רע"א 6329/19אלון גורן נ. רון הרבט

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת חנה פלינר ) מיום 4.8.2019 בפש"ר 50808-02-11 ופש"ר 50787-02-11, במסגרתה נדחתה בקשת המבקש לנהל הליך משפטי נגד המשיבים 1 ו-2 (להלן, יחדיו: " המשיבים ") מחוץ להליך פשיטת הרגל בו הם מצויים.

1.

המבקש, המשיב 1 ושני שותפים נוספים השקיעו בפרויקט נדל"ן ברומניה. למרבה הצער, הפרויקט כשל. ביום 17.3.2011 ניתן צו כינוס לנכסי המשיבים (שהינם בני זוג), ומונה להם מנהל מיוחד (המשיב 3). בחלוף 10 חודשים ממתן צו הכינוס המבקש הגיש נגד המשיבים תביעת חוב, בה טען כי במסגרת ההשקעה הכושלת ברומניה גזלו את כספו במרמה. המנהל המיוחד דחה את תביעת החוב משום שהוגשה באיחור ללא הסבר מספק. ערעור על החלטת המנהל המיוחד נדחה ביום 1.1.2015 (עש"א 19094-07-14 (כב' סגן הנשיאה השופט איתן אורנשטיין ). להלן: "ערעור הכרעת החוב" ). באותה עת התברר הליך בו פתח המבקש נגד שני השותפים הנוספים, אשר גם נגדם טען כי גזלו כספו במרמה באותו פרויקט ברומניה (ת"א 60709-12-12. להלן: "התובענה נגד השותפים" ). יוער כי המשיב 1 צורף תחילה כנתבע בתובענה נגד השותפים, אך נמחק ממנה בשל הליך פשיטת הרגל בו הוא נתון. התובענה נגד השותפים נדחתה בפסק דין מיום 10.4.2019 (כב' השופטת חנה פלינר ). ערעור עודנו תלוי ועומד בבית משפט זה.

2.

לאחר פסק הדין בערעור הכרעת החוב, וטרם ניתן פסק הדין בתובענה נגד השותפים, הגיש המבקש תובענה נגד המשיבים. ביסודה של תובענה חדשה זו עומדת אותה טענת מרמה שהעלה המבקש במסגרת תביעת החוב, שכאמור נדחתה (ת"א 66651-03-15 (להלן: "התובענה נגד המשיבים" )). בית המשפט המחוזי (כב' השופט נפתלי שילה ) התיר למבקש לנהל את התובענה נגד המשיבים (להלן: "ההחלטה הראשונה" ). ערעור על ההחלטה הראשונה הוגש לבית משפט זה (ע"א 3505/17). טרם נשמע הערעור התקבל פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתובענה נגד השותפים, ובהסכמת הצדדים הדיון בבקשה להתיר את ניהול התובענה נגד המשיבים מחוץ להליכי חדלות הפירעון הוחזר לבית המשפט המחוזי כדי שיקבל החלטה חדשה בעניין (להלן: " הבקשה להיתר ניהול התובענה נגד המשיבים " או " הבקשה ").

3.

בית המשפט קמא, מפי אותו מותב שדחה את התובענה נגד השותפים, דחה את הבקשה להיתר ניהול התובענה נגד המשיבים. החלטתו התבססה על שני נימוקים חלופיים: ראשית , כי פסק הדין בערעור הכרעת החוב סתם את הגולל על התובענה נגד המשיבים. בהגשת תביעת חוב, בה נכללה טענת המרמה, גילה המבקש את דעתו שהעניין מתאים לבירור על ידי נאמן. משום כך חל כלל ההשתק השיפוטי. ניסיון להעלות את אותה הטענה במסגרת דיונית אחרת הוא ניסיון לסלול "דרך עוקפת" לפסק הדין בערעור הכרעת החוב, ודי בכך כדי להצדיק את דחיית הבקשה; שנית , יש לבחון את סיכויי טענת המרמה להתקבל טרם מתן היתר לניהול הליך נגד חייב בפשיטת רגל. על בסיס היכרותו של המותב עם הטענות העובדתיות שביסוד התובענה, אשר נדחו על ידו במסגרת התובענה נגד השותפים, קבע בית המשפט קמא כי סיכוייה של התובענה נגד המשיבים להתקבל "קלושים עד לא קיימים". בהינתן זאת, ובאיזון מול אינטרס החייב (המשיבים) כי ההסדר שגובש בעניינו ירכז את כל החובות ברי התביעה, יד החייב על העליונה.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

4.

