רע"א 5781-23 רע"א 5781-23

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים א' טובי, א' דגן ו-ר' איזנברג) בע"א 42207-11-22 מיום 16.5.2023, במסגרתו נדחה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום (כב' השופט א' דורון) בת"א 80823-01-19 מיום 11.9.2022.

1.ענייננו בתביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים או החוק), שהוגשה לבית משפט השלום על ידי המשיבים 4-2, הוריו ועזבונו של המנוח י.י (להלן ובהתאמה: המשיבים ו-המנוח). המנוח, יליד 1994, וצעירה נוספת נהרגו בתאונת דרכים שאירעה ביום 20.11.2018.

2.נסיבות התאונה כפי שעלו מתיק החקירה במשטרה ואשר מוסכמות על הצדדים היו כלהלן: המנוח נהג ברכב פרטי מסוג קיה פיקנטו בכביש 6 לכיוון צפון, באזור מחלף קסם, בסביבות השעה 20:15. באותה שעה עמדו על אי תנועה המשורטט על הכביש משאית גדולה אליה היה מחובר נגרר, וזאת בשל תקלה במשאית שלא אפשרה את המשך נסיעתה. המשאית והנגרר היו על אי התנועה בעצירה מלאה, מנוע המשאית דומם, פנסי האיתות הבהבו, והאורות האחוריים של הגרר דלקו. נהג המשאית ישב בכיסא הנהג וניסה לחייג למעסיקו. בחלוף דקות בודדות מרגע עצירת כלי הרכב, רכבו של המנוח אשר היה בנתיב השמאלי ביותר של הכביש, התקרב למיקום שבו עמדו המשאית והנגרר במהירות גבוהה. רכבו של המנוח סטה מהנתיב השמאלי ימינה בחדות, מבלי להאט או לאותת, נכנס אל אי התנועה והתנגש חזיתית ובעוצמה רבה בנגרר מאחור. המנוח וחברתו שישבה לצדו נהרגו במקום.

3.התביעה מושא ההליך שלפנינו הוגשה כנגד המבקשת (להלן גם: שלמה) כמבטחת רכב המנוח. שלמה לא חלקה על חבותה לפצות את המשיבים בגין נזקיהם הנובעים מהתאונה, אך טענה כי גם המשאית וגם הנגרר (להלן יחד: הרכבים הכבדים) הם רכבים מעורבים בתאונה החייבים להשתתף עמה בתשלום הפיצויים מכוח הוראת סעיף 2 לצו פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (הסדרים לחלוקת נטל הפיצויים בין המבטחים), התשס"א-2001 (להלן: צו הפיצויים או הצו). סעיף 2(א) לצו זה קובע, בעיקרו של דבר, כי בתאונת דרכים שבה היו מעורבים רכב כבד אחד או יותר ורכב קל אחד או יותר, מבטח הרכב הכבד ישלם למבטח הרכב הקל 50% מהפיצויים שמבטח ההרכב הקל חייב בתשלומם עקב התאונה; וסעיף 2(ג) לצו קובע כי "לענין חלוקת החבות לפי צו זה, רואים כלי רכב כמעורב בתאונת דרכים אם בעת התאונה היה מגע בינו לבין כלי רכב אחר". על רקע זה הגישה שלמה הודעת צד ג' כנגד מבטחת המשאית (המשיבה 1, ולהלן: מנורה) שבה דרשה את השתתפותה בתשלום הפיצויים למשיבים. שיעור ההשתתפות הועמד על 25% בלבד, מחצית משיעור ההשתתפות של הרכבים הכבדים על פי הצו, וזאת בהתחשב בכך שבאופן מקרי, הנגרר בוטח אף הוא על ידי שלמה, מבטחת הרכב הקל של המנוח.

יצוין כי בעניינה של הנוסעת המנוחה מתנהלת תביעה נפרדת שהוגשה על ידי משרד הביטחון בגין גמלאות ששולמו וישולמו למשפחתה בהיותה חיילת בשירות חובה במועד התאונה. גם במסגרת הליך זה שלמה שלחה הודעת צד ג' למנורה, וככל הידוע, נכון למועד כתיבת שורות אלה ההליך עודנו תלוי ועומד (ת"א 2925-12-20).

