רע"א 37/20 משה אלבו נ. עו"ד מיכאל גבור

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת רבקה איזנברג ) בפש"ר 37940-08-17 מיום 3.12.2019, במסגרתה נדחתה עמדת המבקש באשר לאופן החישוב הנכון של שווי זכויותיו בדירת מגוריו, לצרכי פדיון; ונקבעה דרך חישוב חלופית.

רקע והשתלשלות העניינים

1.

ביום 27.9.2017 ניתן צו כינוס לנכסי המבקש (להלן:

״החייב״ ), על פי בקשתו, והמשיב 1, עו״ד מיכאל גבור, מונה כמנהל מיוחד על נכסיו (להלן:

״המנהל המיוחד״ ). מבין תביעות החוב שהוגשו נגד החייב, אושר סך של כ-880,000 ש״ח.

2.

לשלמות התמונה יצוין, כי במקביל להליך בעניינו של החייב, גם בעניינה של אשת החייב, הגב' דולי אלבו (להלן: "אשת החייב" ), ניתן צו כינוס, על פי בקשתה (במסגרת פש"ר 37901-08-17), והדיונים בשני ההליכים אוחדו (ראו החלטה מיום 3.12.2017). יחד עם זאת, ביום 19.5.2019 אושר הסדר בעניינה של אשת החייב, וביום 14.7.2019 ניתן לה צו הפטר, כך שההליך הנוגע אליה הסתיים.

3.

החייב ואשתו רשומים כבעלי הזכויות (בחלקים שווים) בדירת מגורים הנמצאת בטירת הכרמל, והידועה כגוש 10674 חלקה 19 תת-חלקה 1 (להלן: " הדירה "). בהתאם לחוות דעת שמאית שהוגשה במסגרת ההליך ביום 14.8.2018, שווי השוק של הדירה הוא 850,000 ש"ח, ובמימוש מהיר – 85% משוויה (קרי, 722,500 ש״ח). על הדירה רובצת משכנתא מדרגה ראשונה לטובת בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: "הנושה המובטח" ), שיתרתה עומדת על כ-284,000 ש"ח, כאשר כלפי הנושה המובטח לא עומדת לחייב טענה לדיירות מוגנת. יחד עם זאת, הנושה המובטח אינו עומד בעת הזו על מימוש הדירה, כל עוד בית המשפט לא יורה על מימוש, והוא נכון להגיע עם החייב להסדר (ראו סעיף 3 להחלטת בית המשפט קמא; וכן פרוטוקול דיון 26.11.2019, עמ׳ 7).

4.

ביום 19.11.2019 הגיש החייב בקשה למתן הפטר מחובותיו, הכוללת הצעה לתשלום כספי המגלם את שווי זכויותיו בדירה, לצורך פדיונן. בין החייב והמנהל המיוחד נתגלעה מחלוקת באשר לאופן החישוב הראוי של שווי זכויות החייב בדירה: החייב טען כי אופן החישוב הראוי מחייב, תחילה, הפחתה של שווי הדירה בשל מכירתה כ תפוסה (אותו העריך החייב בסכום השווה ל-40% משווי הדירה), ורק לאחר מכן, הפחתה של יתרת המשכנתא, כאשר שווי זכויות החייב לפדיון יהא בסך 50% מהסכום המתקבל (לאור העובדה שהבעלות בדירה היא בחלקים שווים כאמור). חישוב זה, מוביל בנסיבות העניין לסכום פדיון בסך 28,000 ש"ח (להלן: " חישוב החייב "); המנהל המיוחד, לעומת זאת, טען כי יש להעריך את שווי זכויות החייב בהתאם לסכום שהיה מגיע לקופת פשיטת הרגל אילו מומשה הדירה על ידי הנושה המובטח, דהיינו כ פנויה . על כן, יש לחשב את הסכום שיתקבל ממכירת הדירה כפנויה, וממנו להפחית את יתרת המשכנתא, הוצאות המימוש ושווי דיור חלופי. חישוב זה, מביא לסכום פדיון בסך 216,000 ש״ח בגין זכויותיו של החייב בדירה (להלן: " חישוב המנהל המיוחד ").

החלטת בית המשפט קמא

5.

בית משפט קמא קבע כי בנסיבות העניין אין מקום לחייב את הנושה המובטח לממש את הדירה; וכי מאחר שזכויות החייב בדירה הן זכויות רשומות, ובהתאם להלכה שנקבעה בעניין רע״א 8233/08 כובשי נ' עו"ד שוורץ , פ״ד סד(2) 207 (2010), חל בענייננו סעיף 33 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972, שמשמעותו כי כלפי הנושים האחרים (להוציא הנושה המובטח) מכירת הדירה במסגרת ההליך תיעשה כתפוסה. לאור זאת, נדחה חישוב המנהל המיוחד.

