רע"א 6648/11רם בלינקוב נ. בנק דיסקונט לישראל בע"מ

1.

האם הוצאותיו של מפרק על תביעה אזרחית נגד מי שאחראים, לשיטתו, לקריסת החברה הן הוצאות פירוק הגוברות במדרג הנשייה על חובות של נושים מובטחים? בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ד' מינץ ) התיר למפרק, המבקש 1 בבקשת רשות ערעור זו, להגיש תביעה נגד גורמים שונים, אולם קבע שהוא אינו רשאי לעשות שימוש בכספים המצויים בקופת הפירוק של נושים מובטחים בשעבוד צף. מכאן הבקשה שבפניי.

2.

ביום 28.4.2010 ניתן צו פירוק לקבוצת דטהסייף, והמבקש 1 מונה למנהל מיוחד ולימים מונה למפרק החברה. צו נוסף שניתן אישר למשיבים 2-1, נושים מובטחים בשעבוד צף, למנות כונסת נכסים מטעמם. כונסת הנכסים ומפרק החברה הגיעו להסכמה כי כונסת הנכסים תהיה אמונה על גביית חובות הקבוצה עד למתן צו הקפאת ההליכים, וכי בתקופה שלאחר מתן הצו המפרק יהיה אמון על גביית החובות. בהתאם, גביית החובות התנהלה בשני חשבונות נפרדים.

המפרק חקר את נסיבות קריסת החברה, וביקש מבית המשפט שיאשר את מימון החקירה מכספי קופת הפירוק. למפרק אושר מימון מוגבל של שעות חקירה. בהחלטתו מיום 21.2.2011 קבע בית המשפט כי "אם אין למנהל המיוחד כספים מעבר למה שנגבה מתוך הנכסים שמומשו ושהיו משועבדים לנושים המובטחים, לא יוכל לממן את המשך החקירה". לאחר חקירת נסיבות קריסת החברה, החליט המפרק בחודש אפריל 2011 להגיש תביעה אזרחית נגד מי שאחראים לשיטתו לקריסתה, ובהם המשיב 1 עצמו. לאחר קיום אסיפת נושים, קיבל המפרק את אישורו של בית המשפט להגשת התביעה.

ביום 13.6.2011 הגישה כונסת הנכסים לבית המשפט המחוזי בקשה כי בית המשפט יורה למפרק שלא להשתמש בכספי הפירוק לצורך הגשת התביעה, שכן הדבר יפגע בנושים המובטחים. בית המשפט נעתר לבקשה וקבע ביום 30.6.2011 כי המפרק רשאי להגיש את התביעה האזרחית, "ובלבד שמימון האגרה לא תבוא מתוך כספי מימוש השיעבודים של אותם נושים המתנגדים למהלך". בעקבות ההחלטה הגיש המפרק בקשה למתן הבהרה. בהחלטתו מיום 22.8.2011 קבע בית המשפט המחוזי כדלקמן:

"ראשית ייאמר כי ההחלטה מיום 30.6.2011 אינה טעונה הבהרה. היא ברורה לחלוטין ויש לפעול על פיה. המחלוקת שנתגלעה כעת בין הצדדים היא מחלוקת אחרת והיא מתייחסת לשיעבוד הכספים שנתקבלו בתקופת הקפאת ההליכים. ברם בעניין זה, המצב המשפטי קבוע בדין ובתנאי שיעבוד צף על פי אגרות החוב. לאמור, לפי סעיף 1 לפקודה, מקום בו נכסי החברה שועבדו בשעבוד צף, לא ניתן למכור את נכסי החברה מחוץ למהלך העסקים הרגיל שלה (וראו ע"א 842/85, פ"ד מב(4) 559). משכך, מכירת נכסים קבועים של החברה ובוודאי מימושם מכל סיבה שהיא, כולל במסגרת הקפאת הליכים, נעשית בכפיפות לשיעבוד הצף. מהצד השני, אם לאחר תקופת הקפאת ההליכים נותרו כספים שנתקבלו ממימוש נכסים בתקופת ההקפאה, אזי ברור כי עם אכיפת האג"ח (כבמקרה זה), הנכסים שהיו בחברה באותה שעה משועבדים לבעלי שיעבוד הצף (בכפוף לחלוקה על פי דיני הקדימה). במובן זה, תקופת הקפאת ההליכים והכספים שנתקבלו במסגרתה אינם בבחינת 'משק סגור'. כך או כך, אפוא, לפי טענות המפרק עצמו, אין ברשותו כספים למימון התביעה זולת הכספים המשועבדים לנושים המובטחים על פי שיעבוד הצף. תוצאה זו, בניגוד לדברי המפרק, אינה תוצאה אבסורדית. אדרבה, תוצאה זו היא אך מתבקשת במקרים בהם כל נכסי החברה שועבדו בשעבוד צף כשכספי המימוש המתקבלים אינם מכסים את החובות כלפי הנושה המובטח. משכך, על המפרק למצוא מקורות מימון אחרות (כך במקור – מ"נ) לשם הגשת התביעה".

