רע"א 5985/03 מדינת ישראל (משרד הבינוי והשיכון) נ. אפרופים שיכון וייזום (1

בפניי שתי בקשות, האחת למחיקת רע"א 5985/03 והאחרת למחיקת ע"א 6112/03. נוכח העובדה ששני ההליכים מופנים נגד אותה החלטה של בית המשפט המחוזי, ניתנת ההחלטה בבקשות בהדבק אחד. אדון תחילה בבקשה למחיקת רע"א 5985/03.

רע"א 5985/03

1.לטענת המשיבים, העותרים למחוק את בקשת הרשות לערער, הוגש ההליך באיחור, ועל כן דינו להימחק על הסף. על פי טענה זו, הומצאה החלטת בית המשפט המחוזי נשוא בקשת הרשות לערער לידי המבקשת ביום 29.5.03, ועל כן המועד האחרון להגשת ההליך היה ביום 29.6.03. בפועל, הוגש ההליך ביום 2.7.03, ומכאן הבקשה למחיקתו, באין אורכה להגשת ההליך.

2.לבקשת המחיקה צורף אישור מסירה, וכן תצהיר של חברת שליחים אשר מצהיר כי פעל מטעם בא כוח המשיבים, והמציא את כתב בית הדין לידי ב"כ המשיב ביום 29.5.03. על גבי אישור המסירה מופיעה חותמת, ועליה כתוב "משרד המשפטים פרקליטות המדינה", וכן "מחוז תל אביב (אזרחי)". החותמת מופיעה בשני מקומות על גבי אישור המסירה. במקום השמור לחתימת המקבל מופיעה חתימה בלתי ברורה, אשר לא ניתן לזהות את בעליה. חותמת דומה, מאותו תאריך, אף מצויה על העתק של העמוד הראשון, והאחרון, של החלטת בית משפט קמא.

3.לטענת המבקשת, בפרקליטות מחוז תל אביב לא נמצאה אינדיקציה להמצאת ההחלטה ביום 29.5.03. על פי טענה זו, החלטת בית המשפט המחוזי התקבלה בידי באי כוח של המבקשת בפרקליטות מחוז תל אביב ביום 3.6.03 בלבד. כך עולה מהעתק של ההחלטה נשוא בקשת הרשות לערער, אשר מצורף לתגובת המבקשת, ועליו חותמת דומה לזו שעל אישור המסירה שמצרפים המשיבים, אך תאריך אחר עליה, והוא זה של יום 3.6.03. המבקשת מודיעה עוד, כי "מבדיקות חוזרות אשר נעשו בפרקליטות מחוז תל אביב (אזרחי), לא ניתן היה למצוא כל אישור לכך שהחלטת בית המשפט קמא אמנם הומצאה לפרקליטות קודם למועד האמור (3.6.03) .... בדומה, גם לא ניתן היה לזהות מי עומד מאחורי מה שמתיימר להיות חתימה המופיעה בנספח א' לבקשת הדחייה".

יצוין, כי לתגובת המבקשת מצורף אישור מסירה של בית המשפט המחוזי, וממנו עולה כי דבר בית הדין הומצא לפרקליטות ביום 3.6.03, כנטען. כן מצורף תדפיס "רשימת אישורי מסירה" של בית המשפט המחוזי, ממנו עולה כי כתב בית הדין הומצא לפרקליטות ביום 3.6.03.

4.השאלה העולה בהליך זה היא מתי הומצא כתב בי הדין כדין, לראשונה, בידי המבקשת. נקודת המוצא לדיון נמצאת בתקנה 485 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הקובעת כי "המען להמצאת כתב בי-דין למדינה יהיה משרד פרקליט המחוז שבו נמצא מקום מושבו של בית המשפט הדן בתובענה; היה בית המשפט הדן בתובענה בית המשפט העליון - משרד פרקליטות המדינה".

