רע"א 7591-22 רע"א 7591-22

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת איריס לושי-עבודי) בפש"ר 11877-02-11 ופש"ר 11906-02-11 מיום 14.9.2022, בגדרה נדחתה הצעתם של החייבים לפדיון הזכויות בדירה שבבעלותם במסגרת הליך חדלות פירעון המתנהל בעניינם.

1.ביום 8.3.2011, בעקבות קריסת העסק שניהלו, ניתנו צווי כינוס לנכסי המבקשים, אפרים ונינה דוידיאן (להלן: החייב ו-החייבת, בהתאמה, ו-החייבים יחד). מאז ועד היום מתנהל הליך חדלות פירעון בעניינם של החייבים, ופירוט השתלשלות העניינים במסגרתו אינו נדרש לשם הדיון בבקשה שלפניי. יצוין, עם זאת, כי מהחלטת בית משפט קמא מיום 14.9.2022 עולה שלחייבים חובות בהיקף של כ-900,000 ש"ח, ולקופת הנשייה שולם עד כה סך של כ-80,000 ש"ח.

2.במוקד בקשת רשות הערעור עומד הנכס בו מתגוררים החייבים, הידוע כגוש 7065, חלקה 82, תת חלקה 2 (להלן: הנכס), אשר הזכויות בו רשומות על שמה של החייבת. ביום 13.4.2021 הגיש המשיב 1, המנהל המיוחד לנכסי החייבים (להלן: המנהל), דוח מעדכן, ובו המלצה למימוש הזכויות בנכס, וכן בקשה למתן הוראות בנוגע למימושו. במסגרת הדוח דיווח המנהל לבית משפט קמא כי החייבים אינם מגישים דוחות דו-חודשיים בדבר מצבם הכלכלי, על אף שנתבקשו לעשות כן. המנהל הוסיף ועדכן כי בטרם פנייתו לבית המשפט בנוגע למימוש הנכס, הוא פנה לחייבים מספר פעמים לשם קבלת הצעה לפדיון הנכס. יוער, כי הצעה כזו מטעם החייבים עמדה בתחילה על תשלום של 50,000 ש"ח לקופת הנשייה ובשלב מאוחר יותר עודכנה לתשלום של 75,000 ש"ח, כאשר חוות דעת השמאית עליה הסתמך המנהל בבקשתו העריכה את הנכס בסך של כ-2.25 מיליון ש"ח. כעבור כשנה, ביום 10.5.2022, הצטרף המשיב 2, הכונס הרשמי (להלן: הכנ"ר), לעמדתו של המנהל בעניין מימוש הזכויות בנכס.

3.ביום 14.9.2022, לאחר דיון בו נשמעו עמדות החייבים, הנאמן, הכנ"ר וחלק מהנושים, ניתנה החלטתו של בית משפט קמא (להלן: ההחלטה). במסגרת ההחלטה עמד בית המשפט על כך שלאור חוות הדעת השמאית שנערכה בשנת 2019 לבקשת המנהל, יש להעריך את שווי הנכס כגבוה מ-2 מיליון ש"ח כפנוי, וכגבוה מ-680,000 ש"ח כתפוס לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (ראו רע"א 8233/08 כובשי נ' עו"ד שוורץ, פ"ד סד(2) 207 (2010)). בית המשפט הבהיר כי נוכח סכומים אלו, ובהינתן גובה חובותיהם של החייבים – כ-900,000 ש"ח, כנזכר לעיל – הצעת החייבים לפדיון הנכס, אשר עמדה לאחר מתן ארכות והזדמנויות רבות על הוספת סך של 75,000 ש"ח לקופת הנשייה, איננה ראויה ואינה יכולה להתקבל. לפיכך, בית המשפט קבע כי ניתן היה להורות על מימוש הנכס כבר עתה, אך הוסיף כי מאחר שערעור על החלטות המנהל לדחיית תביעות חוב שהגישו בני משפחה של החייבים (להלן: הערעור על תביעות החוב) תלוי ועומד – יש להמתין עד להכרעה בו בטרם יינתנו הוראות לביצוע המימוש.

4.במסגרת בקשת רשות הערעור, חוזרים החייבים על עיקרי הטענות שהעלו בפני בית משפט קמא. לטענתם, בית משפט קמא שגה בהכריעו בבקשה למימוש הנכס מבלי שהייתה לפניו חוות דעת שמאית המתייחסת במפורש לשווי הנכס כתפוס, וכן בכך שלא נתן משקל מספק לנסיבותיהם הקשות של החייבים, ובעיקר למצבו הרפואי הקשה של החייב, אשר סובל מ-100 אחוזי נכות.

