רע"א 6767/15 דיפוכם (1989) בע"מ נ. wacker chcmic ag

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופט צ' ויצמן ) בת"א 22263-03-13 מיום 26.7.2015, בגדרה התקבלה בקשת המשיבה לביטול היתר המצאה מחוץ לתחום של הודעת צד ג' שביקשו המבקשות להגיש נגדה.

1.

צרכן ישראלי מגיש תביעה נגד היבואן הישראלי ונגד מבטחתו בגין פגמים שנפלו במוצר שרכש. היבואן ומבטחתו מבקשים להמציא ליצרן – חברה זרה היושבת בחו"ל – הודעת צד ג', אלא שבהסכם האספקה בין היצרן ליבואן נקבעה תניית שיפוט זר. זהו, בתמצית, הרקע לבקשה דנן.

וביתר הרחבה: המבקשת 1, דיפוכם (1989) בע"מ, היא חברה העוסקת בייבוא חומרי גלם לשימוש תעשייתי (להלן: דיפוכם ); המבקשת 2, כלל חברה לביטוח בע"מ, היא המבטחת של דיפוכם (להלן: המבטחת ) (אל דיפוכם והמבטחת אתייחס להלן יחד כאל המבקשות ); המשיבה (להלן: וואקר ) היא יצרנית של חומרי גלם לשימוש תעשייתי אשר מקום מושבה בגרמניה. מערכת היחסים בין וואקר לדיפוכם מוסדרת באמצעות הסכם אספקה, הכולל, בין היתר, תניית שיפוט זר שעל פרטיה נעמוד בהמשך הדברים.

המשיבה הפורמאלית, פוליסטיק בע"מ (להלן: פוליסטיק ), רכשה מדיפוכם חומר גלם. לטענתה, פגמים שנפלו בחומר הגלם גרמו לה נזקים, והיא הגישה לבית המשפט המחוזי תביעה על סך 5 מיליון ₪ נגד דיפוכם והמבטחת.

דיפוכם והמבטחת הגישו לבית המשפט המחוזי בקשה להתיר להן להמציא לוואקר הודעת צד ג'. לטענתן, לא נפלו פגמים בחומר הגלם, אולם ככל שנפלו פגמים שלא באשמת פוליסטיק-התובעת, על וואקר לשפותן בכל סכום בהן תחויבנה, מאחר שהפגמים, ככל שישנם, נוצרו בעת ייצור החומר או הובלתו לישראל, דהיינו באחריותה של וואקר.

2.

המבקשות הגישו תחילה את בקשתן להיתר המצאה במעמד צד אחד, ובית המשפט (כב' הרשם י' קינר) נענה לבקשה, תוך שהוא מעיר כי הוא עושה כן אף שתניית השיפוט נראית בעיניו "מכשול ממשי" (החלטתו מיום 18.7.2013). משהומצאה לוואקר ההודעה, היא הגישה בקשה לביטול היתר ההמצאה על פי תקנה 502(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ). יצויין כי בדומה לבקשה לביטול סעד זמני שניתן במעמד צד אחד, הדיון במעמד הצדדים בבקשת ביטול היתר ההמצאה אינו אלא דיון בבקשה המקורית, בה מוטל הנטל על כתפי מבקש היתר ההמצאה ( ע"א 4601/02 ראדא תעשיות אלקטרוניות בע"מ נ' Bodstray Company Ltd , פ"ד נח (2) 465, 472 (2004) (להלן: עניין

ראדא ); רע"א 9328/12 נירימליק בע"מ נ' חברה באחריות מוגבלת סובורובה , פסקה 6 (21.4.2013)).

3.

החלטתו של בית משפט קמא בבקשת הביטול היא החלטה יסודית ומקיפה. לאחר שעמד על שלבי הבחינה שנקבעו בפסיקה לצורך הכרעה בבקשה למתן היתר המצאה, קבע בית המשפט כדלקמן, והדברים מובאים בתמצית:

(-)

קיימת עילת המצאה מכוח תקנה 500(10) לתקנות, המאפשרת מתן היתר המצאה במצב בו "האדם שמחוץ לתחום המדינה

הוא בעל דין דרוש או נכון בתובענה שהוגשה כהלכה כנגד אדם אחר"; וכן מכוח תקנה 500(5) שעניינה בתביעה על הפרת חוזה בתחום המדינה.