5.לכאורה קיימת אי התאמה בין מקום ההמצאה (תל אביב) לבין מקום ההתדיינות (בית המשפט המחוזי בירושלים), וזאת בניגוד לאמור בתקנה 485. עם זאת, נראה כי מתקין התקנות הניח קיומה של זהות בין המחוז בו מתברר ההליך לבין המחוז של פרקליטות המדינה המטפל בהליך, ועל כן קבע שיש להמציא למשרד פרקליט המחוז שבו נמצא מקום מושבו של בית המשפט הדן בתובענה. במקרה כגון זה שבפניי, שבו נדון ההליך בירושלים אך מטופל על ידי פרקליטות מחוז תל אביב, הגיונה של התקנה מאפשר, ואף מצריך, המצאה לפרקליטות המטפלת בעניין, היא פרקליטות מחוז תל אביב, ולכן לא נפל מבחינה זו פגם בהמצאה. נראה, כי על רקע זה לא עוררו הצדדים טענה בקשר לכך.

6.שאלה אחרת אשר הצדדים לא עוררו נוגעת לכוחם של המשיבים להמציא למבקשת את החלטת בית המשפט. על פי ההגדרות שבתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, החלטה היא בגדר "כתב בי דין", אשר צד רשאי להמציא למשנהו. ברוח זו גם צויין בספרות, כי על מנת להמציא כתב בי דין לבעל דין אחר, אין בעל דין זקוק ל"רשות או הסמכה מיוחדת על ידי בית המשפט" (זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, 1995, בעמוד 228). עם זאת, בהחלטת בית משפט קמא צוין באופן מפורש, כי "המזכירות תשלח העתק החלטה זו לב"כ הצדדים". במצב זה, לא ברור, ואף לא הוסבר, מדוע סברו באי כוח המשיבים כי גם עליהם להמציא העתק של ההחלטה לידי המבקשת. דומה, כי על רקע הוראה זו המדובר בדרך פעולה אשר יש בה כדי ליצור כפילות מיותרת, ואף כדי לגרום לתקלות, כפי שאף היה במקרה זה.

7.על אישור המסירה מיום 29.5.03 מופיעה חתימה בלתי מזוהה, לצד חותמת של פרקליטות מחוז תל אביב. האם יש לראות בהעדר חתימה ניתנת לזיהוי של מקבל הכתב משום פגם בהמצאה? תקנה 490 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת, כי "שליח בי-דין שהמציא כתב לפי תקנות אלה ירשום על גבי עותק של הכתב או יצרף אליו, סמוך ככל האפשר לאחר ההמצאה, הודעה המציינת את זמן ההמצאה ודרכה". לעניין דרך ההמצאה נדרש השליח לציין את שמו של מקבל הכתב (שם, בעמוד 237). לכך מתווספת הוראת תקנה 488 לתקנות, הקובעת כי "מי שהומצא לו כתב בי-דין לפי תקנות אלה יידרש לאשר את הקבלה בכתב." דומה, כי על מנת שתהא משמעות מעשית לתקנה זו, נדרש כי ניתן יהיה לזהות, מתוך הכתב, את זהות מאשר הקבלה.

תקנה 485 אינה מחייבת להמציא את כתב בית הדין לידי בא כוח המדינה באופן אישי. זוסמן מעיר ביחס לתקנה זו כי "הכלל המחייב המצאה אישית, ככל האפשר, אינו חל על היועץ המשפטי, אלא הנחה במשרדו דיה (תקנה 485)" (בעמוד 236). אף תקנה 477, המתירה הנחת כתב בי דין במשרד בא כוחו של בעל דין, תומכת בפירוש זה, שכן קשה למצוא הצדקה להבחין, לעניין האמור, בין בא כוח המדינה לבין בא כוח אחר.

עם זאת, תקנה 490 (ועימה תקנה 488) חלה על כל סוגי ההמצאה, לרבות המצאה לפי תקנה 485 (או 477). מכאן, כי גם בהמצאה לפי תקנות אלה, חייב השליח המוסר את המסמך לתעד את דרך המסירה, ובכלל זה, את זהות מקבלו. הגיונה של הוראה זו ברור מאליו, שכן היא מאפשרת, במקרה הצורך, לקיים בירור של ממש בנוגע לאופן ביצוע ההמצאה, ומונעת אי בהירויות. העדר צורך בהמצאה אישית לבא הכוח אינו פוטר מן הצורך להצביע על זהות מקבל המסמך, העובד במשרדו. אף כי אין מקום להטיל על מוסר המסמך את החובה לקיים בירור ביחס לנהלים הפנימיים של מקבלו בדבר הסמכות לקבלתו, דומה כי לא טמונה הכבדה יתרה על מוסר המסמך בכך שיתעד את זהות מקבלו, ובכך יחסוך קשיים מן הסוג שהתעורר בפועל במקרה שבפניי.

