רע"א 1307/18 אלן ספירא נ. יורגן ביק

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת י' שבח , סגנית נשיא) מיום 15.1.2018 במסגרתו התקבלה בקשת המשיב לאישור פסק בוררות של המוסד לבוררות של הבורסה ליהלומים מיום 23.2.2016 בו חויב המבקש לשלם למשיב סך של 1,644,167 דולר ארה"ב, ונדחתה בקשת המבקש לביטול הפסק.

1.

המבקש היה במועדים הרלוונטים בעל השליטה בחברה ישראלית (חברת א.ס.ד. דיימונדס, להלן: החברה הישראלית ) ובחברה אמריקאית ( A. S. Diamonds , להלן: החברה האמריקאית ). המבקש הוא גם שותפו לשעבר של המשיב. בין שני השותפים נתגלעה המחלוקת אשר פרטיה לא הובהרו כדבעי לפני בית משפט זה (הן מפני שבית המשפט המחוזי לא פירט בפסק דינו את מקור המחלוקת והן בשל כך שבבקשה הנוכחית המבקש לא טרח לספר על אודותיה). מכל מקום המבקש הוזמן להשתתף בהליך בוררות כדי להכריע בסכסוך שיש לו עם המשיב (להלן: הסכסוך ).

2.

המחלוקת שנתגלעה בין הצדדים בבית המשפט המחוזי הייתה בעיקר סביב קיומו של הסכם בוררות בר תוקף המחייב את המבקש להשתתף בהליך בוררות בעניין הסכסוך. ביום 6.7.2010 חתם המבקש על התחייבות כלפי מפעלי "בורסת היהלומים הישראלית (1965) בע"מ" (להלן: ההתחייבות ו- הבורסה בהתאמה ). אין מחלוקת שההתחייבות נחתמה שעה שהחברה הישראלית שכרה נכס בבורסת היהלומים ברמת-גן. סלע המחלוקת היה באשר לשאלת תוקפה של ההתחייבות בכל הנוגע לכבילתו של המבקש בהסכם בוררות מחייב אל מול המשיב. בית המשפט המחוזי קבע כי למרות שההתחייבות נחתמה כחלק מהסכם השכירות של הנכס עבור החברה הישראלית מהבורסה, יש בהתחייבות כדי להצביע על קיומו של הסכם בוררות בין המבקש לבין המשיב.

3.

במסגרת בקשתו דכאן תוקף המבקש את הכרעת בית המשפט המחוזי בק"נ טעמים. ביניהם: שכתב ההתחייבות היה ספציפי והוא כבל אך ורק את החברה הישראלית בהסכם עם הבורסה כאשר המבקש לא היה צד לעסקה האמורה; שבית המשפט "הרים מסך" בין החברה הישראלית לבינו שלא כהלכה; שההתחייבות נסמכת על תקנון הבורסה המחייב את חברי הבורסה לנהל כל סכסוך הקשור במסחר ביהלומים בהליך של בוררות, אך המבקש אינו חבר בבורסה; כי ההתחייבות ניתנה רק בהקשר של השכרת הנכס; כי ההתחייבות נכתבה בשפה העברית אשר המבקש אינו בקי בה; כי המשיב פעל במסגרת החברה האמריקאית אשר אף היא איננה צד להתחייבות; כי המבקש טען החל מזימונו הראשון להליך הבוררות כי הוא כופר בסמכות הבוררים לדון בסכסוך וכי טענותיו נפלו על אוזניים ערלות; כי השתתפותו בבוררות באמצעות "שיחות וידאו" הייתה תחת שמירת טענותיו שאין סמכות לבוררים לדון בסכסוך.

4.

לאחר עיון בבקשה ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתגובת המשיב.

5.

ראשית ייאמר כי המבקש לא טען ולא הצביע על נימוק כלשהו המצדיק התערבות ערכאה זו ב"גלגול שלישי". כך נפסק גם לאחרונה (במסגרת רע"א 154/18 לנדקו ישראל יזום וניהול בע"מ נ' מועצה מקומית באר יעקב , פסקה 24 (15.3.2018)) כי:

לפי הלכת חניון חיפה , בית משפט זה לא ייעתר לבקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" אלא במקרים חריגים בהם הבקשה מעוררת שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים ומצדיקה בירור שיפוטי נוסף, או כאשר עלול להיגרם עיוות דין חמור. הלכה זו תקפה אף ביחס לבקשות רשות ערעור על החלטות בית משפט מחוזי בענייני בוררות (ראו, למשל: רע"א 7873/17 שמואל יחיא נ' Eagle Overseas Properties Inc (7.11.2017); רע"א 3744/17 עארף ג'בארין נ' מוחמד אגבריה

(19.9.2017); רע"א 20141/17 עמוס אופיר נ' עירית קדרון (15.6.2017); א' גורן בוררות 463 (2018), להלן: גורן )).

ואכן גם בענייננו כאמור, לא מתעוררת שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים המצדיקה בירור שיפוטי נוסף. מדובר בטענה "שגרתית" שלא נחתם הסכם בוררות המחייב את המשיב להשתתף בהליך הבוררות. הא ותו לא.

6.

