רע"א 6452/14 איתן רילוב נ. אברהם מרטינס

1.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט א' קיסרי ) בה"פ 38124-01-10 מיום 7.9.2014 (בקשה מס' 57), במסגרתה נדחו השגותיו של המבקש על מסקנות חוות דעת שמאי מומחה שמונה בהסכמת הצדדים.

2.

בין הצדדים ובין שותפים נוספים, בני הזוג ויזל (להלן: "ויזל" ) ובני הזוג שרעבי (להלן: "שרעבי" ), מתנהל שנים ארוכות סכסוך הנוגע לפירוק שיתוף בחלקת המקרקעין המשותפת של הצדדים בזכרון יעקב. במסגרת הליכים קודמים נקבע כי יש לחלק את המקרקעין לארבעה חלקים שווים, והחלטה זו הפכה חלוטה לאחר שערעור המשיב 1 (להלן: "מרטינס" ) נדחה (ראו ע"א 1445/11 אברהם מרטינז נ' איתן רילוב (26.12.2012)). על המקרקעין חלה תכנית מתאר שבגדרה הוכן גם תשריט חלוקה של החלקה למגרשים (להלן: "התשריט" ), אשר הוכן על-ידי מינהל מקרקעי ישראל עוד בטרם הקביעה בדבר החלוקה השווה של הבעלות במקרקעין. בהתאם למצב דברים מיוחד זה, בו ההוראות התכנוניות אינן תואמות את הזכויות הקנייניות, התווה בית המשפט בהחלטה מיום 25.10.2013 את אופן הפירוק וחלוקת המגרשים בין השותפים, תוך מתן אפשרות של התניית החלוקה בתשלומי איזון. בקשת רשות ערעור על מתווה זה נדחתה בהחלטתי ברע"א 8033/13 אברהם מרטינז נ' איתן רילוב (12.12.2013).

3.

בהמשך להחלטה זו, ולבקשת המנהלת המיוחדת שמונתה לפירוק הנכס, עו"ד יעל שגיא, החליט בית המשפט המחוזי ביום 7.5.2014 על מינויו של השמאי רענן הלר (להלן: "השמאי" ) לצורך מתן חוות דעת בנוגע לתשלומי איזון. מינוי זה נעשה בהסכמת הצדדים, כאשר חלקם הסכימו לו במפורש וחלקם לא התנגדו לו. בהמשך להחלטה זו, דן בית המשפט בטענות הצדדים על אמות המידה שעל פיהן יונחה השמאי, והשיקולים שיהיה עליו להביא בחשבון. בהחלטה מיום 18.5.2014 דחה בית המשפט את טענתו של המבקש (להלן:

"רילוב" ) לפיה יש להורות מראש כי מרטינז, או כל אחד מהשותפים האחרים, ישלם תשלומי איזון לרילוב או לשותף אחר, וזאת בהתחשב במאפייניו המיוחדים של המקרה שמקורם בהיסטוריה של רכישת הזכויות בחלקה מבעליה המקוריים. לפיכך, הותיר בית המשפט את ההחלטה מי ישלם תשלומי איזון ואת סכומם לשיקול דעתו של השמאי.

4.

בחוות דעתו של השמאי מיום 23.6.2014, קבע השמאי על בסיס נימוקים מפורטים, כי על רילוב לשלם תשלומי איזון בסך של 580,500 ₪ ועל ויזל לשלם 19,000 ₪, כאשר שרעבי יקבלו 1,000 ₪ מסך התשלומים ואת היתרה בסך 598,500 ₪ יקבל מרטינס. בהתאם להחלטת בית המשפט הגישו רילוב וויזל תגובות לחוות הדעת ובהן הסתייגויות ממסקנותיו של השמאי.

5.

בהחלטה מיום 7.9.2014, היא ההחלטה מושא הבקשה דנן, קבע בית המשפט כי אין די בהסתייגויות שנשמעו כדי להתערב במסקנותיו של השמאי. זאת, בהתאם להלכה הנוהגת לפיה גדר ההתערבות בחוות דעת מקצועית מצומצם למצבים חריגים בהם פעל השמאי או המעריך בניגוד לכללי הצדק הטבעי, תחת השפעה בלתי הוגנת, עקב תרמית או בחוסר תום לב, וכי אין להתערב במסקנות הנוגעות לעניינים שבשיקול דעת, אף אם זה היה פגום או שנפלה בו טעות (ראו ע"א 1168/07 יפה נוף – תחבורה תשתיות ובניה בע"מ נ' מאיר הפלר, עו"ד (1.2.2009), פסקה 24 (להלן: "עניין יפה נוף "); ע"א 4341/11 יעקב מזרה נ' משה דהן (31.12.2012)). בית המשפט המחוזי קבע, כי לא מצא בטענותיהם של רילוב וויזל בסיס המאפשר להתערב במסקנותיו של השמאי, אשר פעל בהתאם לתשתית העובדתית והמשפטית הרלוונטית לנסיבותיו המיוחדת של העניין. כפועל יוצא מכך, הורה בית המשפט כי תשלומי האיזון ישולמו בהתאם לאמור בחוות הדעת, בד בבד עם רישום הזכויות החדשות במרשם המקרקעין.

