רע"א 6482/19 אביגדור צוקר נ. מרדכי כהן

1.

המבקש והמשיבה 4 (להלן: בני הזוג ), בני 98 ו-87 בהתאמה, החזיקו בדירה בקומה שלישית בבניין ללא מעלית אשר נמצאת בבעלותם של המשיבים 3-1, מכוח הסכם שכירות מוגנת (להלן: הדירה

ו בעלי הדירה ). בנם של בני הזוג (להלן גם: הבן ) , מונה בחודש יוני 2018 כאפוטרופוס לגופו של המבקש, ובבקשה שלפניי צוין כי זו הוגשה באמצעותו. בני הזוג ובעלי הדירה ערכו הסכם לפינוי דייר מוגן (להלן: הסכם הפינוי או ההסכם ), והגישו בקשה לאישורו לבית הדין לשכירות בתל אביב (להלן: בית הדין לשכירות או בית הדין ) . בהסכם הפינוי נקבע כי בעלי הדירה ישלמו לבני הזוג סך של 800,000 ש"ח בתמורה לפינוי הדירה עד ליום 15.5.2018. עוד יוער כי כחודש לפני החתימה על ההסכם הוכנה חוות דעת פסיכיאטרית (לבקשת בני הזוג) שבה נמצא המבקש, אז כבן 96, במצב נפשי ושכלי המאפשר לו לחתום על ההסכם. ביום 7.12.2017 אישר בית הדין לשכירות (כב' השופט ע' יריב ) את ההסכם מכוח סמכותו לפי סעיף 12 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972.

2.

ביום 17.5.2018, יומיים לאחר המועד שנקבע בהסכם לפינוי הדירה, הגישו בני הזוג תביעה לביטול אישור ההסכם לבית הדין לשכירות. בכתב התביעה נטען כי יש לבטל את האישור שניתן להסכם מכיוון שבני הזוג הוטעו על ידי בעלי הדירה, בין היתר בשל מצבו הרפואי של המבקש, ובשל היותו של הסכם הפינוי "מקפח באופן קיצוני". בדיון מיום 15.8.2018 הציע בית הדין לבני הזוג להסכים לדחיית תביעתם בשל סיכויי התביעה הנמוכים. באי כוחם של בני הזוג (שעל ייפוי הכוח שניתן להם חתומה רק המשיבה 4) מסרו את הסכמתם להצעה, וזאת בשעה שבאולם נכח גם בנם של בני הזוג. בהמשך להסכמות באותו דיון, ניתן פסק דין שדחה את התביעה לביטול ההסכם וקבע מועד פינוי חדש ליום 16.12.2018. עוד נקבע כי ככל שלא תפונה הדירה במועד זה, דמי הפינוי יופחתו ל-700,000 ש"ח וכי בנסיבות העניין, נוכח גילם של בני הזוג ומצבם הרפואי – לא ייעשה צו להוצאות (להלן: פסק הדין מיום 15.8.2018 ) . יוער כי ביום 4.11.2018 הגיש הבן בקשה לדחיית מועד הפינוי ב-4 חודשים נוספים כדי לאפשר לבני הזוג זמן התארגנות, וזו נדחתה על ידי בית הדין משלא נמצאה הצדקה למתן דחייה נוספת.

3.

ביום 13.12.2018 הגישו בני הזוג בקשה שהוכתרה "בקשה לביטול הסכמה לפסק הדין של בית הדין לשכירות מיום 15.8.2018" (להלן: הבקשה לביטול הסכמה ) ובצדה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין (יוער כי הבקשה לעיכוב ביצוע נדחתה בהחלטה מאותו יום, וכך גם נדחו בקשות רשות לערער שהוגשו עליה לבית המשפט המחוזי ולבית משפט זה, ראו: רע"א 1701/19 צוקר נ' כהן (10.3.2019)). בבקשה לביטול הסכמה שב המבקש וטען, באמצעות הבן, לפגמים בהסכמתו לאמור בהסכם הפינוי ולפסק הדין מיום 15.8.2018. עוד נטען כי הסכמתה של המשיבה 4 לדחיית התביעה נבעה מלחצים שהפעילו עליה באי כוחה דאז.

