורסם) (השופטת נאור)). הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח האמור בבקשה, כי החברה מצויה בחובות (השופטת נאור שאלה האם תהא המבקשת נכונה להצהיר כי תשא גם בחובות החברה); ולפיכך יש ספק באשר לטעם שבגינו עומדת המבקשת על אי צירופה של החברה כתובעת, ושמא נובע הוא מחשש פן אם תזכה החברה בפיצוי, לא היא, המבקשת, אשר תיהנה הימנו; ראו פסק דינה הנזכר של השופטת נאור.

(4) כן לא יכולתי לקבל את טענת המבקשת לפיה כיוון שבהתאם למסקנתו של בית המשפט המחוזי קיימת עילת תביעה לכאורית בגין נזקים שנגרמו לה עצמה, יש ליתן פטור חלקי מתשלום האגרה בגין נזקים אלה. אחד הטעמים העומדים בבסיס החובה לשלם אגרת בית משפט הוא מניעת הליכי סרק שאין בהם צורך, הגורמים לנתבעים טרדה. ניהולם של הליכי סרק אף מכביד על בתי המשפט וגורם להוצאה לריק של משאבים ציבוריים רבים (ראו: ע"א 8974/04 פלוני נ' פלונית (לא פורסם) (הרשם מרזל)). לא מצאתי איפוא פגם בשיקול דעתו של בית המשפט קמא, שלא ראה לנכון ליתן פטור מאגרה בעבור החלק היחסי של נזקי המבקשת, שכן אילו הייתה המבקשת תובעת אך את נזקיה שלה, היתה הסמכות העניינית מסורה לבית משפט השלום, ולפיכך סבר בית המשפט כי ניהול הליך סרק אף בנוגע לנזקי החברה הוא מיותר ואין ליתן אף פטור חלקי מאגרה.

(5) בשולי הדברים אעיר כי קביעת בית המשפט המחוזי, שאין ביכולתה של המבקשת לשאת בתשלום האגרה, נקבעה כהנחה דיונית בלבד. בית המשפט המחוזי ציין כי "עיון בערעור ונספחיו וכן בתגובת ב"כ המשיב, תומך בטענה לפיה הצגת העובדות, התומכות בבקשה לפטור מאגרה, נעשית לשיעורין לפי צורכי ההליך". אף בכך לכאורה טעם לעצמו שלא להיעתר לבקשה.

(6) אין בידי, כאמור, להיעתר לבקשה.