4.בית משפט השלום חישב את נזקי המשיבים והעמידם על סכום כולל של 1,434,000 ₪. לאחר מכן נדרש בית המשפט למחלוקת שבין המבטחות ולשאלת מעורבותה של המשאית בתאונה בהתאם להוראות הצו. בית המשפט דחה את גישתה הפרשנית של שלמה לפיה די בכך שהתקיים מגע בין הרכב הקל לבין הרכב הכבד כדי לחייב את מבטחת הרכב הכבד בהשתתפות בפיצויים. נקבע, כי המבחן לעניין מעורבות כלי רכב במסגרת צו הפיצויים הולך בעקבות המבחן הקבוע בסעיף 3(ב) לחוק הפיצויים, שעניינו בחלוקת החבות ביחס לנפגע מחוץ לרכב בתאונה שבה מעורבים מספר כלי רכב. על כן, נקבע כי יש לבחון תחילה אם הרכב הכבד הוא רכב המעורב בתאונת דרכים כהגדרת המונח בסעיף 1 לחוק הפיצויים, ורק אם יימצא כי מדובר ברכב מעורב, תיבחן דרישת המגע בין כלי הרכב.

בית המשפט מצא כי במקרה דנן לא נעשה "שימוש" כהגדרתו בחוק הפיצויים במשאית ובנגרר, וכי לא מתקיימת בעניינם החזקה המרבה שעניינה ב"מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו". בשל כך נקבע כי לא היה מעורב בתאונה רכב כבד שמבטחתו חייבת בתשלום פיצויים למשיבים.

נקבע כי בהינתן שהמשאית הייתה בעצירה מלאה, מנועה דומם וייתכן שחדל לפעול עוד קודם לכן בשל תקלה, כשהנהג נותר במקומו בתא הנהג מבלי שביצע פעולה אקטיבית לחידוש הנסיעה – לא נעשה במשאית שימוש של "נסיעה". לעניין החזקה שעניינה בחניה במקום אסור, בית המשפט קבע כי המשאית והנגרר חנו באי התנועה מבלי שבלטו לנתיב הנסיעה, אך היה נכון להניח כי עצם חנייתם באי תנועה מגלמת סיכון תחבורתי ולכן מדובר בחניה במקום אסור. בית המשפט קבע כי קיים קשר סיבתי עובדתי בין חניית הרכבים הכבדים לבין התאונה, אך לא מתקיים קשר סיבתי משפטי, כך שלא קמה תחולה לחזקה המרבה. נקבע כי סטיית רכב המנוח וההתנגשות לא נבעו מהפרעה שיצרו הרכבים הכבדים אלא בשל נסיעה במהירות מופרזת של הרכב הקל, כשהמנוח תועד דקות ספורות עובר לתאונה כשהוא נוסע במהירות של 170 קמ"ש. אי לכך, הסיכון שנוצר מחניית הרכבים הכבדים לא היה הסיכון שהתממש, הרכבים הכבדים היו חלק מזירת התאונה ולא מעורבים בתאונת דרכים כהגדרת המונח בחוק הפיצויים. לנוכח מסקנתו זו, בית המשפט לא נדרש לבחינת תנאי המגע הפיזי שבסעיף 2(ג) לצו, והשית על שלמה כמבטחת רכב המנוח את מלוא תשלום הפיצויים.

5.על פסק דינו של בית משפט השלום הגישה שלמה ערעור שנדחה על ידי בית המשפט המחוזי בפסק דין קצר המתבסס על תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות).

6.על רקע זה הגישה שלמה את בקשת רשות הערעור שלפנינו, הממוקדת בשאלת קיומו של קשר סיבתי משפטי במקרים כגון המקרה דנן. לטענת שלמה, אירוע של התנגשות רכב במשאית שעומדת בצד כביש בינעירוני הפך לאירוע תדיר, וקיימות פסיקות סותרות שבהן בתי המשפט הגיעו לתוצאה משפטית שונה במצבים עובדתיים זהים. בהקשר זה, שלמה הפנתה, בין היתר, לפסק דינו של בית משפט השלום בירושלים בת"א 2285-05-17 פלוני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (24.8.2022) (להלן: ת"א 2285-05-17) (כב' השופטת ב' יהלום), שם הגיע בית המשפט למסקנה כי מתקיים קשר סיבתי משפטי בין הסיכון התחבורתי שיצרה המשאית החונה לבין התאונה. על כן, כך לשיטת שלמה, יש להעמיד הלכה על מכונה ולהבהיר את המבחנים הרלוונטיים לצו הפיצויים ולבחינת קיומו של קשר סיבתי משפטי בתאונה שבה רכב קל מתנגש ברכב כבד הגורם לסיכון תחבורתי; וכן על מי מוטל נטל ההוכחה. נטען כי דיון בשאלות אלו דרוש על מנת ליצור אחידות בפסיקה, צמצום התדיינויות והגברת ודאות שתעודד פשרות בין חברות הביטוח מחוץ לכותלי בית המשפט. שלמה סבורה כי קביעות בית המשפט במקרה שלפנינו רלוונטיות לקשת רחבה יותר של מקרים ואף לתביעות מכוח סעיף 3(ב) לחוק הפיצויים, כשמדובר בהתנגשות בין שני רכבים קלים.