4.

ביום 16.12.2018 דחה בית הדין את הבקשה לביטול ההסכמה. בהחלטתו, עמד בית הדין על כך שההליך שהוגש אינו מתאים מבחינה דיונית, שכן פסק הדין מיום 15.8.2019 ניתן במעמד הצדדים ובהסכמתם. מעבר לכך צוין כי אף אם היו מתקבלות הטענות בדבר פגמים בהסכמה, ממילא הסכם הפינוי היה עומד בעינו, על ההתחייבויות הנובעות ממנו (לרבות הסנקציה בגין אי פינוי הדירה במועד). בהמשך לכך נדרש בית הדין – בבחינת למעלה מן הצורך – גם לגופן של הטענות בתביעה לביטול אישור ההסכם. בית הדין עמד בהרחבה על הטענות הנוגעות הן לכשירות המבקש, הן לכשירות המשיבה 4 במועד החתימה על ההסכם, ודחה אותן – לאחר שדן, בין היתר, בחוות הדעת הרפואיות שהוגשו בעניינו של המבקש ובראיות האחרות שהוצגו לו בקשר לנסיבות החתימה על ההסכם. עוד צוין כי הבן מונה כאפוטרופוס לגוף וכי בכך אין כדי להשליך על ניהול ההליך, ועל תוקפן של הסכמות המבקש שניתנו במסגרתו. כן נדחו הטענות שלפיהן התמורה שנקבעה בחוזה מלמדת כי ההסכם היה מקפח. בסוף דבריו אף ציין בית הדין כי הבקשה "מעוררת תחושה לא נוחה, של מי שעושים שימוש לרעה בסבלנותו של בית הדין, ובעקרון החשוב של זכות הגישה לערכאות".

מטעמים אלה דחה בית הדין את הבקשה, והורה כי פסק הדין מיום 15.8.2018 יעמוד בעינו, לרבות מועד הפינוי שנקבע בו ו"הסנקציה שנקבעה בגין הפרת ההסכמות". אשר להוצאות משפט – צוין כי התנהלותם הדיונית של בני הזוג מצדיקה ברגיל פסיקת הוצאות לטובת אוצר המדינה, אולם רק משום גילם המתקדם של בני הזוג ומצבם הרפואי נמנע בית הדין מלעשות כן.

5.

המבקש ובנו (ללא המשיבה 4) ערערו על החלטה אחרונה זו. ביום 10.6.2019 דחה בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' סגני הנשיא י' שנלר ו- ק' ורדי והשופטת ע' רביד ) את הערעור. לאחר שדחה את הטענות בדבר סמכותו של בית הדין לדון בהליך, ציין בית המשפט המחוזי כי נימוקי בית הדין מקובלים עליו, ובפרט המסקנה שלפיה ההליכים דנן מלמדים על ניסיון לשימוש לרעה בהליכים. נוכח האמור החליט בית המשפט לדחות את הערעור ולחייב את בני הזוג בהוצאות משפט בסך של 21,000 ש"ח. בצד זאת, צוין כי לפנים משורת הדין יידחה מועד הפינוי ליום 31.12.2019, בכפוף לתשלום שכר דירה חודשי החל מיום 1.6.2019 ועד לביצוע הפינוי. לאחר דברים אלה צוין "הסכום שנקבע בהסכם הפינוי כתשלום עבור הפינוי בסך של 800,000 ש"ח (משוערך כדין מיום 16/11/17) יופקד בנאמנות אצל ב"כ בעלי הבית שיעביר אותו [...] עם ביצוע הפינוי" (סעיף 50 לפסק הדין). מפאת חשיבות הדברים אציין כי גם בפתח הדיון שערך בית המשפט המחוזי בפסק הדין צוין כי מוצע לדחות את הערעור "כאשר מעבר לפן משפטי זה, אציע, לפנים משורת הדין, הנחיות ותנאים לביצוע הפינוי כפי שיפורט בחלק האופרטיבי של פסק דיני" (שם, סעיף 30).

6.