6.

גם חישוב החייב נדחה על ידי בית משפט קמא, והוא נימק זאת בשני אלה: ראשית , אופן החישוב של שווי זכויות החייב צריך להיות אחיד וקבוע על פני תיקים שונים, ובעל היגיון כלכלי. אימוץ דרך החישוב שמציע החייב, עתיד להוביל, בחלק מן המקרים (גם אם לא בזה שלפנינו), לתוצאה שבה לא יהיה בסכום הפדיון כדי לכסות את יתרת חוב המשכנתא לנושה המובטח; שנית , דרך החישוב לה טוען החייב, מחילה את ההפחתה בגין מכירת הדירה כתפוסה גם על חוב המשכנתא, לגביו אין מחלוקת כי קיים ויתור של החייב על הגנת דיירות מוגנת.

7.

חלף הצעות הצדדים, אימץ בית המשפט קמא דרך חישוב שונה, ההופכת את סדר השלבים שבחישוב החייב. בית משפט קמא קבע כי יש להפחית תחילה את שווי המשכנתא מערך הדירה כפנויה, ורק לאחר מכן לבצע הפחתת שווי בגין מכירת הדירה כתפוסה (על פי שווי מוערך בכ-40% משווי הדירה, כהצעת החייב). זכויות החייב יעמדו על מחצית הסכום שהתקבל, כשווי זכויותיו בדירה. דרך חישוב זו מובילה בהכרח לתוצאה גבוהה יותר מזו של חישוב החייב, אך נמוכה מזו של חישוב המנהל המיוחד: סכום הפדיון אליו הגיע בית משפט קמא עומד על 113,200 ש"ח (לעומת סכום של 28,000 ש"ח בלבד, אליו הגיע כאמור החייב, וסכום של 216,000 ש"ח אליו הגיע המנהל המיוחד). בשולי הדברים, ציין בית המשפט קמא כי לצורך יישום דרך החישוב האמורה, נדרש לעדכן את חוות הדעת השמאית, ובין היתר, לקבוע גם מהו שווי הדירה במכירתה כתפוסה.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

טענות הצדדים

8.

לטענת החייב, אופן החישוב הנכון מחייב לבצע את ההפחתות בסדר שהוצע על ידו, ולא כפי שקבע בית משפט קמא. שכן, אם בסופו של דבר יורה בית המשפט על מימוש הדירה כתפוסה, התמורה שתתקבל, לאחר סילוק המשכנתא, תהא בהתאם לדרך החישוב שהציג החייב. החייב מדגיש כי מטרת החישוב היא למצוא דרך לגילום שווי הזכויות בדירה שעוקפת את מימוש הנכס על ידי הנושה המובטח, ומכאן שהחישוב שהוצע על ידו, הוא הנכון. כתמיכה לטענותיו מביא החייב מספר החלטתו של בתי המשפט המחוזיים אשר לשיטתו מבססים את דרך החישוב המוצעת על ידו.

9.

המנהל המיוחד סבור כי אין לשנות מהחלטת בית המשפט קמא, אף שלא התקבלה דרך החישוב המוצעת על ידו, ואף שלשיטתו דרך החישוב שנקבעה מיטיבה יתר על המידה עם החייב. המנהל המיוחד עומד על כך שדרך החישוב לשווי זכויות החייב בדירה צריכה לשקף מציאות כלכלית נכונה, ובתוך כך לתת הערכה של סכום התמורה שניתן לקבל מקום בו יסרב החייב לשלם את הסכום הנדרש לפדיון ולא תהיה ברירה אלא לממש את הדירה. לדבריו, חישוב החייב מביא לחוסר תועלת עבור הנושים ככלל, ואף במקרים מסוימים עלולה להתקבל תוצאה מעוותת לפיה התמורה שתתקבל ממכירת הדירה לא תספיק לכיסוי חוב הנושה המובטח, כך שהלה יימצא במצב של תת-בטוחה. כן טוען המנהל המיוחד כי חישוב החייב מבוסס על פסיקה שניתנה בתיק אחר תוך שהוא מתעלם מפסיקה מאוחרת לה (שניתנה על ידי אותו מותב) אשר קובעת אחרת.

10.