לגופו של עניין, שלמה סבורה כי פסק הדין מושא הבקשה רוקן מתוכן פסיקות קודמות של בית משפט זה (רע"א 1953/03 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' אדרי, פ"ד נח(1) 817 (2003) (להלן: עניין אדרי) וע"א 2812/20 קרנית הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פלונית (13.6.2021)), וכי יש לאבחן את המקרה דנן מהמקרה הנדון בע"א 201/13 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' מדינת ישראל (11.5.2015) (להלן: עניין אליהו) עליו נסמך בית משפט השלום. עוד נטען, בין היתר, כי בניגוד לפסק הדין בעניין אליהו, אופן התנגשות הרכבים במקרה דנן, בקו ישר עם כיוון התנועה, מעלה אפשרות ממשית כי אלמלא עמדה המשאית על אי התנועה, המנוח היה יכול לחזור לנתיב נסיעתו ולהימנע מתוצאות התאונה הקשות; כי די בכך כדי לקבוע שקיים קשר סיבתי משפטי בין אופן עמידת המשאית לתאונה; וכי יש לקבוע חזקה לפיה בכל תאונה במנגנון של חזית-אחור קיים קשר סיבתי משפטי בין חניית המשאית לתאונה. לטענת שלמה, תכליתו של צו הפיצויים היא לחלק את הפיצויים לנוכח תוצאות האירוע במפגש שבין רכב קל לרכב כבד, להבדיל מתכלית ההסדר שבסעיף 3(ב) לחוק הפיצויים שמחלק את הפיצויים נוכח תרומת הרכבים לעצם קרות האירוע. עוד לשיטתה, פסק דינו של בית משפט השלום מערב שיקולי אשם של הנהג מקום שבו עסקינן בחוק הפיצויים ובמשטר של אחריות מוחלטת, ובכך סוטה מההלכה הנוהגת והמחייבת של בית משפט זה.

7.מנורה טענה מנגד כי פסק דינו של בית משפט השלום עסק בתאונה קונקרטית ובשאלת הקשר הסיבתי המשפטי במקרה ספציפי, כך שעל פי אמות המידה המקובלות, אין לתת רשות ערעור ב"גלגול שלישי". לשיטתה, נקבע בעבר כי המבחנים לבחינת מעורבות רכב לפי צו פיצויים הם המבחנים הקבועים בסעיף 3(ב) לחוק הפיצויים אשר נדונו רבות בפסיקה, וסוגיית נטל ההוכחה הועלתה לראשונה במסגרת בקשת רשות הערעור ואינה מעוררת שאלה של ממש.

מנורה סבורה כי בדין נקבע שהמשאית היא לא רכב המעורב בתאונה, והוסיפה וטענה, בין היתר, כי כלל לא היה מגע בין המשאית לבין הרכבים האחרים; הרכב הקל התנגש רק בנגרר, ששלמה היא מבטחתו; כי בזמן התאונה לא היה "שימוש" במשאית כהגדרת המונח בחוק; וכי החנייה באי התנועה בנסיבות העניין לא הייתה חניה אסורה. עוד נטען כי על פי הפסיקה הנוהגת, יש לקבוע כי הסיכון התחבורתי מחניית הרכבים הכבדים הוא לא הסיכון שהתממש, כך שאין קשר סיבתי משפטי בין החנייה לתאונה, וממילא במקרה דנן אין כל קשר סיבתי למשאית הגוררת, להבדיל מהנגרר שבו פגע רכב המנוח.