8.שאלה נוספת נוגעת לדרישת התקנות, לפיה על כתב בי הדין המומצא להיות חתום כדין (תקנה 476 לתקנות סדר הדין האזרחי). מעיון בחומר שבפניי לא ניתן לקבוע, כי דרישה זו התקיימה. אכן, מן הנספח לתצהיר שהוגש על ידי המשיבים ביום 23.9.03 אף עולה, כי העותק שהומצא לידי המבקשת ביום 29.5.03 אינו העתק שנתקבל מבית המשפט, כי אם עותק שהופק מתוך האינטרנט, אשר אינו חתום על ידי בית המשפט.

פגם זה אינו יורד בהכרח לשורש ההמצאה. בדין אף קיימת הוראה, המאפשרת בנסיבות מתאימות שלא לפסול הליכים בשל פגמים הכרוכים באי מילוי הוראות התקנות (ראו תקנה 526 לתקנות סדר האזרחי, התשמ"ד-1984). עם זאת, קיים אינטרס כללי כי בביצוע המצאה תהיה הקפדה על קיום הוראות הדין. על חשיבותו של אינטרס זה עמד השופט זוסמן (בתוארו אז) בע"א 121/60 שרונה נ. שיינברג, פד"י י"ד (3) 2187, 2189, שם נקבע כי "מסירת מסמך משפטי היא פעולה פורמלית חשובה, אשר מן הדין לבצעה בקפדנות כאמור בתקנות. אם נסטה מהוראות התקנות, כי אז, כמו שכבר נאמר בע.פ. 82/50, יתהווה מצב בו לא תהא לבית המשפט לערעורים האפשרות לברר אל נכון ולקבוע באיזה תאריך נמסר פסק הדין". ברוח זו גם מציין זוסמן בספרו, כי מי שנוטל על עצמו את משימת ההמצאה של כתב בי דין, חייב "לנהוג בהתאם להוראות התקנות, ואין נפקא מינה ביניהם ובין פקיד בית משפט או שליח בי-דין אחר" (בעמוד 228). דברים אלה חלים, מטבע הדברים, גם על מסירה הנעשית בידי בעל דין. בשל כך, איני סבור כי ניתן להקל ראש בפגם מן הסוג שהתעורר במקרה זה.

9.התמונה הכוללת העולה במקרה זה היא כי קיימת ראייה המלמדת על מסירת ההחלטה ביום 29.5.03 במשרדי הפרקליטות. עם זאת, במסירה נפלו פגמים, המקשים לקבוע כי בוצעה מסירה כדין לידי המבקשת, ומה גם שעולה מתגובת המבקשת כי בפועל לא הביאה המסירה את ההחלטה לידיעת באת כוח המבקשת. אכן, אילו היה מתברר, כי המסירה ביום 29.5.03 הביאה בפועל את ההחלטה לידיעת באת כוח המבקשת, ניתן היה לייחס לפגמים אלה משקל פחות. ברם, זה איננו המקרה. במצב זה, יש לתת את מלוא המשקל לפגמים הדיוניים שנפלו בהמצאה.

10.התוצאה היא, כי לצורך הקביעה האם הוגש ההליך באיחור, יש להתייחס למועד ההמצאה בידי בית המשפט המחוזי, הוא יום 3.6.03. בהתחשב במועד זה, הוגשה בקשת הרשות לערער במועד. לפיכך, איני רואה מקום למחיקת בקשת הרשות לערער.

ע"א 6112/03

11.ע"א 6112/03 הוגש על ידי מבקר המדינה. נשוא הערעור הוא החלטה של בית המשפט המחוזי, היא גם ההחלטה נשוא רע"א 5985/03, אשר בה החליט בית המשפט המחוזי להעתר לבקשה של המשיבים בערעור וקבע כי הם רשאים לפנות במישרין למשרד מבקר המדינה על מנת לקבל מסמכים שונים, במסגרת של גילוי ועיון במסמכים. מבקר המדינה אינו צד להליך בבית משפט קמא, ועמדתו (להבדיל מעמדת משרד השיכון והבינוי, שהוא הנתבע בבית המשפט המחוזי) לא נתבקשה עובר למתן ההחלטה האמורה. אבחן את טענות המשיבים לעניין זה.