5.דין בקשת רשות הערעור להידחות, אף ללא צורך בקבלת תגובה מהמשיבים.

6.כידוע, לבית המשפט של חדלות פירעון מסור שיקול דעת רחב, נוכח מומחיותו הייחודית בתחום ולאור התרשמותו הישירה מבעלי הדין והיכרותו עם כלל נסיבות העניין. לפיכך, התערבות של ערכאת הערעור בהחלטותיו מוגבלת למקרים חריגים בלבד (ראו רע"א 7692/19 אביחסרה נ' עו"ד תורג'מן, פסקה 8 (9.1.2020); רע"א 8460/19 מכללת סכנין להכשרת עובדי הוראה בע"מ נ' בנקל וגולדבלט – מנהלים מיוחדים, פסקה 6 (23.12.2019); רע"א 2125/19 חן נ' עו"ד גדיש, פסקה 5 (27.6.2019)). כלל זה נכון ביתר שאת כאשר עסקינן בשיקול דעתו של בית המשפט של חדלות פירעון בקביעת הסכום אותו יידרש החייב לשלם בכדי לפדות נכס מנכסיו (ראו רע"א 2234/22 טאוב נ' עו"ד הנדל בתפקידו כמנהל המיוחד, פסקה 11 (7.4.2022) (להלן: עניין טאוב)). סבורני כי המקרה דנן אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות כאמור.

7.מההחלטה עולה כי בית המשפט נתן דעתו הן לאפשרות שלפיה הנכס יימכר כתפוס, והן למצבו הקשה של החייב כאשר החליט לדחות את הצעת החייבים. אכן, בחוות דעת השמאי אשר נערכה לבקשת המנהל בשנת 2019 לא מופיעה התייחסות להערכת שווי הנכס כתפוס. ואולם, בחוות דעת זו נקבע כי שווי הנכס עמד בשנת 2019 על סך של כ-2.25 מיליון ש"ח, ובהודעות עוקבות נקב המנהל בסכום של 618,000 ש"ח לשם הערכת שווי פדיון הזכויות בנכס כתפוס – סכום אשר מהווה כשליש משווי הנכס כפנוי על בסיס חוות דעת שמאי שהגישו החייבים בינואר 2020 (שווי הנכס כפנוי בחוות דעת זו הוערך כ-1.875 מיליון ש"ח). אל מול נתונים אלו, קביעתו של בית המשפט כי הצעה בסך 75,000 ש"ח אינה ראויה היא מתבקשת, וודאי שלא מצדיקה כל התערבות. בהינתן הפער הגדול בין הצעת החייבים לבין שוויו המוערך של הנכס, ונוכח מצבת הנשייה והזמן הרב בו מתנהל הליך חדלות הפירעון (למעלה מעשר שנים), אני סבור שאף במצבו הקשה של החייב אין כדי לשנות מסקנה זו.

8.ודוק, כפי שנקבע בעבר, הערכת סכום הפדיון הראוי על ידי בית המשפט של חדלות פירעון תתבסס אמנם על שווין הריאלי של זכויות החייב בנכס, אך "מטבע הדברים, מדובר באומדן שנדרש להתחשב במכלול השיקולים הרלוונטיים למקרה הנדון" (רע"א 37/20 אלבו נ' עו"ד גבור, פסקה 15 (31.3.2020); וראו גם עניין טאוב, פסקה 12). לטעמי, אף בכך יש כדי לתמוך בהותרת ההחלטה על כנה, באשר בית משפט קמא, לצד הערכת השווי שביצע על סמך חוות הדעת שהיו לפניו, תמך את הכרעתו בשיקולים רלוונטיים כאמור.

9.טרם סיום אציין כי החלטת בית המשפט בשלב זה היא עקרונית בלבד, תוך שנקבע כי החלטה אופרטיבית תינתן רק לאחר שיוכרע הערעור על תביעות החוב, ובשים לב לתוצאותיו. ממילא, עדיין נתונה לחייבים שהות מסוימת להגיע להבנות עם המנהל בדבר פדיון הנכס. טוב יעשו החייבים אם ישכילו לנצל שהות זו על מנת להגיש הצעה ראויה, המשקפת, ולו בקירוב, את שווי הנכס מבחינת קופת הנשייה.

10.סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית. משלא נתבקשו תגובות, אין צו להוצאות.