סעיף 1 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 קובע כי "הסכם בוררות" הוא "הסכם בכתב למסור לבוררות סכסוך שנתגלע בין צדדים להסכם או שעשוי להתגלע ביניהם בעתיד, בין שנקוב בהסכם שמו של בורר ובין אם לאו". הבורר יונק אפוא את סמכותו מהסכם הבוררות בו גם נקבעים גבולותיה של הבוררות (גורן, בעמ' 41). תוקפו של הסכם הבוררות מותנה בכך שתהיה הסכמה בכתב לקיום הבוררות מצד כל המשתתפים בה (רע"א 4928/92

עזרא נ' המועצה המקומית תל-מונד , פ"ד מז(5) 94 (1993), להלן:

עניין

עזרא ). ללא הסכמה, אין הליך בוררות (ע"א 177/88

הוטרר נ' רוזנברג , פ"ד מג(4) 495 (1989)). באמור אין כל חדש אפוא, וטענת המבקש כי לא נתן את הסכמתו לקיום הבוררות אינה שאלה עקרונית משפטית או ציבורית החורגת מדלת אמותיו של העניין הקונקרטי השנוי במחלוקת בין הצדדים במקרה זה. לו בשל טעם זה לבדו אפוא, דין הבקשה להידחות .

7.

עם זאת קיימת גם סיבה אחרת, משמעותית לא פחות, לדחיית הבקשה על הסף, שכן קיימות רגליים מוצקות לסברה כי ההתחייבות מהווה הסכם בוררות כדין בין הצדדים על כל המשתמע מכך. במסגרת ההתחייבות נאמר מפורשות כי המבקש קיבל על עצמו

אחריות אישית

"מלאה וישירה, ביחד ולחוד עם התאגיד (החברה הישראלית – ד.מ.), בגין ובקשר עם כל התחייבות...". כך גם נאמר מפורשות כי המבקש:

"הסכים, כנהוג וכמקובל במסגרת בורסת היהלומים כי כל סכסוך או מחלוקת, מסחרית או אחרת שיתגלע ביני ו/או התאגיד לבין מי מחברי בורסת היהלומים ו/או מי מדיירי בניני בורסת היהלומים ו/או עובדיהם ו/או כל גורם אשר יחתום על כתב התחייבות זהה או דומה להתחייבות זו בו כלולה הסכמה דומה להתדיין בבוררות, יועבר ויוכרע בבוררות על פי ההוראות והכללים לעניין בוררות הכלולים בתקנות ההתאגדות של בורסת היהלומים ואני והתאגיד מתחייבים להיות כפופים להם, לפעול על פיהם ולהופיע בפני כל ערכאת בוררות שתידון במחלוקת ביני ....".

בנסיבות אלו קשה עד בלתי אפשרי להלום את טענות המבקש שההתחייבות שנטל על עצמו הייתה רק בשם החברה הישראלית ולא בשמו באופן אישי. אך לא זהו העיקר.

8.

בית המשפט המחוזי קבע כי המבקש הציע בעצמו במסגרת דוא"ל ששלח ביום 27.12.2015 כי ישתתף בבוררות באמצעות שיחת וידאו מפאת חוסר יכולתו להגיע לישראל באותו זמן ולנהל את הבוררות באופן בלתי אמצעי בישראל. בהתאם לכך המבקש אכן השתתף בבוררות. בנסיבות אלו המבקש מנוע מלטעון נגד סמכות הבוררים להכריע בעניינו (וראו: עניין עזרא ; רע"א 4095/12 מגנזי תשתיות ב.ג.מ. בע"מ נ' סקיק חברה לעבודות עפר ופיתוח

בע"מ (13.11.2012) ; ע"א 491/76 גאולים מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' צדוק , פ"ד לא(3) 625 (1977)) .

9.

אמת, בהמשך לדוא"ל ששלח המבקש הוא ציין כי למרות שהוא מסכים להשתתף בבוררות באמצעות שיחת וידיאו "הוא שומר על מלוא זכויותיו והוא מתנגד בתוקף לסמכות של בורסת היהלומים לדון בסכסוך". ובהמשך: "בנוסף אני דוחה את טענתכם שהסכמתי להופיע בבוררות הישראלית. מההתחלה ועד היום סירבתי להשתתף בבוררות הישראלית על בסיס חוסר הסמכות" (תרגום חופשי מאנגלית – ד.מ.). אלא שאין בכך כדי להועיל למבקש. נהפוך הוא. יש באמור כדי להצביע על חוסר תום ליבו של המבקש המשתתף בפועל בבוררות, אך אומר כי השתתפותו תלויה הלכה למעשה בזכייה בה. עמדו לפני המבקש שתי אפשרויות: או להימנע מהשתתפות בבוררות מפאת טענת חוסר סמכות; או להשתתף בה ללא הסתייגות. במקום זאת המבקש אחז את החבל משני קצותיו וקנה מעין "פוליסת ביטוח" שבכל מקרה לא יפסיד מהליך הבוררות. אם יזכה מה טוב – ונקל לשער כי לו אכן היה זוכה, לא היה מעלה את הטענה כי זכייתו ניתנה בחוסר הסמכות. ואם לא יזכה יטען את טענת חוסר הסמכות. בנסיבות אלו, מניעותו של המבקש להעלות את טענת חוסר הסמכות מקבלת משנה תוקף ובעשותו כן כדי להתנער מתוצאת הבוררות הוא פעל כאמור בחוסר תום לב (והשוו: רע"א 1030/15 דדון נ' חדד (18.8.2015)).

הבקשה נדחית אפוא. הואיל ולא היה יסוד לבקשה, ולמרות שהמשיב לא נדרש להגיב עליה, המבקש יישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך של 5,000 ש"ח.