3.

נגד ההחלטות מיום 30.6.2011 ומיום 22.8.2011 מופנית בקשת רשות הערעור שבפניי. יצוין כי במקביל לבקשת רשות ערעור זו הוגש גם ערעור בזכות (ע"א 6649/11) באותן שאלות ממש. בהחלטתו של הרשם ג' שני מיום 4.12.2011 נמחק הערעור ונקבע כי הטענות יתבררו במסגרת בקשת רשות ערעור זו.

4.

טענות המפרק הן, בתמצית, כי הנושה המובטח (המשיב 1) למעשה משתמש בשעבוד הצף כ"מגן" מפני התביעה האזרחית שבכוונת המפרק להגיש נגדו. לטענת המפרק ההחלטות אינן מנומקות די הצורך. לטענתו ההחלטות מבטלות את שיקול הדעת המסור לבית המשפט של הפירוק וכן את שיקול דעתו של המפרק אך בשל קיומו של שעבוד צף. המפרק טוען כי הוצאות התביעה הן הוצאות פירוק, אשר גוברות במדרג הנשייה על השעבוד הצף, וכי האיסור על מימון התביעה האזרחית מכספי הפירוק משמעותו העברה מלאה של שיקול הדעת בעניין השימוש בכספי הפירוק לכונסת הנכסים. עוד עומד המפרק על האינטרס הציבורי בהגשת התביעה, נוכח העובדה כי נושים רבים צפויים לאבד את הכספים שחבה להם החברה.

המשיבים 2-1 דוחים את טענות המפרק כי ההחלטות אינן מנומקות, וכן את הטענות כי ההחלטות מבטלות את שיקול דעתו של בית המשפט ושל המפרק. המשיבים 2-1 אינם חולקים על כך שהוצאות התביעה הן הוצאות פירוק, אולם סבורים כי מדובר בהוצאות פירוק "כלליות", שאינן מיועדות לפירעון החובות בדין קדימה, ולכן השעבוד הצף גובר עליהן במדרג הנשייה. המשיבים 2-1 מבהירים כי הם אינם חולקים על האינטרס של השבת החובות לנושים הבלתי מובטחים, אולם לטענתם ככל שמבקשים נושים אלו להגדיל את הסיכויים שחובותיהם יושבו, עליהם להעמיד בעצמם את המקורות הכספיים לכך.

המשיב 3, כונס הנכסים הרשמי, סבור כי הגשת התביעה היא אמנם הוצאת פירוק, אולם אין המדובר בהוצאת פירוק שתכליתה השבת הכספים לנושים המובטחים ולכן האינטרס של הנושים המובטחים גובר. המשיב 3 עומד על כך שזכותם של הנושים המובטחים היא זכות קניינית עצמאית, שאיננה תלויה בהליכי הפירוק. לטענתו הגשת התביעה (והוצאות הפירוק בגינה) איננה פעולה שמטרתה שמירה על הנכסים הקיימים או מימושם, אלא פעולה שתכליתה היא הגדלת קופת הפירוק. לטענת המשיב 3 לא ניתן לחייב את הנושים המובטחים לממן את התביעה מכספם, וכל שניתן לעשות הוא לעניין את הנושים הלא מובטחים בסיכויי התביעה, כך שיממנו אותה מכספם.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובות לה הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. זכותם של הנושים המובטחים להיפרע מחובם באמצעות הנכסים המשועבדים לטובתם היא זכות קניינית עצמאית, שאיננה תלויה בהליכים אחרים הנוגעים לפירוק ולגביית החובות. זוהי נקודת המוצא לדיון. "הלכה היא מלפנינו מאז ומתמיד כי הנשייה המובטחת מקימה זכות קניינית

אשר הינה מזכויות היסוד של האדם בישראל" (דברי השופט ד' לוין ב-רע"א 6418/93 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' כונס נכסים ומנהל של החברות ואח' , פ"ד מט(2) 685, 697 (1995)). אכן, מדובר בהלכה מושרשת, כפי שציינה השופטת א' פרוקצ'יה:

