רע"א 2125/19 אלון חן נ. עו"ד עומר גדיש-בתפקידו לנכסי החייב

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 22.2.2019 בפש"ר 51069-11-15, אשר ניתנה על ידי כב' השופט עודד מאור , במסגרתה נדחתה בקשתו של המבקש לשינוי תכנית הפירעון שנקבעה בעניינו ביום 28.6.2017.

רקע

1.

צו כינוס בעניינו של המבקש ניתן ביום 9.12.2015. ביום 6.6.2017, הגיש המנהל המיוחד דו"ח מסכם, על דעתו של הכונס הרשמי (להלן: "הדו"ח" ו "הכנ"ר"

בהתאמה ). במסגרת הדו"ח ציין המנהל המיוחד כי הוגשו נגד המבקש תביעות חוב בסך של 887,244 ש"ח, והובהר כי נכון למועד הגשת הדו"ח, תביעות החוב טרם הוכרעו. בדו"ח הוצעה תכנית פירעון במסגרתה יעמוד גובה צו התשלומים מעתה ואילך על 2,000 ש"ח למשך 36 חודשים, כך שהסכום שיתקבל בסופו של דבר (לרבות התשלומים שהתקבלו עד כה) יעמוד על סך של 82,908 ש"ח. עוד צוין כי הסכום המוצע נקבע על בסיס יכולת ההשתכרות של המבקש, ועל בסיס הכנסות והוצאות משק הבית (בעמ' 8 לדו"ח).

2.

ביום 28.6.2017 התקיים דיון בבית המשפט קמא, בסיומו הוכרז המבקש כפושט רגל ונקבעה תכנית הפירעון בעניינו. במהלך הדיון התנהל מו"מ בין בא כוח המבקש, בא כוח הכנ"ר ובא כוח המנהל המיוחד בנוגע לגובה צו התשלומים החודשי ולמשך התכנית. לבסוף, מסר בא כוח המבקש את הסכמתו לכך שצו התשלומים החודשי ייקבע על סך של 1,500 ש"ח, למשך תקופה של 54 חודשים. בית המשפט קמא נתן את החלטתו, במסגרתה הכריז על המבקש כפושט רגל, ואישר את תכנית הפירעון שהוסכמה על הצדדים, כך שהסכום הנוסף שישולם לקופת הנושים יעמוד על 81,000 ש"ח.

3.

ביום 7.2.2019 הגיש המבקש לבית המשפט קמא "בקשה לשינוי החלטה מיום 28.6.2017 בשל שינוי נסיבות" . בבקשתו, טען המבקש כי ההחלטה מיום 28.6.2017 קבעה כי לצורך מתן הפטר עליו להשלים לקופת הכינוס 10% מסכום הנשייה, כלומר, סך של 81,000 ש"ח. ואולם תביעות החוב בעניינו נבדקו רק לאחר הדיון האמור, וזאת בניגוד להנחיות הכנ"ר, לפיה ראוי לקיים דיון בתוכנית הפירעון רק לאחר הכרעה בתביעות החוב, על מנת שהכרעה זו תהיה מונחת לנגד עיני בית המשפט של חדלות פירעון. רק לאחר שנכפתה על המבקש תכנית הפירעון, התברר לו ביום 18.7.2018 כי סכום תביעות החוב שאושר עומד על סך של 177,000 ש"ח בלבד. לכן הסכום שעל המבקש לשלם לקופת הפש"ר אמור לעמוד על 17,700 ש"ח בלבד. בפועל, נכון למועד הגשת הבקשה, מצוי בקופת הפש"ר סך של 32,395 ש"ח. לכן, ביקש שבית המשפט יורה כי די בתשלומים ששולמו עד כה. המבקש הוסיף בבקשתו כי פרנסתו נפגעה בעקבות הליכי הפש"ר – הוא עובד למחייתו כקצין ביטחון, ונמסר לו כי לא יוכל להמשיך בתפקידו שכן לא יוכל לקבל סיווג בטחוני מתאים.

4.

