רע"א 5807/06 אילת לבנדר נ. עו'ד בבת דמארי

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 9.7.06 בע"מ 1180/06, בש"א 15281/06, אשר דחה את בקשת המבקשת להורות על עיכוב ביצוע פינוייה מבית מגוריה ברחוב הבזלת 51 בראש העין (להלן: הבית ), עד למתן פסק דין בתביעה שהגישה לבית המשפט לענייני משפחה.

1.אלו עיקרי העובדות וההליכים המשפטיים הצריכים לעניין: המבקשת והמשיב 4 היו נשואים זה לזה. בשנת 1998 הגיש המשיב 4 תביעה לפירוק השיתוף בין השניים. בשנת 2000 ניתן על-ידי בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל אביב (כב' השופט ש' שוחט) פסק דין לפירוק השיתוף, ובשנת 2002, הורה בית המשפט למשיבות 1 ו-2, אשר מונו על-ידו ככונסות נכסים (להלן: כונסות הנכסים ), להתחיל בביצוע הליך הפירוק, על דרך הצעת ביתם של בני הזוג למכירה. בשנת 2003 נעתר בית המשפט לענייני משפחה לבקשת כונסות הנכסים ואישר, באופן עקרוני, את מכירת בית המגורים. כן הורה בית המשפט לכונסות הנכסים להגיש את הסכם המכר לאישורו. בקשת רשות ערעור שהגישה המבקשת על החלטה זו נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי (כב' השופטת י' שטופמן). לאחר שנדחה הערעור, המשיכו כונסות הנכסים בהליכים למכירת הבית, עד שבחודש ספטמבר 2004 נחתם הסכם מכר כאמור ביניהן לבין המשיב 3. כחודש לאחר מכן, אישר בית המשפט את ההסכם, וזאת לאחר שהתבקשה והתקבלה תגובת המבקשת לאמור בהסכם. המבקשת לא ביקשה לערער על החלטה זו, אולם עד ליום 10.7.06, סירבה לפנות את הבית ולאפשר את מסירת החזקה בו למשיב 3.

2.בעקבות סירובה של המבקשת לפנות את הבית, הגישו כונסות הנכסים לבית המשפט לענייני משפחה בקשה להורות על פינויה ממנו. בחודש ינואר 2005 אכן הורה בית המשפט (כב' השופט ש' שוחט) על פינויה לאלתר של המבקשת מן הבית. בהחלטתו, ציין בית המשפט כי ניסיונותיו להביא את בני הזוג להסכם לא נשאו פרי וכי המבקשת עשתה כל שביכולתה על מנת למנוע ביצוע תקין של החלטת בית המשפט בעניין אישור הסכם המכר, לרבות סירוב עיקש לפנות את בית המגורים. לפיכך, קבע בית המשפט, כי משחלף מועד הפינוי של הבית על פי הסכם המכר ומשהתמורה עבורו שולמה כמעט במלואה, על המבקשת לפנות את הבית. בית המשפט ציין גם כי לרשות המבקשת עומד סכום של 375,000 ₪ בידי כונסות הנכסים, וכי המבקשת רשאית בכל עת לפנות אליהן ולקבל לידיה את הסכום האמור. יצוין, כי אף על החלטה זו לא הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור.

3.משהמשיכה המבקשת לסרב לפנות את הבית, פתחו נגדה כונסות הנכסים הליך בלשכת ההוצאה לפועל: לפחות שני מועדים שנקבעו לפינוי המבקשת מבית המגורים נדחו, ולבסוף, נקבע מועד הפינוי ליום 10.7.06.

4.ביום 21.6.06 הגישה המבקשת לבית המשפט לענייני משפחה תביעה כנגד המשיבים לביטול הסכם המכר ולמתן הוראה לאפשר לה לרכוש את חלקו של המשיב 4 בבית. במסגרת כתב התביעה, טענה המבקשת כי נודע לה שבפועל, נמכר הבית במחיר של 220,000 דולר בעוד שבחוזה המכר ננקב סכום של 210,000 דולר וכן כי היא לא זומנה להתמחרות אשר במסגרתה נמכר הבית ולא ידעה על התקיימותה. במקביל להגשת התביעה הגישה המבקשת בקשה לעיכוב ביצוע פינויה מן הבית עד למתן פסק דין בתביעה. בבקשתה לעיכוב ביצוע, טענה המבקשת כי במידה ולא יעוכבו הליכי הפינוי נגדה עד למתן פסק הדין, עלול להיווצר מצב בלתי-הפיך, בו אף אם תזכה בתביעתה, יוותרו בנה והיא ללא קורת-גג.