"מושכלות ראשונים הם כי לנושה מובטח שבידו שעבוד קנייני להבטחת חובו – היכולת להיפרע את חובו באמצעות מימוש הנכס המשועבד במישרין וללא תלות בהליכים אחרים או בנושים אחרים ובמנותק גם מהליכי הוצאה לפועל רגילים המתנהלים לגבי אותו חוב או מהליכי פשיטת רגל או פירוק אם אלה מתקיימים (ראה

בג"ץ 42/64

בנק הפועלים בע"מ נ' יו"ר משרדי הוצל"פ בעכו ובנהריה [1], בעמ' 125; י' כהן דיני חברות (כרך ג) [2], בעמ' 554-555). הנכס המשועבד אינו משמש לתשלום חובות לנושים אחרים רגילים או מועדפים לפני שנפרע חובו של בעל השעבוד במלואו. הנושה המובטח הוא בעל זיקה קניינית לנכס המשועבד להבטחת חובו, וזיקה זו מעניקה לו הגנה חפצית כלפי כולי עלמא..." (רע"א 102/00 קוזצ'י נ' בנק עצמאות למשכנתאות בע"מ , פ"ד נד(4) 761, 766 (2000)).

6.

המפרק מבקש כי ההוצאות על התביעה שבכוונתו להגיש יגברו על זכותם של הנושים המובטחים. מוסכם על הצדדים בענייננו כי הוצאות אלו הן הוצאות פירוק. ואולם, לא ניתן לקבל את עמדת המפרק שהוצאות הפירוק גוברות מעצם טיבן על זכותם של הנושים המובטחים. קדימותן של הוצאות הפירוק תלויה בייעודן. הלכה היא כי הוצאות פירוק גוברות במדרג הנשייה על זכותם של הנושים המובטחים רק כאשר הן מיועדות לשמירה על נכסי החברה או מימושם, ובתנאי שצמחה לנושים המובטחים תועלת מכך. עמד על כך השופט א' מני:

"להוצאות המפרקים בפירוק, אין כל זכות קדימה על הנושים המובטחים של החברה אלא במידה והוצאות אלו היו הוצאות לשמירת שלמותם של נכסי החברה או מימושם ומשכך צמחה לנושה תועלת כלשהי" (ע"א 353/62 רוזה הארט ואח' (יורשי ש' הארט) נ' כונס הנכסים הרשמי , פ"ד יז(1) 496, 504-503 (1963)).

הצדדים כולם הפנו אף ל-רע"א 10215/01 עו"ד יוחנן בלש, בתפקידו כמנהל מיוחד נ' המפרק – כונס הנכסים הרשמי מחוז באר-שבע (לא פורסם, 23.6.2005), כל צד מטעמיו. בפרשה זו נחלקו הדעות בסוגיות שונות, אולם בשאלה הנוגעת לענייננו לא הייתה מחלוקת. הדברים סוכמו בחוות דעתו של הנשיא א' ברק:

"אין מקום להסיג את השעבוד הצף מפני הוצאות פירוק אחרות, כגון הוצאות לניהול שוטף של החברה, למימוש נכסיה לטובת כלל הנושים, לחלוקת כספים לנושים רגילים, או לנסיונות הבראה של החברה. להוצאות מעין אלה אין זכות קדימה על הנושה המובטח בשעבוד צף, אלא במידה שההוצאות הצמיחו תועלת לנושה (ראו, ע"א 355/61 בלנגא ואח' נ' הרץ ואח' , פ"ד טז(1) 199; ע"א 353/62 הארט נ' כונס הנכסים הרשמי , פ"ד יז(1) 496; רע"א 292/99 שיכון עובדים נ' המנהל המיוחד של חברות טש"ת , פ"ד נה(2) 56)" (שם, בפסקה 9 לחוות דעתו).

7.

על יסוד האמור אין מקום לחייב את הנושים המובטחים, המחזיקים בזכות קניינית נוכח השעבוד הצף, להשתתף בהוצאות על תביעה אזרחית שמבקש המפרק להגיש לצורך הגדלת קופת הפירוק. מקובלת עליי קביעתו של בית המשפט המחוזי כי על המפרק למצוא מקורות מימון אחרים לצורך הגשת התביעה שהוא מבקש להגיש, דהיינו לנסות לעניין בכך את הנושים הלא מובטחים. מצב הדברים בענייננו דומה למצב בו המפרק מבקש להגיש תביעה לה הוא רואה סיכוי, אך קופת הפירוק ריקה היא.

8.

סוף דבר: הבקשה נדחית. לא יהיה צו להוצאות.