ביום 22.2.2019 מסר הנאמן את תגובתו. לטענתו, הדו"ח כלל תכנית פירעון מוצעת שהורכבה משקלול הכנסות המבקש, כושר השתכרותו, ונסיבות חייו האישיות, ולא התבססה כלל על תחשיב אחוזי מסך החובות הנתבעים. הנאמן הדגיש כי התכנית שנקבעה ואושרה על ידי בית המשפט קמא היא פרי הסכמתם של הנאמן, הכנ"ר והמבקש ודבר לא נכפה על האחרון. הנאמן ציין כי בדו"ח הובהר שתביעות החוב טרם הוכרעו, והדבר היה ידוע לכל המעורבים, לרבות בית המשפט קמא. לסיכום, הדגיש הנאמן כי המבקש לא הראה נסיבות חדשות המצדיקות את הפחתת צו התשלומים, ונראה שהוא מצפה כי על אף שביכולתו לשלם לנושיו סכום משמעותי מנשייתם המאושרת, ישלם אחוז מינורי, רק מכיוון שנוצר יחס מקרי בין סכום תביעות החוב שהוגשו לבין תכנית הפירעון שהוצעה. ביום 21.2.2019, דחה בית המשפט קמא את בקשת המבקש "מטעמי הנאמן ונימוקיו" . על החלטה זו הגיש המבקש את בקשת רשות הערעור שלפניי, במסגרתה חזר על הטענות שהעלה לפני בית המשפט קמא.

דיון והכרעה

5.

דין הבקשה להידחות, אף מבלי שתידרש תגובת המשיבים. המבקש לא הציג טעם המצדיק את התערבותו של בית משפט זה, ובהתחשב בכך כי שיקול דעתו של בית משפט של פשיטת רגל הוא רחב, ולא בנקל תתערב בו ערכאת הערעור, לא מצאתי כי יש לקבל את בקשת רשות הערעור ( רע"א 5633/18 בדראן נ' כונס הנכסים הרשמי , פסקה 14 (16.10.2018); ע"א 9007/15 אמיר נ' אמיר , פסקה 4 (11.12.2016); רע"א 8523/18

זוהר נ' עו"ד ליברט דורון , פסקה 6 (23.1.2019)).

6.

המבקש תולה את בקשתו בשני נימוקים עיקריים. הראשון, הוא כי לטענתו תכנית הפירעון נקבעה כך שהסכום הנוסף שישולם על ידו לקופת הפש"ר יגלם כ-10% מסכום הנשייה. אולם מעיון בתיק במערכת "נט המשפט" אין כל זכר לנטען – לא בדו"ח המסכם, לא בפרוטוקול הדיון מיום 28.6.2017, ולא בהחלטתו של בית המשפט מאותו יום. המקום היחיד בו נזכר המונח "10%", מופיע בדבריו של הנושה עו"ד גלעד בכר שנכח בדיון וציין כי "הנושים יקבלו פחות מ 10% מהנשייה" (פרוקוטול הדיון מיום 28.6.2017, בעמ' 1, שורה 13). ברי כי לא ניתן להסיק מאמירה זו דבר לגבי אופן גיבושה של תכנית הפירעון. זאת ועוד, השיקול המרכזי לקביעת תכנית הפירעון הוא יכולת ההחזר של החייב (ראו עודד מאור ואסף דגני הפטר – חדלות פירעון, הסדרי חוב ושיקום כלכלי של יחידים כרך א 320-306 (2019)), וממילא אין להניח כי אילו סכום תביעות החוב המאושרות היה ידוע לבית המשפט, הייתה תכנית הפירעון משתנה באופן לו טוען המבקש.

7.

נימוקו השני של המבקש הוא כי תביעות החוב לא הוכרעו במועד, והיה על הנאמן להכריע בהן טרם הדיון בתכנית הפירעון של המבקש. המבקש טוען כי הדבר מנוגד להנחיות הכנ"ר (האפוטרופוס הכללי והכונס הרשמי, המחלקה המשפטית אוגדן הנחיות למנהלים מיוחדים ולנאמנים בהליך פשיטת הרגל

10 (2017) (להלן: "הנחיות הכנ"ר" )), המנחות כי הכרעה בתביעות החוב תשלח לנושים בתוך 12-9 חודשים ממועד צו הכינוס, במטרה להביא לגיבוש מצבת תביעות חלוטות עד המועד להגשת הדו"ח הסופי ותכנית הפירעון לבית המשפט. גם טענה זו דינה להידחות. המבקש היה מודע לכך כי תביעות החוב לא הוכרעו נכון למועד קיומו של הדיון בתכנית הפירעון. היו מודעים לכך גם המנהל המיוחד, הכנ"ר ובית המשפט קמא. למרות זאת, הסכימו כל המעורבים כי ניתן במקרה דנן לחרוג מהכלל, ולקבוע את תוכנית הפירעון בעיתוי בו נקבעה. משגם המבקש היה חלק מהסכמה כללית זו – מה לו כי ילין עליה?

8.

סוף דבר: הבקשה נידחית.