5.בהתקרב המועד המיועד לביצוע הפינוי מבלי שניתנה החלטה בבקשה לעיכוב ביצוע, פנתה המבקשת ביום 9.7.06 לבית המשפט לענייני משפחה בבקשה למתן החלטה. בית המשפט לענייני משפחה (כב' השופט ש' שוחט) דחה את בקשתה, ופנייה דומה שהגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי נדחתה גם היא. בהחלטתו זו, אימץ בית המשפט המחוזי (כב' השופטת י' שטופמן) את עמדתו של בית המשפט לענייני משפחה וקבע כי נראה שאכן ניצלה המבקשת כל דרך אפשרית לעיכוב ההליכים ולהשהייתם. בית המשפט ציין כי טענותיה של המבקשת בעניין המכר נדונו בפני שתי הערכאות ונדחו כולן, וכי אף את טענותיה "החדשות" (במסגרתן טוענת המבקשת כי הבית נמכר במחטף ובמרמה, ומעלה חשד שנערכה עסקה לא כשרה בין המשיב 3 למשיב 4 – ע.א ), היה עליה להעלות בפני בית המשפט קמא. בנסיבות אלו, קבע בית המשפט, כי משהמכר אושר כבר בשנת 2004 במסגרת תביעה לפירוק שיתוף משנת 1998, אין הוא סבור כי קמה עילה כלשהי לעיכוב הפינוי.

6.על החלטה זו הגישה המבקשת ביום 10.7.06 בקשת רשות ערעור לבית משפט זה, היא הבקשה המונחת בפניי כעת. עוד באותו יום הוריתי למשיבים להגיב לבקשה והוצא צו ארעי לעיכוב פינויה של המבקשת מן הדירה, עד למתן החלטה אחרת. בינתיים, הסתבר כי המשיב 3 הספיק לתפוס חזקה בנכס בטרם קבלת החלטתי זו, ומסרב כעת לפנותו. בהחלטה נוספת מיום 11.7.06 הבהרתי כי עד למתן החלטה אחרת, יש לאפשר למבקשת לשוב לדירתה לאלתר.

7.בבקשתה טוענת המבקשת כי עוד בטרם מכירת הבית למשיב 3 ובטרם החלו כונסות הנכסים לפעול למכירת הבית, הצהירה היא במספר רב של הזדמנויות על רצונה לרכוש את חלקו של המשיב 4 בבית, אולם הדבר לא הסתייע. לטענתה, בחודש מרץ 2006 התגלו לה פרטים חדשים, אשר העלו חשד כי במסגרת מכירת הבית נעשו מעשי מרמה והונאה, ומסיבה זו הגישה היא את תביעתה לביטול ההסכם במועד זה. לדבריה, עד כה נקטה היא בכל הדרכים החוקיות האפשריות לביטול רוע הגזרה, אשר כרוכה, מבחינתה, במכירת הבית לצד ג'. כן מפנה המבקשת טענות רבות כנגד תפקודה של המשיבה 1, ככונסת הנכסים, לאורך השנים, ובמסגרת ההליכים השונים שהתנהלו בין בעלי-הדין.

8.המשיבה 1, המייצגת את עצמה ואת המשיב 4, מפרטת בתגובתה את מסכת ההליכים שהתקיימו בין בעלי-הדין לאורך השנים, ולאורם של אלו, טוענת כי יש לדחות את הבקשה. לטענתה, בקשת המבקשת הינה ניסיון נוסף, חסר תום-לב, לטרפד את מכירת הבית ואת פירוק השיתוף עליו הוכרז כבר בשנת 2000, כאשר בהתנהגותה של המבקשת לאורך השנים הפרה היא את הסכם המכר ופגעה הן בזכויותיו של המשיב 4 והן בזכויותיו של המשיב 3, אשר שילם את מלוא התמורה וטרם קיבל את החזקה בנכס, אותה אמור היה לקבל כבר בשנת 2005. בנסיבות אלו, טוענת המשיבה 1, כי יש לדחות כל ניסיון מצד המבקשת להמשיך ולטרפד את השלמת הסכם המכר ומסירת החזקה בבית המגורים למשיב 3. המשיב 3, בתגובתו, הצטרף לכל הנטען בתגובה האמורה של המשיבים 1 ו-4. המשיבה 2, המוגדרת כמשיבה פורמאלית, הודיעה כי אין לה מעמד בהליך זה, היות ועל-פי החלטת בית המשפט לענייני משפחה מיום 26.3.06, ובהתאם לבקשתה, היא שוחררה מתפקידה ככונסת נכסים בהליכים בין בעלי-הדין שלפנינו.