12.המשיבים טוענים, כי מבקר המדינה איננו אישיות נפרדת מן המדינה, ועל כן אין לו זכות עמידה נפרדת לצורך הגשת ערעור ממשרד הבינוי והשיכון, שהוא בעל הדין העיקרי בבית המשפט המחוזי. לעניין זה מפנים המשיבים לחוק לתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין), תשי"ח-1958, בו נקבע כי "לעניין חוק זה, דין מוסד המדינה שאינו תאגיד כדין המדינה".

דין טענה זו להידחות. ראשית, אין ענייננו בפירושו של החוק לתיקון סדרי הדין האזרחי, כי אם בקביעה האם עומדת למבקר המדינה זכות עמידה נפרדת לצורך הגשת ערעור לבית משפט זה ביחס להחלטה שניתנה ומטילה עליו חובות שונות כלפי המשיבים. לכן, גם אם החוק לתיקון סדרי הדין האזרחי חל על מבקר המדינה, אין בכך כדי לקבוע לצורך העניין שבפניי.

שנית, ולגופו של עניין, מבקר המדינה הינו רשות של המדינה (ראו בג"צ 4914/94 טרנר נ' מבקרת המדינה, פ"ד מט(3) 771, בעמודים 787 – 788). עם זאת, אין מדובר בזרוע של הרשות המבצעת, כמו משרד השיכון, כי אם ברשות עצמאית ונפרדת, בעלת מעמד חוקתי, אשר תפקידה לבקר את רשויות המדינה האחרות (ראו בג"צ 7805/00 אלוני נ' מבקרת עירית ירושלים, דינים עליון סד 389). לעניין זה נקבע בחוק יסוד: מבקר המדינה באופן מפורש כי "במילוי תפקידיו יהיה מבקר המדינה אחראי בפני הכנסת בלבד ולא יהיה תלוי בממשלה" (סעיף 6 לחוק היסוד). באופן משלים לכך, נקבע בסעיף 10 לחוק היסוד כי תקציב המבקר נקבע במישרין על ידי ועדת הכספים של הכנסת, ולא בדרך הרגילה, שבה מציעה הממשלה את תקציב המדינה. הסדרים אלה שבדין מלמד על עצמאותו של מבקר המדינה מן הרשות המבצעת, ומלמד כי אין מקום לגזור גזירה שווה בין מבקר המדינה לבין משרד הבינוי והשיכון. המדובר בשתי זרועות של המדינה, אשר ממלאות תפקיד שונה במערך החוקתי של המשטר. ממילא, כל אחת מזרועות אלה מייצגת פן אחר של האינטרס הציבורי הכללי, ועל כן, נקודות המבט שלהן שונות. מכך יוצא, כי ראוי להכיר במעמדו הנפרד של מבקר המדינה לצורך הליכים משפטיים, ואין לומר כי קיימת זהות בינו לבין אורגנים של הרשות המבצעת.

אגב, ברוח זו הוצא מבקר המדינה מתחולתו של חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998, שם נקבע כי מבקר המדינה איננו רשות ציבורית לצורך החוק בכל הנוגע לפעולות הביקורת ובירור תלונות הציבור (ראו גם בדברי ההסבר שבהצ"ח 2630 מיום 25.6.97).

יוער, כי מצב דברים זה אינו משתנה כתוצאה מכך, שמבקר המדינה, כמו גם משרד הבינוי והשיכון, מיוצג בהליך שבפניי בידי פרקליטות המדינה. אכן, בכל הנוגע למבקר המדינה לא נקבע בדין הסדר דומה לזה שנקבע ביחס לכנסת, לגביה נקבע בחקיקה כי יהיה לה יועץ משפטי משלה (סעיף 17 ואילך לחוק הכנסת, התשנ"ד – 1994. ההסדר נקבע בשנת תשס"א). אין בכך כדי לגרוע ממעמדו החוקתי, ומעצמאותו מן הרשות המבצעת.