הכונס הרשמי (המשיב 2. להלן: ״הכנ״ר״ ) סבור אף הוא כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור. ראשית , מציין הכנ״ר כי לשיטתו החלטת בית המשפט קמא עניינה במתן צו הפטר מותנה לחייב, וככזו מדובר בצו בפשיטת רגל שהערעור עליו הוא בזכות. שנית , נטען כי קביעה בדבר מתן הפטר לחייב ותנאיו מורכבת ממכלול שיקולים אשר מסורים לשיקול דעתו הרחב של בית המשפט של חדלות פירעון. לדידו, דרך חישוב שווי זכויות החייב בדירה היא אך מבחן עזר שנועד לסייע לבית המשפט בעת קביעת תכנית הפירעון, והיא כרוכה גם בנסיבות המקרה הנדון, כך שאין מקום לקבוע דרך חישוב אחידה. ממילא, הוסיף וטען, כי בית המשפט קמא רשאי לקבוע שהתשלום במסגרת תכנית ההפטר יהיה שונה מהשווי שהתקבל בדרך החישוב שנקבעה. מכאן, שיש להתיר לבית המשפט קמא שיקול דעת באשר לקביעת דרך החישוב הראויה.

שלישית , גם לגוף הדברים סבור הכנ״ר כי החלטת בית המשפט קמא נכונה, ועומד הוא על הפגמים הקיימים בדרך החישוב המוצעת על ידי החייב.

11.

בתגובתו לתשובות, טוען החייב כי אין לאפשר לבתי המשפט שיקול דעת בבחירת דרך החישוב במקרים כגון דא, וכי על בית משפט זה לקבוע קריטריונים מנחים וברורים בעניין. כן מדגיש החייב כי בנסיבות עניינו, החישוב צריך להתחשב בכך שהנושה המובטח אינו מעוניין לפעול למימוש הדירה (כך שאם תימכר הדירה, הדבר ייעשה, לשיטתו, על ידי המנהל המיוחד ולא על ידי הנושה המובטח) וכי חלה הגנת דיירות מוגנת (כך שיש לראות בדירה כתפוסה).

דיון והכרעה

12.

לאחר שעיינתי בהחלטת בית המשפט קמא ובטיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות.

13.

אפתח בהערה דיונית: בקשת רשות הערעור שלפניי תוקפת את דרך החישוב שקבע בית המשפט קמא לצורך פדיון דירת המגורים, וזאת כחלק מהדיון בבקשה למתן הפטר. מדובר בדיון נקודתי שנועד לבסס את מסד הנתונים על פיו תתקבל ההחלטה באם להעניק לחייב הפטר, ובאילו תנאים. על כן, החלטה זו אינה מהווה מתן צו הפטר מותנה, כדעת הכנ״ר, אשר הערעור עליה הוא בזכות. ודוק, אומנם בית המשפט קמא הביע נכונותו לאשר הסדר שבסופו יינתן הפטר לחייב, אך לא נקבעה כל תכנית לפירעון, ואף הובהר שנדרשות פעולות נוספות לצורך כך (כגון עדכון חוות הדעת השמאית). משכך, נראה כי הבקשה למתן צו הפטר טרם הוכרעה והיא אף יכולה לעבור עוד גלגולים שונים. מכל מקום, אפילו אם הייתה לחייב זכות ערעור והבקשה דנן הוגשה בטעות, משמצאתי כי דין הבקשה להידחות לגופה, אין אני רואה צורך להעביר את הדיון למסלול של ערעור לפי תקנה 410א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (רע״א 8010/09 אלחדד נ׳ עו״ד נשר , פסקה 2 (30.6.2010); רע"א 7869/17 אי.אר.אמ. נכסים בע"מ נ' דניאל אור , פסקה 23 (23.11.2017); רע״א 6329/19

גורן נ׳ הרבט , פסקה 6 (19.11.2019)). זאת, גם בשים לב לכך שאף החייב לא טען, ולו במרומז, לכך (אף לא במסגרת תשובתו לתגובות).

14.

ועתה נפנה לגוף בקשת רשות הערעור. כידוע, שיקול הדעת המסור לבית המשפט של חדלות פירעון הוא רחב, נוכח מומחיותו הייחודית בתחום ולאור היכרותו הישירה עם בעלי הדין ועם כלל נסיבות העניין. לפיכך, לא בנקל תתערב ערכאת הערעור אלא במקרים חריגים (ראו: ע"א 9007/15 אמיר נ' אמיר , פסקה 4 (11.12.2016); רע"א 5633/18 בדראן נ' כונס הנכסים הרשמי , פסקה 14 (16.10.2018)). הלכה זו נכונה ביתר שאת כאשר עסקינן בשיקול דעתו של בית המשפט של חדלות פירעון בשלב הדיון בבקשה למתן הפטר, ובכלל זה קביעת הסכום שיידרש החייב לשלם על מנת לפדות נכס מנכסיו (ראו, בין היתר, סעיף 62(א) לפקודת פשיטת רגל [נוסח חדש], התש״ם-1980 (להלן: ״הפקודה״ ). כן ראו: שלמה לוין ואשר גרוניס

פשיטת רגל 201-199 (מהדורה שלישית, 2010)). בענייננו, סבורני כי החייב לא ביסס כל עילה להתערבות בשיקול דעתו של בית המשפט קמא.

