רע"א 6734/18 גני דוד אילת בע"מ נ. החאן אילת בע"מ

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת י' שבח ) בהפ"ב 54695-11-17 ו- הפ"ב 22628-11-17, במסגרתו אושר פסק בוררות שניתן על ידי הבורר השופט ( בדימ ') א' גורן (להלן: הבורר ) בד בבד עם תיקון פסק הבוררות והעלאת סכום החיוב שנפסק בו.

1.

המבקשת רכשה מאת המשיבה במסגרת הסכם מיום 18.3.2014 (להלן: ההסכם ) זכויות במקרקעין הידועים כגוש 40180 חלקה 1 באילת בשטח של 1,600 מ"ר (להלן: המקרקעין ) עליהם הקימה קניון. במסגרת ההסכם התחייבה המבקשת לשלם למשיבה סכום של 9,700,000 ש"ח "נטו" בתוספת תשלומי המיסים וההיטלים שונים הכרוכים בעסקה שהגיעו לסך של 7,628,847 ש"ח כפי שנקבע בבוררות אחרת שהתקיימה בין הצדדים (להלן: הבוררות השנייה ). בין הצדדים התגלעו מחלוקות נוספות הנוגעות לביצוע ההסכם, בעקבותיהן הוגשו תביעות הדדיות. זו טענה בכה וזו טענה בכה והמכלול הועבר להכרעתו של הבורר. בפסק הבורר מיום 29.10.2017 תביעתה של המבקשת נגד המשיבה נדחתה כולה. לעומת זאת, לצד דחיית תביעת המשיבה נגד המבקשת לביטול ההסכם, קבע הבורר כי על המבקשת לשלם למשיבה פיצויים מוסכמים על פי ההסכם בסך של 1,940,000 ש"ח (בתופסת הפרשי הצמדה וריבית מיום 22.12.2014) וסך של 2,250,000 ש"ח (בתופסת הפרשי הצמדה וריבית מיום 22.11.2014) בגין "שכר ראוי". כן חויבה המבקשת להפקיד בחשבון נאמנות ערבות בנקאית בסך של 3,204,979 ש"ח כפי שנקבע בבוררות השנייה.

2.

המשיבה ביקשה מבית המשפט המחוזי את ביטול פסק הבוררות באופן שייקבע כי היא זכאית לביטול ההסכם מצד אחד וכי יש להעמיד את הפיצויים המוסכמים על סכום כפול מזה שנפסק מצד שני. כן ביקשה סעדים נוספים שאינם רלוונטיים לענייננו. מנגד, המבקשת ביקשה את אישור הפסק כפי שהוא. בית המשפט המחוזי אכן אישר את הפסק, אך בד בבד קיבל את טענת המשיבה והעמיד את הפיצויים המוסכמים על סכום של 3,770,650 ש"ח. כעת, בפי המבקשת טענות מלאות כרימון נגד המשיבה והתנהלותה, אך מבחינה אופרטיבית היא מלינה בבקשתה שלפנַי על הכפלת סכום הפיצוי המוסכם על ידי בית המשפט המחוזי.

3.