(-)

קיימת "עילת תביעה טובה" נגד המשיבה, תוך שבית המשפט מזכיר כי מדובר ברף נמוך מזה הנדרש בהליך אזרחי רגיל, ודי בכך שבית המשפט השתכנע כי על המדוכה עומדות טענות המגלות עילה לכאורית.

(-)

מדינת ישראל אינה הפורום הנאות, לנוכח קיומה של תניית שיפוט זר ייחודית; תניית השיפוט חלה גם על המבטחת, אשר זכות התחלוף שלה כפופה למערכת החוזית בין דיפוכם לוואקר; הטענה לפיצול הליכים אין בה כדי להתגבר על תניית השיפוט; ולא מתקיימות במקרה דנן נסיבות מיוחדות המצדיקות אי כיבוד תניית השיפוט. בהקשר זה קבע בית המשפט כי טענת המבקשות, ולפיה תביעתן נגד וואקר התיישנה לפי הדין הגרמני (הקובע תקופת התיישנות בת שנתיים לתביעות נזיקין בגין פגם במיטלטלין), אינה מהווה בנסיבות המקרה עילה המצדיקה התעלמות מתניית השיפוט.

היתר ההמצאה שניתן למבקשות במעמד צד אחד בוטל אפוא, ומכאן הבקשה שלפניי.

4.

ואלו עיקרי טענות המבקשות: תניית השיפוט אינה ייחודית, כי אם מקבילה; התיישנות תביעתן נגד וואקר לפי הדין הגרמני מהווה "נימוק מן הצדק" המצדיק התעלמות מתניית השיפוט; וכיבוד תניית השיפוט יוביל לפיצול הליכים העלול להביא לקביעות סותרות. לטענת המבקשות, בקשתן אף מעוררת שאלות החורגות מעניינם של הצדדים להליך דנן, אם בנוגע לאופן פרשנות תניות שיפוט, אם בנוגע לכוחה של טענת התיישנות להתגבר על תניית שיפוט.

5.

דין הבקשה להידחות אף ללא צורך בתגובה, ומאחר שמקובלים עלי הנמקותיו של בית משפט קמא, אתמקד בעיקרי הדברים.

כפי שהעיר כב' הרשם בהחלטה שנתן במעמד צד אחד, בפני המבקשות ניצבת בראש ובראשונה משוכה בדמות תניית השיפוט המעוגנת בהסכם בין דיפוכם לוואקר. בצדק ציין אפוא בית המשפט המחוזי בהחלטתו מושא בקשה זו (פסקה 33 סיפא להחלטתו), כי ניתן היה להידרש לתניית השיפוט כבר בראשיתו של דיון, ואין צורך להרחיב הרחבה יתרה בשאלות הקשורות להתקיימותן של מי מעילות ההמצאה הקבועות בתקנה 500 וליתר שלבי הבחינה. לטעמי, במקרים המתאימים כך אף ראוי לעשות, שכן מסקנה לפיה מדובר בתניית שיפוט ייחודית בת תוקף, יש בה כדי לייתר את יתר שלבי הבחינה, ונמצאנו חוסכים בזמן שיפוטי.

6.

ולגופם של דברים. מקובלת עלי קביעתו של בית משפט קמא כי מדובר בתניית שיפוט ייחודית. וזו לשון התנייה:

"12.2 This Agreement is subject to the laws of the Federal Republic of Germany.

12.3 Place of performance and exclusive place of jurisdiction shall be Munich. Place of jurisdiction may at WACKER's option also be the general place of jurisdiction of the AGENT or the court of the capital of the country where the AGENT has his registered office".

הנה כי כן, סעיף 12.2 עוסק בשאלת ברירת הדין, וקובע כי ההסכם כפוף לדין הגרמני. סעיף זה רלוונטי, שכן אם הדין הגרמני הוא שחל על תביעתן של המבקשות נגד וואקר, ממילא חלים עליה דיני ההתיישנות הגרמניים.