ביום 17.6.2019 הגישו בעלי הדירה בקשה לתיקון טעות סופר ובה טענו כי התמורה שעליהם לשלם עבור הפינוי עומדת על 700,000 ש"ח, כפי שעולה מהסנקציה שנקבעה בפסק הדין מיום 15.8.2018 ובהחלטת בית הדין מיום 16.12.2018, אשר לא נהפכה בפסק הדין של בית המשפט המחוזי. המבקש ובנו התנגדו לבקשה בטענה כי לא מדובר בתיקון העומד בתנאים של סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן:

חוק בתי המשפט ) . ביום 4.7.2019 קיבל בית המשפט המחוזי את הבקשה לתיקון טעות סופר בנושא הפחתת דמי הפינוי, וקבע כי הטעות נבעה מהשמטה של הנאמר בפסק הדין מיום 15.8.2018 לגבי הפחתת דמי הפינוי במקרה של אי פינוי הדירה (ובהמשך להחלטה מיום 16.12.2018). צוין כי הפחתת דמי הפינוי לסך של 700,000 ש"ח היא חלק מהסנקציה שנקבעה בפסק הדין מיום 15.8.2018 (שהוחלה בהחלטה מיום 16.12.2018), שהערעור עליו נדחה בפסק הדין כאמור, וכי לא הייתה כוונה לשנות מהסכום המופחת שנפסק בו.

7.

מכאן הבקשה שלפניי, שבה צוין כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי הומצא לבאת כוח המבקש ביום 28.7.2019. בבקשה נטען כי למרות שבפי המבקש טענות רבות נגד פסק הדין של בית המשפט המחוזי, ונוכח אמות המידה המקובלות לדיון של בית משפט זה בהליכים ב"גלגול שלישי", הוא ממקד טענותיו בהחלטה בבקשה לתיקון טעות סופר ובחיוב בני הזוג בהוצאות. לעניין התיקון נטען כי יש בו משום שינוי מהותי בפסק הדין, אשר חורג מגדרי הסמכות המוקנית לבית המשפט בסעיף 81(א) לחוק בתי המשפט, וכן כי לא היה ניתן להורות על התיקון בחלוף 21 ימים ממועד מתן פסק הדין. עוד טוען המבקש כי בית המשפט לא רשאי היה להפעיל את הסנקציה בדבר איחור בפינוי הדירה משעה שקבע בעצמו דחייה במועד הפינוי. נוסף על כך, נטען כי לא היה מוצדק להטיל בעקיפין את הפחתת דמי הפינוי גם על המשיבה 4, אשר כלל לא הצטרפה לערעור. לעניין ההוצאות נטען כי ראוי היה להתחשב בגילם של בני הזוג ובמצבו הרפואי של המבקש, שלא הבין את משמעות הסכם הפינוי שעליו חתם. אוסיף כי ביום 24.10.2019 הגיש המבקש בקשה לקביעת מועד קרוב ודחוף לדיון בבקשת הרשות לערער, וזאת נוכח מועד הפינוי הצפוי.

8.

יוער כי ביום 12.11.2019 התקבלה תשובת בעלי הדירה לבקשת הרשות לערער, וזאת אף שלא ניתנה החלטה המורה על הגשת תשובה כאמור. בתשובתם טענו בעלי הדירה, בעיקרם של דברים, כי ההחלטה בבקשה לתיקון טעות סופר התקבלה כדין, שכן מקביעת בית המשפט המחוזי על דחיית הערעור ניתן להבין כי סכום דמי הפינוי שננקב בפסק הדין נבע מהשמטה מקרית של האמור בהחלטות בית הדין לשכירות. עוד נטען, בין היתר, כי יש לדחות את בקשת הרשות לערער גם מכיוון שהוגשה לאחר המועד הקבוע בחוק בהינתן זמינות ההחלטה במערכת נט המשפט, וכי חיוב המבקש ובנו בהוצאות משפט מוצדק משום שיזמו מספר רב של הליכים שבהם ביקשו להתחמק מהאמור בהסכם הפינוי.

9.

