רע"א 5406/02 עמליה הורביץ נ. חיים שטיינברג

1.הצדדים לבקשה שבפני הם אח ואחות. מן העובדות שבבקשה ומפסק-דינו של בית המשפט המחוזי עולה, כי הצדדים ניהלו מספר תובענות בבית משפט השלום בטבריה. על פסק-הדין של בית משפט השלום ערערה המבקשת לבית המשפט המחוזי. בשלב זה התפשרו הצדדים, ובהתאם להסכמה שביניהם ניתן פסק-דין. המשיב פנה לבית המשפט המחוזי בבקשה, על-פי סעיף 81 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד–1984, לתקן את פסק-הדין, שכן לדעתו נפלה בו טעות. המבקשת התנגדה לבקשה, וביקשה לזכותה בהוצאות הבקשה. בית המשפט, בהחלטתו ביום 12.5.2002, דחה את בקשת המשיב לתיקון פסק-הדין, אך לא התייחס לשאלת ההוצאות בגין בקשת התיקון. כיוון שכך, פנתה המבקשת לבית המשפט בבקשה לתקן את החלטתו, ולפסוק לה הוצאות. בקשה זו נדחתה על-ידי אחד משופטי ההרכב, בנימוק: "לא נפלה השמטה או טעות. הבקשה נדחית".

המבקשת קובלת כנגד ההחלטה הזו. היא מעלה שתי טענות: האחת, כי ההחלטה נשוא הבקשה ניתנה על-ידי שופט אחד, ולא על-ידי שלושה. והאחרת, כי בשלילת הוצאות משפט יש משום פגיעה בזכות הקניין שלה.

2.החלטתי לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. תקנה 511(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קובעת כי: "בתום הדיון בכל הליך, יחליט בית המשפט או הרשם, לענין שלפניו, אם לחייב בעל דין בתשלום שכר טרחת עורך דין והוצאות המשפט (להלן - הוצאות) לטובת בעל דין אחר, אם לאו" (ההדגשה אינה במקור). מהוראה זו עולה, כי אם התנהל הדיון בתיק העיקרי וכך גם הדיון הראשוני בבקשת התיקון בפני הרכב שלושה, הרכב השופטים הוא זה שצריך להחליט גם בבקשה לפסוק הוצאות. לא כך נעשה בענייננו, שכן ההחלטה בבקשת ההוצאות ניתנה על ידי אחד מן השופטים. לפיכך בכוחה של המבקשת לפנות מחדש להרכב השופטים שידון בבקשתה.

בכך אין אני מביע דעתי באשר לתוצאות הדיון בפני ההרכב. בנסיבות העניין נראה כי שאלת הצורך בהארכת מועדים לא תעמוד לה למבקשת לרועץ.