9.לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובות ובהחלטות השונות של הערכאות דלמטה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

10.כידוע, על המבקש עיכוב ביצוע לשכנע את בית המשפט בקיומם של שני תנאים מצטברים: ראשית, כי סיכוייו לזכות בהליך המשפטי התלוי ועומד הינם טובים, ושנית, כי מבחינת מאזן הנוחות, הנזק אשר צפוי להיגרם לו מאי-מתן הסעד הזמני גדול מזה שייגרם למשיב במידה ויינתן.

11.במקרה דנן, אשר לסיכויי המבקשת לזכות בתביעתה: מבלי לקבוע עמדה נחרצת לגבי תוצאתו הצפויה של ההליך, על פניו, לא נראים סיכויי המבקשת טובים. עיון בהחלטות השונות שניתנו על ידי הערכאות דלמטה בעניינם של בעלי-הדין, מעלה כי ערכאות אלו אכן נהגו באורך-רוח כלפי המבקשת: פירוק השיתוף בין בני הזוג, כמו גם ביצוע הסכם המכר ופינוי המבקשת מן הבית בהתאם לאמור בהסכם זה, עוכבו פעמים רבות, והמבקשת נותרה להתגורר בביתה. במצב הדברים הנוכחי, אף אם נכונות הטענות שמעלה המבקשת בכתב התביעה, ספק בעיני, אם לאור חלוף הזמן וההליכים הרבים שהתנהלו בין הצדדים, כמו גם לאור ההחלטות שניתנו בעניינם על-ידי הערכאות השונות, יהיה בכך כדי להביא לביטולו של הסכם המכר, כפי שמבקשת היא.

12.אשר למאזן הנוחות: החלטה המורה על פינויו של אדם מבית מגוריו תמיד מלווה בתחושה קשה, ואכן ניתן לומר, כי כשמדובר בבקשה לעכב ביצוע פינויו מסוג זה, הנטייה הינה להיענות לבקשה, בעיקר על רקע החשש מהיווצרותו של מצב בלתי-הפיך ( ב"ש 839/86 נאות מרינה בת-ים בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון , פ"ד מ(4) 126, 129 (1986)). יחד עם זאת, במקרה דנן, חרף הקושי הברור של המבקשת להשלים עם מכירת בית מגוריה לצד ג', וחרף הנזק שיגרם לה כתוצאה מאי-היענות לבקשתה זו, יש לייחס משקל נכבד גם לנזק הנגרם למשיב 3, אשר רכש את הנכס נשוא המחלוקת כבר בשנת 2004, שילם את התמורה עבורו, אולם עד כה, טרם זכה לקבל לידיו את החזקה בו. לפיכך, על אף הבנתי את הקושי הרב של המבקשת להשלים עם מכירת בית מגוריה, נראה כי הגיעה העת לאפשר למשיב 3 לממש את זכותו בנכס זה.

בטרם סיום, אוסיף הערה אחרונה: מקובלת עלי הטענה כי תפיסת החזקה בבית המגורים על-ידי המשיב 3 ביום 10.7.06 נעשתה בטרם התקבלה החלטתי, מאותו יום, המורה על עיכוב ארעי של ביצוע הפינוי עד לקבלת תגובת המשיבים ולמתן החלטה בבקשה. יחד עם זאת, מטענות המבקשת עולה כי בטרם נמסרה החזקה בבית למשיב 3, הפנתה היא את תשומת ליבה של כונסת הנכסים, היא המשיבה 1, לעובדה כי בקשתה לעיכוב ביצוע פינויה מן הבית תלויה ועומדת בפני בית משפט זה. במצב דברים זה, ובפרט לאור נסיבותיו הקשות והרגישות של המקרה שלפנינו, ראוי היה לנהוג ביתר רגישות כלפי המבקשת, ולהמתין עם מסירת החזקה למשיב 3 עד לאחר שתינתן החלטת בית משפט זה בבקשה, במקום ליצור עובדות מוגמרות בשטח.

13.אשר על כן, הבקשה נדחית. משכך, מתבטל בזאת צו עיכוב הביצוע עליו הוריתי בהחלטתי מיום 10.7.06.

בנסיבות העניין – אין צו להוצאות.