בתמצית, לטענת המבקשת סכום העסקה "נטו" הוא 9,700,000 ש"ח. סעיף 9.4 להסכם, הדן בתרופה בעת הפרת התחייבות יסודית להסכם, קובע כי צד המפר התחייבות יסודית ישלם לצד הנפגע 10% מהתמורה "נטו" כפיצוי מוסכם ומוערך מראש בלי צורך בהוכחת נזק. מכאן שסכום הפיצוי עומד על סך של 970,000 ש"ח בלבד. ברם, לא זו בלבד שהבורר קבע שהמבקשת הפרה את ההסכם בשתי הפרות יסודיות ומכאן שחייב אותה בכפל הסכום האמור, אלא שבית המשפט הרחיק לכת עוד יותר והכפיל את הסכום פעם נוספת. את זאת עשה בית המשפט כאשר לסכום ה"נטו" של התמורה הוסיף את שיעורי המס הצפויים לחול על המשיבה באופן שהעמיד את שיעור ה-10% מסכום העסקה על סך של 1,885,325 ש"ח בגין כל הפרה. לטענת המבקשת בכך שגה בית המשפט מכיוון שלא זו בלבד שיש לגזור את שיעור הפיצויים המוסכמים מתוך סכום התמורה "נטו" (ללא תוספות או מיסים), ולא זו בלבד שסכום המס משולם לרשויות המס ולא למשיבה, אלא שלא היה מקום לחשב כלל את שיעור המס ולו בשל כך שהוא שונה לכל נישום ונישום (המבקשת לעומת המשיבה). מה גם, שיש למבקשת אפשרות להשיג על סכום המס שתחויב בו. מכל מקום, בית המשפט המחוזי היה מנוע מלהעלות את שיעור הפיצויים על דעת עצמו ולהתערב בפרשנות ההסכם שנכרת בין הצדדים, פרשנות שנדונה והוכרעה על ידי הבורר בפסקו המפורש.

דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתשובת המשיבה.

4.

ראשית ייאמר כי המבקשת לא טענה וממילא לא הצביעה על נימוק כלשהו המצדיק התערבות ערכאה זו ב"גלגול שלישי". כפי שנפסק פעמים רבות גם לאחרונה, הלכת חניון חיפה

(רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)) על פיה בית משפט זה לא ייעתר לבקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" אלא במקרים חריגים בהם הבקשה מעוררת שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים ומצדיקה בירור שיפוטי נוסף, או כאשר עלול להיגרם עיוות דין חמור, חלה גם על הליכי בוררות (וראו: רע"א 5229/18 אבידור נ' לביא , פסקה 14 (23.8.2018); רע"א 1307/18 ספירא נ' ביק , פסקה 5 (21.3.2018); א' גורן בוררות 463 (2018)). כך גם בענייננו. כאמור, לא מתעוררת כל שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים המצדיקה בירור שיפוטי נוסף. מדובר במחלוקת סביב פרשנותו של הסכם ולא יותר מכך.

5.

שנית, הלכה היא, כי בית משפט זה לא ייעתר לבקשת רשות ערעור רק מפני שבית המשפט המחוזי התערב בקביעותיו העובדתיות או המשפטיות של בורר (וראו: רע"א 154/18 לנדקו ישראל יזום וניהול בע"מ נ' מועצה מקומית באר יעקב , פסקה 24 (15.3.2018)). על כן, גם אם בענייננו בית המשפט המחוזי פירש את ההסכם אחרת מהבורר וגם אם הגיע לכלל מסקנה עובדתית או משפטית שונה ממנו, אין הדבר מצדיק מתן רשות ערעור לבית משפט זה.

6.

שלישית, לגופו של עניין, אינני סבור כי בית המשפט המחוזי טעה בפרשנות ההסכם, ודאי לא באופן המצדיק התערבות בית משפט זה. הסיבה העיקרית לכך נעוצה בעובדה שהמבקשת עצמה הגישה תביעה נגדית נגד המשיבה (שאמנם נדחתה כאמור) בשיעור 10% מהתמורה "נטו" כאשר היא צרפה לסכום העסקה בסך של 9,700,000 ש"ח סכומים נוספים שהיא כינתה "עד לרמת בעלי המניות" ובמקום 970,000 ש"ח היא עצמה תבעה סך של 1,885,325 ש"ח מאת המשיבה. הטענה כי הבדלי חישובי המס החלים על הצדדים מצדיקים הגשת תביעה נגדית בגין פיצויים מוסכמים בשיעור גבוה יותר מסכום הפיצויים המוסכמים לו זכאית המשיבה לדרוש מהמבקשת, אינה – בלשון המעטה – משכנעת. בעינֵי המבקשת דין אחד חל עליה ודין אחד חל על המשיבה ופשיטא כי טיעון כזה לא ניתן לקבל.

משלא נתבקשה תגובה מהמשיבה, המבקשת תישא רק בהוצאות מתונות לאוצר המדינה בסך של 5,000 ש"ח.