13.המשיבים טוענים, כי מבקר המדינה אינו בבחינת צד נפגע מהחלטת הערכאה הקודמת. לעניין זה מתמקדים המשיבים בטענה כי לא נפגעה זכות הופלדיאנית של מבקר המדינה עקב החלטת הערכאה הקודמת. בפסיקה נקבע, כי ניתן להכיר בזכותו של מי שאינו בעל דין פורמלי לערער על החלטה שניתנה לגביו, אם נפגעה זכות הופלדיאנית שלו (ראו דברי כב' השופט ברק בבש"פ 658/88 מחמוד סארי חסן נ' מדינת ישראל פ"ד מה(1), 670 ,עמ' 694-695). דרישה זו נתפרשה בצמצום יחסי. כך, בפרשת צירינסקי (בג"ץ 188/96 צירינסקי נ' סגן נשיא בית המשפט השלום פ"ד נב(3), עמ' 746-747) דחה בית המשפט (ברוב דעות) את הטענה כי לעד שנקבעו לגביו קביעות קשות בפסק דין עומדת זכות לערער על פסק הדין, על אף הפגיעה בשמו הטוב. לעניין זה נקבע, כי פגיעה באינטרס גרידא אינה יכולה כשלעצמה להקנות לנפגע זכות ערעור, ואין בה כדי לשנות מן העיקרון של סופיות הדיון. על רקע עקרונות אלה יש לבחון האם קמה למבקר המדינה זכות ערעור על החלטת הערכאה הקודמת. לשם כך, אפנה להחלטת הערכאה הקודמת ולטענות הערעור של מבקר המדינה.

14.החלטת הערכאה הקודמת קבעה (סעיף 24), כי המשיבים רשאים לפנות ישירות למשרדי מבקר המדינה ולקבל ממנו ישירות את כל המסמכים שפורטו בהחלטה, ומתייחסים לשנים שנקבעו בה. עוד נקבע, כי בכל מקרה גבולי ימסור מבקר המדינה את המסמכים לידי המשיבים.

המבקר תוקף קביעה זו בערעורו. לטענת המבקר, יש פגם בכך שבית המשפט המחוזי איפשר למשיבים, הם התובעים בבית משפט קמא, לפנות במישרין למשרד מבקר המדינה, ולקבל שם את המסמכים המבוקשים על ידם. לטענת המבקר, בכך עירב בית המשפט המחוזי את מבקר המדינה בסכסוך שהוא אינו צד לו, והפך אותו לספק מידע, והטיל עליו חובות מבלי שעמדתו נשמעה. מבקר המדינה טוען (סעיף 16(ב), סעיפים 21 ואילך) כי החלטת הערכאה הקודמת הפכה אותו למאגר זמין להספקת מידע, בשל כך שהוא בעל מידע על גופים מבוקרים רבים. הוא מביע חשש כי בשל כך, צד אשר יתקשה לקבל מסמכים מבעל דין שהוא גוף מבוקר, עלול לראות במבקר מקור קל לקבלת מידע. לטענת מבקר המדינה, מצב זה אינו מתיישב עם תפקידו ועם מעמדו החוקתי, ועם הסמכויות שהוקנו לו בדין. מבקר המדינה מציין בערעורו, כי מצב זה עומד בניגוד למטרה שלשמה נאסף החומר, ואף עלול להוביל לכך שגופים מבוקרים עלולים לחשוש ממסירת מידע למבקר המדינה למטרת ביקורת.