דיון והכרעה

8.כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן במקרים שבהם מתעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים או כאשר מתן רשות ערעור נדרש על מנת למנוע עיוות דין. במקרה דנן, פסק דינו של בית המשפט השלום – שאומץ על ידי בית המשפט המחוזי מכוח תקנה 148(ב) לתקנות – עניינו ביישום הוראות הדין במקרה קונקרטי, וככזה, אינו מצדיק דיון בערכאה נוספת.

9.השאלה שעל הפרק נוגעת לחלוקת נטל הפיצויים בין שתי מבטחות בהינתן הוראות צו הפיצויים (סעיפים 2(א)+(ג) לצו). מסקנתו של בית משפט השלום כי המבחנים לבחינת מעורבות כלי רכב לפי צו זה הולכים אחר המבחנים לקביעת מעורבות כלי רכב לפי סעיף 3(ב) לחוק הפיצויים היא מסקנה המעוגנת בלשון החוק ובפסיקה (עניין אליהו, פסקה 38; וראו גם פסק דינה של חברתי השופטת וילנר בשבתה בבית המשפט המחוזי בע"א (מחוזי חי') 42028-09-12 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פסקאות ל"ט-מ"ה (17.4.2013). עוד ראו ת"א (מחוזי מר') 43854-02-10 המאגר הישראלי לביטוחי רכב ("הפול") נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פסקה 4(א) (31.3.2011) לעניין סעיף 2(ב) לצו. ערעור שהוגש על פסק הדין נדחה בעקבות המלצת בית משפט זה – ע"א 4030/11 מיום 13.6.2013). מסקנה מבוססת זו אינה מצדיקה דיון "בגלגול שלישי", אף בשים לב לשוני הנטען בין תכלית חלוקת נטל הפיצויים לפי כל אחד מהדינים.

10.שלמה ממקדת את טענותיה בסוגיית הקשר הסיבתי המשפטי ובמקרים כגון המקרה דנן, בהם אירעה התנגשות בין רכב קל לבין רכב כבד החונה בצד כביש בינעירוני. על כך נאמר כי: "בשלב השני, שבו נבחן הקשר הסיבתי המשפטי, נשאלת השאלה אם חניה אסורה מסוימת זו היא שיצרה את הסיכון שהביא להתרחשות הנזק. במקרה שבו חונה רכב במקום אסור לחניה, לדוגמה: בשולי הכביש הבינעירוני ופוגע בו רכב חולף – מתקיים קשר סיבתי-עובדתי בין חניית הרכב במקום האסור לבין הפגיעה [...] באשר לקשר הסיבתי-המשפטי, הרי שכאן התשובה מורכבת יותר, ויש לבחון את כלל נסיבות הימצאם של כלי הרכב השונים [ב]מקום, את השימוש שעשה כל אחד מן המעורבים באחד מכלי הרכב, אם בכלל, ואת הזיקה המשפטית בין אותו לשימוש לתאונה" (אליעזר ריבלין תאונת הדרכים - תחולת החוק, סדרי הדין וחישוב הפיצויים 335 (מהדורה חמישית, 2020) (להלן: ריבלין)). רוצה לומר, שאלת קיומו של קשר סיבתי משפטי בכל מקרה ומקרה אינה פשוטה ולעולם תלויה בנסיבות קונקרטיות.

שאלת קיומו של קשר סיבתי משפטי בתאונה שבה רכב נוסע פגע ברכב חונה, התעוררה במקרים שונים שנדונו בבית משפט זה ובערכאות הדיוניות. כך, בעניין אדרי, נקבעה מעורבותו בתאונה של רכב שחנה בשול הדרך מבלי שהפריע לתנועה ונפגע מרכב חולף, תוך קביעת קיומו של קשר סיבתי משפטי, ואילו במקרים שנדונו בע"א 4430/12 הכשרת יישוב חברה לביטוח בע"מ נ' אלעסווי (1.7.2014) (להלן: עניין אלעסווי) (בקשה לדיון נוסף נדחתה – דנ"א 4991/14 מיום 27.8.2014) ובעניין אליהו, שעליהם נסמך בית משפט השלום – נשללה תחולת החלופה בדבר חנייה במקום אסור ונקבע כי לא התקיים קשר סיבתי בין החנייה האסורה לבין התרחשות הנזק. עוד ראו, לדוגמה, ת"א (מחוזי מר') 22112-12-13 פלוני נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (19.8.2019) שהערעור עליו נדחה על ידי בית משפט זה – ע"א 6876/19 שומרה חברה לביטוח בע"מ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ )27.12.2021). מהעת האחרונה ראו ת"א (מחוזי ת"א) 44101-12-17 פלונית נ' מגד (2.3.2023) והמקרים המובאים בפסקה 31 שם).