סעיף 12.3, העומד במוקד הבקשה דנן, עוסק בשאלת הפורום. בסעיף נקבע כי מקום הביצוע ( place of performance ) ומקום השיפוט הבלעדי ( exclusive place of jurisdiction ) יהיה מינכן. עוד קובע הסעיף כי בידי וואקר נתונה האפשרות לקבוע כי מקום השיפוט יהיה מקומו הכללי של הסוכן או בית המשפט בעיר הבירה של המדינה בה רשום משרדו של הסוכן.

7.

המבקשות טוענות כי אין מדובר בתניית שיפוט ייחודית, וזאת מן הטעמים הבאים: יש לפרש את סעיף 12.3 כך שבלעדיותה של תניית השיפוט מותנית בכך שמקום הביצוע הוא מינכן; על תניית שיפוט ייחודית לשלול סמכותן של ערכאות אחרות, והעובדה שלוואקר שמורה הזכות להתדיין במקום מושבה של דיפוכם, מלמדת כי לא נשלל תחולתו של הדין הישראלי ולא נשללה סמכותם של בתי המשפט בישראל; התנייה מנוסחת באופן סביל, מה שמחזק את המסקנה כי מדובר בתנייה מקבילה; ותניית השיפוט אינה מקיים דרישות לשוניות דווקניות ואינה חד משמעית.

8.

דין הטענות להידחות. כפי שציין בית המשפט המחוזי, "אין מקרא יוצא מידי פשוטו", ובמקרה דנן פשוטו של מקרא – הקובע כי מקום השיפוט האקסלוסיבי הוא מינכן – מלמד באופן ברור כי בתניית שיפוט ייחודית עסקינן. לעניין זה, הסכמת הצדדים ברישא של התניה כי "מקום הביצוע" הוא מינכן, אינה באה לגרוע מהסכמתם על בלעדיות הפורום או לצמצמה. נהפוך הוא. כפי שציין בשעתו השופט (כתוארו אז) גרוניס בעניין ראדא , משעה שהצדדים קבעו כי מקום הביצוע הוא הפורום הזר, יש להניח כי די היה בכך כדי להקנות סמכות מקבילה לאותו הפורום, וממילא יש לפרש את התנייה בנוגע לסמכות השיפוט כמכוונת לייחודה של הסמכות ( שם , עמ' 475). בניגוד למבקשות, איני סבור כי יש להבחין לעניין זה בין לשון התנייה בעניין ראדא לבין לשון התנייה שלפנינו, ובצדק הסתמך בית משפט קמא על דבריו האמורים של השופט גרוניס.

לנוכח הנסיבות ומאפייניהם של הצדדים, מסקנה זו אף מתיישבת עם הגיונם של דברים. לטענת וואקר (סעיף 14 לבקשת הביטול שהגישה לבית משפט קמא – נספח 15 לבקשה דנן), היא מספקת חומרים כימיים ללמעלה ממאה מדינות בעולם. מכאן בחירתה להגדיר את מקום ביצוע החוזה כמינכן, ומכאן רצונה להבטיח כי שם יתנהלו ההליכים המשפטיים בעניינה. פרשנות המבקשות, לפיה וואקר ביקשה להקנות לבית המשפט במינכן סמכות ייחודית רק בנסיבות בהן מקום ביצוע החוזה [על פי דיני החוזים בגרמניה] הוא במינכן, היא מוקשית (וראו והשוו לדברי השופט (כתוארו אז) זוסמן בע"א 433/64 נברום מריטים בע"מ נ' הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ , פ"ד יט 159, 166 (1965), בציינו כי "הדעת נותנת שהמערערת שניסחה והדפיסה את שטר המטען והיא שולחת אניותיה לכל חלקי תבל, אינה חפצה להתדיין בכל אתר ואתר שאליו מגיעות האניות, כי אם במושבה בלבד"; ראו גם דברי השופטת שטרסברג-כהן בנוגע לספק סחורה המשווק סחורתו לארצות רבות ( ע"א

5666/94

סנקרי נ'

Julius Blum G. M. B. H, , פ"ד נ(4) 73, 76 (1996) (להלן: עניין סנקרי )).

