רע"א 8236/17 וינר בן ציון נ. טרנד קאר בע"מ

1.

המבקש מסר את רכבו (להלן: הרכב ) למשיבה 1, חברה העוסקת בסחר במכוניות, כדי שתפעל למכירתו; והמשיב 2 רכש את הרכב מידי המשיבה 1. בהמשך, תבע המשיב 2 את המשיבה 1 בגין המכירה האמורה, בין היתר משום שבעת רכישת הרכב הציגה המשיבה 1 מצג שלפיו קודם למכירה היה הרכב בבעלות פרטית, בעוד שלמעשה היה בעבר בבעלות חברה – עובדה המפחיתה את ערכו של הרכב. לאחר הגשת כתב התביעה, מסרה המשיבה 1 הודעת צד שלישי (להלן: הודעת הצד השלישי ) למבקש בטענה שהאחרון נושא באחריות כלפי המשיב 2, משום שלא גילה למשיבה 1 עת מסר לה את הרכב על כך שהרכב היה גם בבעלות קודמת של חברה.

2.

ביום 13.4.2017 קיבל בית משפט השלום בטבריה (כב' השופטת א' הלר ) באופן חלקי את תביעתו של המשיב 2 נגד המשיבה 1, וקבע, בין היתר, כי המשיבה 1 הפרה את חובת תום הלב במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה בכך שלא גילתה למשיב 2 על היות הרכב בבעלות חברה בעבר; וכי בכך הטעתה את המשיב 1 אשר לבעלויות ברכב. נקבע כי על המשיבה 1 לפצות את המשיב 2, תוך התחשבות באשמו התורם של המשיב 2 שגרם נזקים לרכב. לבסוף, קבע בית המשפט על דרך האומדנה כי על המשיבה 1 לשלם 28,000 ש"ח למשיב 2. הודעת הצד השלישי כלפי המבקש נדחתה לאחר שנקבע כי המבקש אינו נושא באחריות כלפי המשיבה 1, שכן מסר את מלוא המידע שהיה מצוי בידו בדבר הבעלויות הקודמות ברכב; וכי האחריות לבדיקת הבעלויות הקודמות ברכב רובצת על כתפי המשיבה 1, העוסקת בסחר ברכבים ומחויבת בביצוע בדיקות בעלויות אלמנטריות.

3.

המשיבה 1 ערערה הן על חיובה באחריות כלפי המשיב 2, הן על דחיית הודעת הצד השלישי שהגישה כלפי המבקש. ביום 1.10.2017 קיבל בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' הנשיא ד"ר א' אברהם ) באופן חלקי את הערעור, וקבע כי אמנם אין להתערב בקביעת אחריות המשיבה 1 כלפי המשיב 2; אך מצא כי יש להשית אחריות

גם על המבקש. זאת, משנמצא כי עובר למסירת הרכב לידי המשיבה 1, הצהיר המבקש לפני המשיבה 1 שהרכב היה בבעלות פרטית. נקבע כי בכך הפר המבקש את חובת תום הלב כלפי המשיבה 1; וכמו כן, כי סייע בהפרת החובה של המשיבה 1 למשיב 2. בהמשך לכך נקבע כי יש לחייב את המבקש לשאת בתשלום 30 אחוזים מהסכום שחויבה המשיבה 1 לשלם למשיב 2. לעניין זה צוין כי חלקו של המבקש באחריות קטן יותר שכן בשונה מהמשיבה 1 הוא אינו גורם מקצועי העוסק דרך קבע בסחר במכוניות משומשות.

מכאן הבקשה שלפניי. טענתו המרכזית של המבקש היא כי שגה בית המשפט הן לעניין הטלת האחריות עליו, הן לעניין קביעת היקפה; וכל זאת תוך התערבות בממצאי עובדה שקבעה הערכאה הדיונית.

4.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה מצאתי כי דינה להידחות. כידוע, רשות לערער ב"גלגול שלישי" תינתן במשורה, מקום שבו מועלית שאלה משפטית בעלת חשיבות ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (רע"א 1065/15 סלוק נ' חוטה (2.3.2015); ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128 (1982) ). המבקש שב וחוזר על טענותיו אשר לטיב המידע שמסר למשיבה 1 ועל כך שממעשיו אלה לא צומחת אחריות לנזקי המשיב 2. טענות אלו הן "ערעוריות" באופיין ונטועות בכללן בנסיבות המקרה הפרטני. ממילא אין בהן כדי לגלות שאלה רחבה המצדיקה מתן רשות לערער. עוד נזכיר כי עצם העובדה שבית המשפט המחוזי הגיע למסקנה שונה מזו של בית משפט השלום אשר לאחריות המבקש אינה מצדיקה כשלעצמה מתן רשות לערער (רע"א 480/16 מויאל נ' מנטין , פסקה 4 (28.1.2016)). כך, גם טענות המבקש המופנות לחלוקת האחריות בינו לבין המשיבה 1 ולקביעתו של הפיצוי בדרך של אומדנה לא מצדיקות מתן רשות כאמור (רע"א 7588/14 פילוס נ' עיריית קריית אונו , פסקה 5 (2.12.2014)); רע"א 5396/11 דביר נ' שבח , פסקה 5 (3.8.2011)).

הבקשה נדחית אפוא, משלא התבקשה תשובה אין צו להוצאות.