15.האם תיאור זה מצמיח למבקר זכות ערעור? לצורך זה, אינני נדרש, כמובן, לחוות דעה על טענות מבקר המדינה לגופן. עניין זה נתון להליך הערעורי גופו. כאן המוקד הוא בעצם היריעה הנפרשת במסגרת הודעת הערעור, על רקע החלטת הערכאה הקודמת. מתוך הדברים שהובאו מהודעת הערעור עולה, כי זו אינה מעלה לדיון אינטרס גרידא של מבקר המדינה. עניינו של הערעור בחובה משפטית, אופרטיבית, שהוטלה על מבקר המדינה כלפי התובעים בבית המשפט המחוזי, הם המשיבים כאן. המדובר בחובה אכיפה לכל דבר ועניין, אשר משקפת "פגיעה" במבקר, על פי תפיסתו, הן במובן זה שהיא מטילה עליו נטל אשר לטענתו חורג ממסגרת הנטלים אשר ניתן או ראוי להטיל עליו על פי הדין, והן בכך שהיא פוגעת, לטענת המבקר, ביכולתו למלא את תפקידו באופן יעיל ואפקטיבי. כל אלה מצביעים על פגיעה ממשית, החורגת מגדרו של אינטרס גרידא, ואשר מצדיקה הכרה בזכות ערעור של המבקר במקרה זה.

אכן, מן התיאור דלעיל עולה כי לא מדובר בערעור על פגיעה תיאורטית או אקדמית. אין מדובר גם בערעור כנגד קביעה אגבית בעניינו של מאן דהוא, אשר נעשתה במסגרת הכרעה בסכסוך של אחר. המדובר בחיוב שהוטל במישרין על מבקר המדינה. למבקר המדינה טענות שונות בדבר פגיעה בו, הטמונה בחיוב האמור. לעניין זה, אין כל חשיבות לכך שמבחינת בעלי הדין האחרים המדובר בהחלטה אחרת, אשר מסיימת את התיק: עבור מבקר המדינה המדובר בהחלטה סופית, המטילה עליו חובה, ואשר זכותו לחלוק עליה, בין בדרך של ערעור, ובין בדרך של בקשה לביטול.

16.למעשה, די בכך על מנת לדחות את בקשת המחיקה. עם זאת, מפרשת חסן עולה עניין נוסף, אשר הטריד אותי. כוונתי לכך, שבעניין חסן, אשר בו הורחבה הזכות לערער גם למי שאינו בעל דין "פורמלי" על פי כתבי הטענות שהוגשו לערכאה הדיונית, כי אם גם למי שהיה בבחינת "בעל דין בפועל" בערכאה הדיונית. ביסוד הגישה שאומצה בעניין חסן היתה נעוצה התפיסה, שהענקת זכות ערעור אך ורק לבעלי דין פורמליים "... מעוררת קשיים חמורים. היא גורמת עוול לאנשים או גופים שהכרעות שיפוטיות פוגעות בהם ושהפכו, הלכה למעשה, לצדדים במשפט בלא שהדבר משתקף במסמכי היסוד ואשר אינם יכולים לערער על ההחלטה". על רקע זה אומצה עמדה, לפיה ניתן להגדיר "צד" באופן רחב, תוך התמקדות במבחן פונקציונלי, להבדיל ממבחן פורמלי. על פי ההגדרה הפונקציונלית שאומצה באותה פרשה, "צד אינו רק מי שעל פי המסמכים הפורמליים הוא בעל דין. צד הוא גם מי שנתקיים בעניינו הליך אשר הכריע בדבר זכותו 'ההופלדיאנית'".

על ההיבט המהותי של הגדרה זו עמדתי לעיל בדיון בשאלה, האם נפגעה זכות של מבקר המדינה. אשר להיבט הדיוני, ציין כב' הנשיא ברק בעניין חסן הנ"ל, כי ההגדרה האמורה "... תוחמת עצמה אך למי שהיה צד להליך שנוהל בעניינו – 'בעל דין בפועל' .... ולא לכל אדם שנפגע כתוצאה מהליך שנוהל בעניינו של אחר. כך, למשל, כאשר שופט קובע בפסק דין פלילי כי הנאשם לא ביצע את העבירה המיוחסת לו, וכי העבירה בוצעה על-ידי פלוני, אותו פלוני אינו צד להליך הפלילי. לא קיים סכסוך בינו לבין המדינה. אין הוא יכול לערער על פסק דינו של השופט ביחס אליו".