11.המבקשת טענה לקיומן של פסיקות סותרות והפנתה בין היתר לפסק דינו של בית משפט השלום בת"א 2285-05-17, שם נהג רכב פרטי סטה מהכביש לשול ופגע עם חלקו הקדמי של הרכב בחלקה האחורי של משאית שעמדה בשול הכביש באופן שאינו חוסם את נתיב הנסיעה לאחר שנהג המשאית עצר כדי לבדוק אם קיימת בה תקלה. בית המשפט קבע כי קיים קשר סיבתי משפטי בין הימצאות המשאית בשול הכביש לבין התאונה, שכן הימצאות המשאית בשול מנעה מנהג הרכב הפרטי את האפשרות להמשיך בנסיעה ולהשתלב חזרה בנתיב הנסיעה. יצוין כי על פסק דינו של בית משפט השלום הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי על ידי מנורה (היא המשיבה בהליך שלפנינו) שנמשך בעקבות הערות המותב.

אכן, קיימים קווי דמיון בין המקרים. ואולם, גם אם אניח קיומו של קשר סיבתי משפטי במקרה שלפנינו לפי הגישה המרחיבה שננקטה בת"א 2285-05-17 הנ"ל – ואיני קובע מסמרות בדבר – בפני שלמה (המבקשת, מבטחת רכב המנוח) ניצבת משוכה נוספת, הנובעת מכך שבמקרה דנן רכבו של המנוח פגע בנגרר שחובר אל המשאית, ולא במשאית עצמה (לעניין היות הגורר והנגרר כלי רכב נפרדים והשלכות הדבר על חובת הביטוח ראו אצל ריבלין, עמ' 140-137; יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים 76-75 (מהדורה חמישית, 2022); ע"א 7833/13 הפול המאגר הישראלי לביטוחי רכב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (7.12.2015)).

12.אזכיר כי הנגרר היה מבוטח גם הוא על ידי שלמה ואילו המשאית בוטחה על ידי מנורה. מנורה טענה כי אין לראות במשאית כרכב המעורב בתאונה, שכן אין כל קשר סיבתי בין המשאית לבין התאונה; התאונה הייתה מתרחשת באותו אופן בין אם המשאית היתה מחוברת לנגרר ובין אם לא; ולא התקיים מגע בין המשאית לבין מי מכלי הרכב האחרים (רכבו של המנוח או הנגרר), כפי שנדרש מכוח סעיף 2(ג) לצו ("[...] רואים כלי רכב כמעורב בתאונת דרכים אם בעת התאונה היה מגע בינו לבין כלי רכב אחר"). בית משפט השלום קבע כי בחינת המעורבות של שני הרכבים הכבדים בהתאם למבחני חוק הפיצויים "הרגילים" (בענייננו, אם מתקיימת לגביהם החזקה בדבר מקום חנייה אסור) – תיעשה כיחידה אחת ללא הפרדה בין המשאית והנגרר (פסקה 59 לפסק הדין). עם זאת, לנוכח מסקנתו בדבר היעדר קשר סיבתי משפטי, בית המשפט לא נדרש לבחון את תנאי המגע העולה מסעיף 2(ג) לצו (פסקה 83 לפסק הדין). עולה מפסק הדין כי הצדדים לא הרחיבו לגבי תנאי המגע הפיזי בהליך שהתנהל בפני בית משפט השלום. גם בבקשה שלפניי שלמה לא הרחיבה בעניין זה, ואיני סבור כי יש לקיים את הדיון בסוגיה לראשונה בערכאה זו.

13.מכל הטעמים שהובאו לעיל, איני סבור כי המקרה שלפנינו מצדיק מתן רשות ערעור ודיון "בגלגול שלישי", והבקשה נדחית בזאת.

משהוגשה תגובה לבקשה, המבקשת (שלמה) תישא בהוצאות המשיבה (מנורה) בסך 3,000 ₪.