רע"א 5396/11 עמי דביר-אדריכל נ. חיים שבח -מודד

לפניי בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' סגן הנשיא א' אברהם ) שקיבל בחלקו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת (כב' השופט א' כנעאן ) וחילק באופן שונה את שיעור האחריות בין המבקש והמשיב 1 בגין נזקים שגרמו כתוצאה מהתרשלותם (יחד עם אחרים) בתכנון ובניית בית מגוריהם של המשיבים 3-2.

1.

המשיבים 3-2 (להלן ביחד: עבודי ) שכרו את שירותיהם של מספר בעלי מקצוע לשם תכנון ובניית בית מגוריהם, ובהם: המבקש, ששימש כאדריכל הפרויקט ומפקח עליון (להלן: דביר ); המשיב 4, שפיקח על הבניה מטעמם (להלן: רוזנפלד ); המשיב 5, הקבלן שבנה את הבית (להלן: ברזאני ); והמשיב 1, מודד שביצע את מלאכת סימון הגבהים בשטח (להלן: שבח ). הבית נבנה 65 ס"מ

נמוך מהמתוכנן, ועבודי הגישו תביעה נגד בעלי המקצוע האמורים לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו להם כתוצאה מכך.

2.

בית משפט השלום מינה מומחה מטעמו (להלן: המומחה ) לשם הערכת חלוקת האחריות בין בעלי המקצוע הנ"ל. המומחה חילקהּ כדלקמן: שבח – 65%; דביר – 20%; רוזנפלד – 10%; את ברזאני לא מצא אחראי לנזק; עבודי (אשם תורם) – 5%. בעקבות חקירת המומחה, החליט בית משפט השלום לשנות את חלוקת האחריות באופן הבא: שבח – 63.33%; דביר – 18.33%; רוזנפלד – 8.33%%; ברזאני – 10%; עבודי (אשם תורם) – 5%. שיעור הפיצוי הועמד על 91,519 ש"ח, כפי שהמליץ המומחה, וחולק בין המעוולים כאמור לעיל.

3.

שבח ערער על פסק הדין. הוא טען טענות שונות נגד קביעותיו של בית משפט השלום, אך במהלך הדיון בערעור זנח את כולן זולת הטענה כי בית משפט השלום שגה כשייחס לו אחריות בשיעור כה גבוה. לשיטתו, היה מקום להטיל את מרב האחריות על דביר, ולמצער להגדיל את אחריותו של דביר על חשבון אחריותו שלו. בית המשפט המחוזי החליט לקבל את הערעור ולחלק באופן שונה את האחריות בין השניים באופן שכל אחד מהם אחראי למחצית מהנזק המשותף שגרמו, קרי 40.83% כל אחד. חלוקת האחריות בין יתר המעוולים נותרה ללא שינוי. בית המשפט המחוזי נימק את קביעתו בכך שהיה מקום לייחס אחריות רבה יותר לדביר נוכח תפקידו כמי שתכנן את הבית, פיקח פיקוח עליון על הבניה וסיפק לשבח את התוכניות שעליהן נסמך, ובהן רשתות הגובה. נוכח תפקידו המרכזי, ראה בית המשפט לקבוע כי שיעור אחריותו לנזק גבוה מכפי שקבע בית משפט השלום, כאמור. בית המשפט חייב את דביר לשלם לשבח הוצאות משפט בסכום של 10,000 ש"ח.

4.

מכן הבקשה שלפניי, המופנית, בחלקה האחד, לאופן שבו נוהל הדיון בבית המשפט המחוזי. בהקשר זה נטען, כי בית המשפט ייעץ למבקש לקבל הצעת פשרה שלפיה יוגדל שיעור אחריותו וציין שאם הערעור יתקבל בהקשר זה, ללא הסכמתו, עלולות להיות מוטלות עליו הוצאות משמעותיות. המבקש טוען כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי היה צפוי מלכתחילה לאחר שהמבקש סירב לקבל את הצעת הפשרה של בית המשפט. בגדרי חלקה השני של הבקשה נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי בנוגע לאופן חלוקת האחריות בין הצדדים. לשיטת המבקש, קביעות בית המשפט המחוזי – שלפיהן דביר נשען על רשת גבהים שונה מזו שעליה נסמכו מתכנני השכונה, ושנקודת הייחוס שעל פיה נבנה המבנה סומנה באופן שגוי – אינן מעוגנת בחומר הראיות ואף מנוגדות לו. לבסוף נטען כי בית המשפט המחוזי התעלם מהעובדה שתפקידו של המבקש היה לבצע פיקוח עליון, השונה במהותו מפיקוח הנדסי, ומטעם זה לא היה מקום להשית עליו אחריות בשיעור הגבוה שנקבע.

5.

דין הבקשה להידחות. הבקשה אינה מעלה, ולו בקירוב, שאלה משפטית בעלת חשיבות ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים הקונקרטיים לסכסוך, ואף לא נטען אחרת (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). אפילו אם אניח, לצורך הדיון בלבד ומבלי להכריע בדבר, שבית המשפט המחוזי טעה באשר לאופן חלוקת האחריות בין הצדדים, הרי שטעות ביישום דין קיים אינה מצדיקה כשלעצמה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (רע"א 8953/09 ליאת שירותי אחזקת מבנים בע"מ נ' עמותת מנוחה נכונה באר שבע

והסביבה (לא פורסם, 4.5.2010)). אשר לטענות שהעלה המבקש בנוגע לאופן ניהול הדיון על ידי השופט קמא, אין מקומן של טענות אלו, כפי שהועלו, בגדרי ההליך הנוכחי. ככל שהמבקש סבר בעת הדיון בבית המשפט המחוזי כי הופעל עליו לחץ בלתי הוגן, היה רשאי להעלות טענות אלו בבקשה לפסלות שופט שיש להגישה ללא שיהוי (תקנה 471ב לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; השוו: ע"פ 4492/02 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(5) 825, 831 (2002); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 179 (2006) (להלן: מרזל )). המבקש לא ראה לעשות כן. בנסיבות אלה, העלאת הטענה – בעיתוי הנוכחי – אינה בבחינת עילה למתן רשות ערעור.

5.

אשר על כן, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.