9.

אף אין לקבל את טענת המבקשות כי על תניית שיפוט ייחודית לשלול סמכותן של ערכאות אחרות. טענה זו לא זו בלבד שהיא נעדרת ביסוס, אלא שהיא עומדת בסתירה להלכה הפסוקה ולפיה "אף אם תניית שיפוט אינה שוללת מפורשות את סמכותם של בתי-משפט אחרים, אין בכך כדי למנוע את המסקנה כי עסקינן בתניית שיפוט ייחודית, בהתבסס על מטרת ההוראה, על מגמותיה ועל שאר אמצעי העזר הפרשניים" (עניין ראדא ,

שם ; ראו גם ע"א 8835/99 אינטרדקו חברת המסחר לתעשיות בע"מ נ' Sulzer Brothers Ltd. , פ"ד נה(2) 378, 384-383 והאסמכתאות שם (2001)). העובדה שבחלקה השני של התנייה וואקר שמרה לעצמה את האופציה לנהל את הדיון בפורום אחר, אין בה כדי לגרוע מייחודיותיה של התנייה בנסיבות בהן וואקר בוחרת שלא לממש את האופציה הנתונה לה. אף יש בכך כדי ללמד כי האופציה נתונה לוואקר ולא למבקשות (ראו ע"א 65/88 אדרת שומרון בע"מ נ' הולינגסוורת ג.מ.ב.ה. , פ"ד מד(3) 600, 615-614 (1990) (להלן: עניין אדרת שומרון )).

בדומה, אין לקבל את הטענה כי על מנת להיחשב תנייה ייחודית, על זו להיות מנוסחת באופן פעיל ולא סביל. אמנם, לא אחת נאמר בפסיקה כי ניסוח תניה באופן פעיל ("תביעות תוגשנה") תומך במסקנה כי מדובר בתניית שיפוט ייחודית, זאת בשונה מניסוח סביל ("לבית משפט פלוני תהא סמכות") ( רע"א 8135/12

Nantucket Ltd

נ' דורון , פסקה 15 (28.10.2013) (להלן: עניין Nantucket ); עניין אדרת שומרון , עמ' 613)). אלא שמדובר בכלל פרשני אחד מני רבים, אשר יש בו כדי לתמוך במסקנה כי מדובר בתניית שיפוט ייחודית או מקבילה, לפי העניין. ואולם, משעה שלשון התנייה מלמדת בבירור כי מדובר בתניית שיפוט ייחודית, כבמקרה דנן, נחלש כוחו של הכלל הפרשני האמור. ובמילים אחרות, מקום בו קבעו הצדדים כי לבית משפט פלוני תהא הסמכות הבלעדית לדון בתביעה, הרי שהדבר משול לניסוח פעיל של התנייה הכובל את הצדדים לפורום הנבחר.

10.

מדובר, אם כן, בתניית שיפוט ייחודית. אלא שבכך לא מסתיים דיוננו, שכן לטענת המבקשות, אף אם מדובר בתניית שיפוט ייחודית אין מקום לאכפה, מן הטעם שלפי הדין הגרמני תביעתן נגד וואקר התיישנה. נסיבות מיוחדות אלה, כך לטענת המבקשות, מהוות "נימוק מן הצדק" המצדיק התעלמות מתניית השיפוט.

שאלת נפקותה של התיישנות תביעה בפורום הזר לעניין כיבוד תניית שיפוט, זכתה להתייחסות בפסיקה כבר לפני למעלה מיובל שנים. כך, בע"א 422/64 ציון חברה לביטוח בע"מ נ' קנינגלייקה ניידרלנדשה , פ"ד יט 303 (1965) (להלן: עניין קנינגלייקה ), השופט מני היה נכון להכיר באפשרות כי תניית השיפוט לא תכובד, אולם זאת "מקום שנתבע, על ידי טכסיסים נפסדים, מוליך את התובע שולל ומניא אותו מהגיש את תביעתו בבית המשפט הנוכרי תוך תקופת ההתיישנות שנקבעה בחוזה, או אם הוא גורם בזדון לסחבת מיותרת עד ממש ערב תום תקופת ההתיישנות". באותו מקרה נקבע כי לא התקיימו נסיבות כאמור, מה עוד שההחלטה מושא הערעור ניתנה שבועיים לפני תום תקופת ההתיישנות, מבלי שהמערערת הוכיחה כי נבצר ממנה להגיש תביעה בפורום הזר במועד (יצויין כי באותו מקרה שטר המטען קבע כי יש להגיש תביעות נגד המוביל תוך שנה מיום מסירת המטען).