לאחר עיון בבקשה, בנספחיה ובתשובה לה (למרות שהגשתה לא התבקשה), באתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. כידוע, רשות לערער ב"גלגול שלישי" תינתן בצמצום, במקרים בהם הבקשה מעוררת שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים או כאשר נגרם למי מהצדדים עיוות דין חמור (רע"א 4163/18 פלוני נ' היימן , פסקה 6 (13.6.2018); ר"ע 103/82

חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ ,

פ"ד לו(3) 123, 128 (1982) ). אקדים ואומר שלא מצאתי כי יש בטענות המבקש בדבר ההוצאות שנפסקו על ידי בית המשפט המחוזי כדי להניח עילה למתן רשות ערעור, הן נוכח אמת המידה המצמצמת ממילא בהתערבות בהחלטות מעין אלו (ראו למשל רע"א 1589/06 נאוי נ' חסין , פסקה ה (10.7.2006)), הן בהינתן השתלשלות ההליכים שעליה עמדתי בענייננו, המלמדת כי בהזדמנויות שונות נמנע בית הדין מלהשית הוצאות על בני הזוג חרף התנהלותם הדיונית, בשל נסיבותיהם הייחודיות.

10.

אשר לטענות בדבר ההחלטה בבקשה לתיקון סופר. אכן, החלטת בית המשפט המחוזי עשויה לעורר קושי בהינתן אמות המידה שבגדרן פורשה תחולתו של סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט. בפסק הדין נושא הבקשה לתיקון ציין בית המשפט כי דחיית הערעור נעשית לצד הנחיות ותנאים לביצוע הפינוי כפי שיפורטו בחלק האופרטיבי. בחלק אופרטיבי זה אמנם צוין כי דחיית מועד הפינוי נעשית לפנים משורת הדין, אולם ניתן להבין כי ההוראות שניתנו בחלק זה השהו למעשה את תוקפו של צו הפינוי (ראו סייפת סעיף 48 לפסק הדין). כמו כן, בית המשפט הוסיף ונתן הוראות מפורשות בדבר דמי הפינוי (ואף לגבי שערוכם מיום 16.11.2017) ובכך תמיכה לטענה כי לא מדובר בהשמטה מקרית של ההתייחסות לנושא דמי הפינוי באופן כללי. בנסיבות אלו, אכן קיים קושי מסוים להתייחס לציון הסכום של 800,000 ש"ח כאל שיבוש טכני או כעניין שהיה בדעתו של בית המשפט "אך כאשר תרגם מחשבתו לכתובים פסח עליהם בהיסח הדעת" (ע"א 769/77 יוסיפוב נ' יוסיפוב , פ"ד לב(1) 667, 671-670 (1978); בר"ם 5720/05 גופר נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה פתח תקווה , פסקה 6 (5.8.2007); חמי בן נון וטל חבקין הערעור האזרחי 442-441 (מהדורה שלישית, 2012) (להלן: בן נון וחבקין )). מנגד, כפי שצוין בהחלטה בבקשה לתיקון טעות סופר, בפסק הדין של בית המשפט המחוזי צוין – גם זאת באופן מפורש – כי הערעור, שנסב על החלטת בית הדין מיום 16.12.2018, נדחה, ובהחלטה אחרונה זו נקבע "ברחל בתך הקטנה" כי סכום דמי הפינוי יופחת בשל אי פינוי הדירה במועד.

11.

ברם, איני סבור כי המורכבות שתוארה לעיל מצדיקה מתן רשות לערער בנסיבות העניין שלפנינו. כפי שעמדנו לא פעם, טעות ביישום הדין אינה מצדיקה ככלל מתן רשות לערער (רע"א 7727/17 איטונג בע"מ נ' ניסים , פסקה 3 (31.10.2017)). לאחר ששקלתי את טענות המבקש, ועיינתי בהחלטות השיפוטיות העומדות ברקע להליך דנן, באתי למסקנה כי כלל זה יפה גם לענייננו, וזאת גם אם בהחלטת התיקון נפלה טעות באופן יישום הוראותיו של סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט (ואיני נוטע מסמרות בכך). עוד אעיר כי גם בטענות המבקש בדבר מועד קבלת ההחלטה בבקשה לתיקון טעות סופר לא מקימות עילה למתן רשות ערעור (וראו הסקירה אצל בן נון וחבקין , בעמ' 445-444).

הבקשה נדחית אפוא. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.