15.

זאת ועוד, גם לגופו של עניין לא מצאתי כי יש ממש בטענות החייב נגד דרך החישוב בה נקט בית המשפט קמא. החישוב האמור נועד לאמוד את הסכום המגלם

רעיונית את שווי זכויות החייב בדירה, זכויות המוקנות לקופת פשיטת רגל (מכוח סעיף 42 לפקודה), וזאת על מנת לאפשר לחייב לפדות את זכויותיו בנכס זה, ולהימנע בדרך זו ממכירת הדירה במסגרת הליכי חדלות הפירעון. מטבע הדברים, מדובר באומדן שנדרש להתחשב במכלול השיקולים הרלוונטיים למקרה הנדון.

16.

במקרה בו עסקינן, המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלה כיצד יש להתחשב בכך שלנושה המובטח עומדת הזכות למכור את הדירה כפנויה, בעוד שליתר הנושים (ולמנהל המיוחד הפועל בעבורם) לא עומדת זכות זו. התחשיבים שהגישו הצדדים נוקטים בפתרונות קצה, כאשר תחשיב המנהל המיוחד מניח שיש לאמוד את שווי הזכויות שבידיו לפי ההנחה שהדירה תימכר כפנויה, בעוד תחשיב החייב מניח שיש לאמוד את שווי הזכויות הללו לפי ההנחה שהדירה תימכר כתפוסה. ואולם שני תחשיבי הקצה הללו אינם נקיים מקשיים: תחשיב המנהל המיוחד מתעלם מכך שבשלב זה אין הנושה המובטח עומד על זכותו לממש את הבטוחה; תחשיב החייב מתעלם מהעובדה שאם אכן תימכר הדירה במסגרת הליכי חדלות הפירעון, יעמוד ככל הנראה הנושה המובטח – ובדין יעמוד – על זכותו כי מימוש הדירה יעשה כפנויה. בנסיבות אלה העדיף בית המשפט קמא, ובצדק, פתרון ביניים, במסגרתו הניח לצורך מימוש זכויות הנושה המובטח כי הדירה תימכר כפנויה, ואילו לצורך פירעון חובות הנושים הלא מובטחים הניח כי הדירה תימכר כתפוסה.

17.

ודוק, תחשיב בית המשפט קמא הוא תחשיב היפותטי, המבקש לאמוד את שווי הזכויות שבידי המנהל המיוחד, ואין הוא תחשיב אקטואלי, המייצג את הסכום שהמנהל המיוחד עשוי לקבל בהתפתחות עתידית כזו או אחרת. וזאת יש לזכור, בעולם המעשה דירת המגורים יכולה להימכר כפנויה או כתפוסה, וממילא הסכום בפועל שיקבל המנהל המיוחד אינו יכול להיות אלא אחת משתי תוצאות הקצה שהציגו המנהל המיוחד והחייב. בכך אין רבותא. דמי הפדיון שקובע בית המשפט הם כאמור אומדן לסכום אותו ראוי לשלם בעבור הזכויות שבידי המנהל המיוחד, ולפיכך אין הם אמורים לשקף את הסכום שיתקבל בפועל באחד מבין מצבי העולם אפשריים, אלא את תוחלת הסכומים העשויים להתקבל במכלול מצבי העולם האפשריים.

18.

חישוב בית המשפט קמא, כפי שצוין על ידו, ניתן להצדקה גם מנקודת מבט נוספת: מבחינה כלכלית, שוויו של הנכס השייך לחייב ולאשת החייב הוא כשווי דירת המגורים בניכוי המשכנתא. במילים אחרות, מבחינה כלכלית יש לראות אותם כמחזיקים בנכס אשר שוויו נמוך מערך השוק של דירת המגורים בסכום המשכנתא (דהיינו 850,000 ש"ח בניכוי 284,000 ש"ח, שהם 566,000 ש"ח). אם מניחים כי למנהל המיוחד זכות למכור נכס זה (כלומר דירה שערכה 566,000 ש"ח) כתפוס, הרי שיש טעם לנקוט בתחשיב בית המשפט קמא – דהיינו לנכות תחילה את המשכנתא משווי השוק של דירת המגורים, ואחר כך להניח כי דירה בשווי מופחת זה נמכרה כתפוסה (40% מ-566,000 ש"ח, שהם 226,400 ש"ח) ולחלק את התמורה שתתקבל ממכירה כאמור בין אשת החייב לבין המנהל המיוחד (113,200 ש"ח).

19.

סוף דבר : בקשת רשות הערעור נדחית איפוא. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.