המבקש טוען כי בית המשפט קמא שגה בהחלטתו. ראשית , משהסתמך על הממצאים שהוא עצמו פסק בתובענה נגד השותפים, למרות שפסק הדין אינו חלוט; שנית , הנסיבות העובדתיות והטענות המשפטיות אינן זהות בתובענה נגד המשיבים, ובתובענה נגד השותפים. המשיבים לא היו צד לתובענה נגד השותפים, והטענות נגדם חמורות מאלה שהעלה המבקש נגד שני השותפים הנוספים: המשיב 1 קיבל לידיו את כספי המבקש, והסכם נאמנות אשר חתמו ביניהם, אשר לא נחתם עם השותפים הנוספים, הופר. המשיבה 2 שיתפה פעולה עם המשיב 1 במעשים אלו. זאת ועוד, שגה בית המשפט קמא עת התבסס בהחלטתו על ממצאי מהימנות שקבע בתובענה נגד השותפים.

דיון והכרעה

5.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, מסקנתי כי דינה להידחות ללא צורך בתגובה.

6.

אפתח בהערה דיונית: המבקש טען שכשם שערעור על ההחלטה הראשונה נדון בזכות בבית משפט זה, כך גם ההחלטה מושא בקשה זו צריכה להיות מסווגת כפסק דין, והערעור עליה צריך להיות ערעור בזכות. המבקש לא פירט ולא נימק לגבי הרציונליים התומכים בגישתו זו, ואף לא הסביר מדוע למרות שלשיטתו עומדת לו זכות ערעור, נקט בהליך של בקשת רשות ערעור דווקא. מכל מקום, משבחר המבקש בהליך של בקשת רשות ערעור, ומשמצאתי כי דינה להידחות לגופה, לא ראיתי הצדקה לעסוק בשאלה התאורטית האם יכול היה המבקש להגיש הליך אותו לא נקט (רע"א 8010/09 אלחדד נ' עו"ד נשר , פסקה 2 (30.6.2010)). על שום כך, לא מצאתי להרחיב לעניין הסיווג הראוי של ההליך (לכללי הערעור בתיקי פשיטת רגל ראו שם ), אלא אתמקד בפירוט ההצדקות לדחיית בקשת רשות הערעור.

7.

כלל הוא כי לבית משפט של פשיטת רגל שיקול דעת רחב (רע"א 1688/19 לוי נ' הכונס הרשמי , פסקה 11 (6.3.2019)). שיקול דעת זה מוקנה לו גם ביחס להיתר ניהול הליכים נגד חייבים מחוץ להליך פשיטת הרגל (ראו את הכלל בסעיף 20(א) לפקודת פשיטת הרגל (להלן: "הפקודה" ), לפיו לא יפתח שום נושה בתובענה או הליכים משפטיים אחרים נגד חייב בפשיטת רגל, אלא באישור בית המשפט ובתנאים שייקבע). ודוק, ביסוד התובענה נגד המשיבים העמיד המבקש טענת מרמה, אשר על פני הדברים עשויה להצדיק היתר לניהולה (ראו סעיף 22(ד)(1) לפקודה, הקובע כי בית המשפט לא יעכב תובענה נגד פושט רגל אם אין בהפטר לשמש הגנה מפניה, וסעיף 69(א)(2) לפקודה, המחריג מתחולת הפטר חוב שנוצר במרמה ). ואולם מתן היתר לניהול תובענה מחוץ למסגרת הליכי פשיטת הרגל בעילה של תרמית אינה עניין טכני גרידא. אם תאמר אחרת, לא היה כל צורך בקבלת אישור בית המשפט להגשת תובענה שכזו, אלא כל נושה היה רשאי לפעול מחוץ להליכי חדלות הפירעון, ובלבד שהיה מכתיר את עילת תביעתו בכותרת "תביעה בגין תרמית". זאת ועוד, בית המשפט של פשיטת רגל רשאי לדחות בקשה למתן היתר לניהול "תביעה בגין תרמית" לא רק כשהוא משתכנע כי השימוש במונח "תרמית" אינו הולם את התביעה, אלא גם כשהוא מגיע למסקנה כי התובענה אותה מבקש החייב לנהל היא הליך סרק בחסות טענת מרמה (לשיקול דעת בית המשפט שלא להתיר ניהול תובענה בגין מרמה לאחר סיום הליכי פשיטת הרגל, בנסיבות חריגות המעוררות תחושת אי צדק מובהקת, השוו לדעת הרוב ברע"א 1685/14 סדן נ' פנינסולה נכסים בע"מ (20.1.2015)).