6.

בבקשה שלפני מלין רילוב על החלטת בית המשפט המחוזי, וטוען כי היה מקום להורות על תיקון חוות הדעת השמאית, וזאת בשל העובדה כי השמאי חרג מסמכותו וביסס את תחשיביו על חלוקת זכויות שנדחתה בערכאות המוסמכות, והסותרת את חלוקת הזכויות השוויונית שנקבעה בין הצדדים. לטענתו נוצר מצב אבסורדי לפיו חלוקת השטח גורעת משטחו כ-104.25 מ"ר ומעבירה מקטע זה לבעלות המשיבים, ולמרות זאת השמאי קובע כי למעשה רילוב הוא זה שצריך לפצות את מרטינס, ולא להפך. בטיעוניו נתלה רילוב, בין היתר, בעמדתו של השופט א' רובינשטיין בעניין יפה נוף , לפיה אין לנעול את הדלת בפני אפשרות להשגה על חוות דעת של שמאי, כאשר זו מבוססת על טעות מהותית, או "שגיאה גסה". כמפורט להלן, לא ראיתי להוסיף ולהרחיב בטיעוניו של רילוב, המשתרעים על פני עמודים רבים, וזאת לאור עמדתי כי דין הבקשה להידחות, גם ללא דיון לגופו של עניין.

7.

אשר להצדקה למתן רשות ערעור, מציין רילוב בבקשתו כי "בעל כורחו נאלץ המבקש להיאבק כבר קרוב ל-7 שנים על זכויות קניינו בכל 3 הערכאות, וכעולה מהחלטת ביהמ"ש קמא, נכונו להליך הפירוק עוד שנים רבות, בעוד המבקש בן 79. מכאן שמבחינת המבקש, ערעור בזכות עלול להיות תיאורטי" .

8.

אין בידי לקבל נימוק זה. סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, קובע ביחס לרשות ערעור על החלטה אחרת של בית משפט מחוזי, כי זו תינתן " ... אם שוכנע בית המשפט כי אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה" . ברירת המחדל להגשת ערעור היא בסופו של ההליך – אז מתבררות עד תום השאלות שבמחלוקת בין הצדדים, באופן כולל וממצה, המתאים לבחינתה של ערכאת הערעור. או אז יכולה לעיתים להתברר העובדה, כי החלטות מסוימות אשר נדמו כמהותיות וחשובות בתחילתו של הליך, אינן אלו המכריעות את הכף, אלא דווקא סוגיות שונות לגמרי (ראו דברים שכתבתי ברע"א 471/13 אי די בי חברה לאחזקות בע"מ נ' הרמטיק נאמנות (1975) בע"מ (22.7.2013), פסקה 4). לפיכך, מתן רשות ערעור על החלטת ביניים הוא בגדר חריג, אשר נזקקים לו רק כאשר נדרש הדבר באופן מיידי – בין אם ההחלטה יוצרת מצב בלתי הפיך, או שההכרעה משפיעה על המשך ניהולו של ההליך באופן המנוגד לדין. במקרים כאלה, יתכן ותצטרך ערכאת הערעור להשיב את הדיון למסלולו התקין, בכדי לאפשר את מיצויו באופן מלא והוגן (רע"א 1737/12

עו"ד בנימין קריתי נ' עו"ד איתן ארז בתפקידו כמפרק קלרין טבריה חברה לבנין בע"מ (15.5.2012), פסקה 17; רע"א 4629/13 עו"ד ארז חבר, מנהל מיוחד לחברת מגדל הזוהר לבנין בע"מ נ' אביב ס.ה.ר. נכסים מניבים בע"מ (21.8.2013)).

9.

ההחלטה מושא הבקשה איננה מסוג החלטות המתאימות למתן רשות ערעור. טענתו של רילוב היא נגד חובת התשלום שהוטלה עליו בהתאם לחוות הדעת השמאית. אמנם, מדובר בתשלום כספי בסכום משמעותי, ואולם זה כשלעצמו אינו יוצר מצב בלתי הפיך. המבקש לא הצביע על כל חשש לפיו לא יוכל מרטינס להשיב את הכספים שקיבל, במידה שתורה על כך ערכאת הערעור. הדבר אף אינו מסתבר בהתחשב בכך שמרטינס, כמו רילוב, מחזיק בנכס מקרקעין ששוויו עולה בהרבה על סכום זה. עצם התארכותו של ההליך, גם אם היא חריגה (ואין אני קובע דבר בקשר לכך), אינה גורעת ממסקנה זו. כך גם גילוֹ המתקדם של המבקש – לוואי ויזכה לאורך ימים ושנים – אינו בעל משקל רב מקום בו מדובר בזכויות ממוניות גרידא, להבדיל מזכויות אישיות.

10.

לאור האמור, יש לדחות את בקשת רשות הערעור, וזאת מבלי להביע דעה ביחס לשלל טענותיו של רילוב נגד חוות הדעת השמאית, הן בהיבט העובדתי, הן בהיבט הנורמטיבי. לכשיינתן פסק דין סופי בעניינם של הצדדים, ואם יוגש ערעור, תוכל ערכאת הערעור להידרש לטענות אלו ככל שהדבר ידרש.

11.

הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.