17.מנקודת מבט צרה, ניתן לגרוס כי מבקר המדינה לא היה בעל דין בפועל בבית משפט קמא, שכן לא זומן לדיון ועמדתו לא נשמעה. מבחינה זו, אף שהתנהל הליך בבית המשפט המחוזי, קשה לומר כי מבקר המדינה נטל בו חלק והיה בבחינת "בעל דין בפועל". עם זאת, הדגש בעניין חסן הוא על כך, שהתקיים בעניינו של "בעל הדין בפועל" הליך אשר הכריע בשאלה הנוגעת לזכותו. אני סבור, כי אף שעמדת מבקר המדינה לא נתבקשה, מאפיינים אלה התקיימו בהליך בבית משפט קמא. בית המשפט קיים הליך, בו הכריע בבקשה של המשיבים לחייב את מבקר המדינה להעמיד לרשותם מסמכים שונים, לאחר ששמע טענות בעניין. ההליך התקיים בעניינו של מבקר המדינה. בהחלטת הערכאה הקודמת הוטל על מבקר המדינה חיוב ישיר, המופנה כלפיו. אין המקרה דומה למקרה שבו נקבע, אגב אורחא, בפסק דין דבר מה שלילי לגבי מאן דהוא, בלא שפסק הדין יוכל להוות בסיס לפעולה אופרטיבית כנגד אותו אדם. אוסיף, כי מבקר המדינה סבור, כי בחיוב האמור אף טמונה פגיעה בו. במצב זה, ההכרה בזכות הערעור של מבקר המדינה נופלת במישרין לגדרי הרציונל של הילכת חסן.

לצורך השוואה, מעמדו של מי שהוטלה עליו חובה כאמור במקרה כגון זה שבפניי, אינו שונה מהותית ממצבו של בעל דין אשר ניתנה נגדו החלטה במעמד צד אחד. במקרה כזה, נתונה לבעל הדין הבחירה האם להגיש ערעור לערכאה גבוהה יותר, או בקשה לביטול לערכאה הדיונית (ראו זוסמן, בספרו הנ"ל, בעמוד 744; לעניין אפשרות אחרונה זו ראו גם בש"א (ירושלים) 3171/00 גהל נ' קופת חולים כללית תק-מח 2001(1), 12051). נראה לי, כי כך גם במקרה שבפניי. אכן, בכך שמבקר המדינה לא זומן לדיון אין כדי להשמיט את זכותו להשיג על החלטת הערכאה הקודמת. ההצדקה להכרה בזכות הערעור, על פי הילכת חסן, אינה טמונה במידה בה ניתנה למאן דהוא הזכות לטעון בעניינו, כי אם בפגיעה באותו צד, הנובעת מקיומו של הליך בעניינו. הצדקה זו מתקיימת במלואה, כמוסבר לעיל, במקרה זה. בשל כך, איני סבור כי יש עילה כלשהי למחיקת הערעור שהגיש מבקר המדינה.

18.אציין, כי ברוח זו התפרשה הילכת חסן בהחלטה אחרת שניתנה לא מכבר. ברע"א 2298/99 מחקשווילי ואח' נ' בכר תק-על 99(2), 752 עלתה השאלה האם קיימת זכות ערעור על החלטה של בית המשפט המחוזי להעניק שכר למנהל עיזבון, כאשר האחרון לא היה צד להתדיינות. התשובה שניתנה היתה חיובית. כב' השופט טירקל הסביר, כי "ההגיון והסימטריה המשפטית מחייבים שגם ערעורו של בעל דין - שמלכתחילה היה בעל דין במסגרת הפורמלית של הדיון אלא שנוצרה יריבות בינו לבין 'הזר' בסכסוך נספח למחלוקת הפורמלית - יהיה זכאי לערער על אותה החלטה בדרך של ערעור עצמאי". גם כאן, המוקד אינו בשאלה האם פלוני נטל חלק בהתדיינות, אלא בשאלה האם התקיים הליך בעניינו של אותו פלוני, שהסתיים בהכרעה שיפוטית. דומה, כי מטעמים דומים של סימטריה, ניתן להחיל היגיון דומה במקרה שבפניי.

התוצאה היא, כי אין עילה למחיקת הערעור שבכותרת.

תוצאה

הבקשות למחיקת ההליכים שבכותרת נמחקות. ההליכים יימשכו כסידרם. המשיבים ישאו בהוצאות המבקשת ברע"א 5985/03 והמערער בע"א 6112/03 בסך של 2,000 ₪ לכל אחד מן ההליכים.