8.

במקרה בו עסקינן בחן בית המשפט קמא את התובענה נגד המשיבים, ומצא כי בבסיסה אותה תשתית הסכמית, ואותה מערכת עובדתית, שהביאה לדחיית התובענה נגד השותפים. על כן קבע כי התובענה נגד המשיבים נעדרת סיכויים ממשיים להתקבל. המבקש טען אומנם כי ישנן הבחנות בין התובענה נגד המשיבים לבין התובענה נגד השותפים, הן מבחינת חומרת המעשים הנטענים והן מבחינת העובדות הרלוונטיות, אך בית המשפט קמא סבר אחרת. החלטתו בהקשר זה נסמכת על בקיאותו בפרשה, והיא מנומקת ומפורטת כדבעי. זאת ועוד, לסיכוייה הקלושים של התביעה יש לצרף את התנהלותו הדיונית של המבקש, אשר הגיש את התובענה נגד המשיבים רק לאחר שנדחתה תביעת חוב שהגיש המבקש במסגרת הליכי פשיטת הרגל באותה עילה עצמה. לאור זאת, ובהינתן שיקול הדעת הנתון לבית משפט של פשיטת רגל במסגרת סעיף 20(א) לפקודה, לא מצאתי בטענות המבקש עילה להתערב בהחלטתו.

9.

טרם סיום אבהיר כי אינני רואה קושי בהיכרות של בית המשפט קמא עם הפרשה, מעצם היותו המותב שדן בתובענה נגד השותפים. טענת המשיבים כי לאור הקביעות בתובענה נגד השותפים יש לדחות את הבקשה דנן מחמת היותה הליך סרק, היא טענה אליה היה נדרש כל מותב שהיה דן בבקשה. היכרותו של מותב בית המשפט קמא עם הפרשיה נותנת לו כלים טובים יותר להכריע בטענה זו, ולפיכך לא רק שאינה פוסלת אותו מלדון בבקשה, אלא אף עשויה להוות שיקול ענייני לניתוב התיק דווקא אליו (השוו רע"א 3857/19 YE ONeill Diamonds (israel) Limited

נ'

ID NO 2169119 Lenfield , פסקה 4 (8.7.2019)). על מנת להפיס את דעת המבקש, אבהיר כי ככל שהערעור התלוי ועומד לפני בית משפט זה ביחס לתובענה נגד השותפים יתקבל באופן המשליך על תביעתו נגד המשיבים, יהיה המבקש רשאי לפנות לבית המשפט קמא פעם נוספת בבקשה לפי סעיף 20(א) לפקודה, ובקשתו תיבחן בשים לב לקביעות ערכאת הערעור בתובענה נגד השותפים.

10.

בקשת רשות הערעור נדחית אפוא. משלא נתבקשה תגובת המשיבים, אין צו להוצאות.