בחלוף כשלוש שנים הונחה שאלה דומה על שולחנו של בית משפט זה (ע"א 194/68 פיירמנס פנד חברה לביטוח בע"מ נ' האניה "אנוטריה" , פ"ד כב(2) 411 (1968)). באותו מקרה נקבע בשטר המטען כי תביעה בנוגע לסחורות הנטענות יש להגיש בכתב לסוכני החברה בנמל היעוד תוך שמונה ימים לאחר יום הפריקה, וכי בהעדר הסדר ידידותי, יש להגיש תביעה משפטית לבית-המשפט המוסמך בוונציה תוך ששה חודשים מקבלת הטובין המובלים . בית המשפט, מפי השופט (כתוארו אז) לנדוי ובהסכמת השופט ויתקון, קבע כי תקנת הציבור מחייבת לנהוג בדרך בה נוהגות מעצמות ימיות גדולות כמו אנגליה וארצות הברית, בהן קבועה תקופת ההתיישנות ארוכה יותר מששה חודשים, ודחה את בקשת הנתבעת הזרה לעכב את ההליכים. השופט מני, שכזכור כתב את פסק הדין בעניין קנינגלייקה , סבר בדעת מיעוט כי לנוכח הסכמת הצדדים בשטר המטען, יש לכבד את תניית השיפוט.

חלפו עוד כשלשה עשורים, ועמדתו של השופט מני זכתה לעדנה מחודשת. כך, בפסק הדין בעניין אדרת שומרון (1990) צוטטו דבריו בעניין קנינגלייקה , ועל בסיסם נדחתה הטענה כי חלוף תקופת ההתיישנות הקבועה בדין הגרמני מצדיקה אי כיבוד תניית השיפוט. זאת, מאחר ש"היה על המערערת לנקוט צעדים בשלב מוקדם יותר, כשהשליטה על המצב עדיין היתה בידה" (עניין אדרת שומרון , עמ' 616).

11.

בפסק דינו של השופט גרוניס ב רע"א 9810/05 Martin J. Hecke

נ'

Pimcapco Limited , פסקה 13 (30.8.2009) (להלן: עניין Hecke ) נדונה השלכתה של התיישנות התביעה בפורום הזר על דוקטרינת הפורום הלא נאות (באותו מקרה לא היתה תניית שיפוט זר, והדיון נסב על מרב הזיקות). בפסק הדין נאמר כי דבר קיומה של מניעה מעשית או חוקית לניהול התביעה בפורום הזר, לרבות בשל התיישנות, מהווה שיקול רלוונטי לעניין קביעת ניאותו של הפורום. עם זאת, הובהר כי אין פירוש הדבר שכל אימת שחלפה תקופת ההתיישנות בפורום הזר, התוצאה היא אי כיבוד תניית השיפוט. יש לבחון לעניין זה את מערכת הנסיבות ושיקולים נוספים, ובפרט את התנהגותו של התובע, שמא פעל באופן בלתי סביר בהגישו את התביעה לפורום המקומי מבלי לנקוט צעדים למניעת ההתיישנות בפורום הזר ( שם , בפסקה 14). [יצויין כי באותו מקרה נקבע כי התובעות לא פעלו בהכרח באופן בלתי סביר בהגישן את התביעה בישראל. עם זאת, לנוכח מסקנתו של בית המשפט כי הפורום בעל מרב הזיקות היה גרמניה, נקבע כי הפתרון הוא התניית סילוק התביעה בישראל על הסף בהתחייבות הנתבע הזר שלא להעלות בגרמניה טענת התיישנות; פרקטיקה אפשרית דומה היא קבלת הצהרה מהנתבע הזר כי אם תוגש נגדו תביעה בפורום הזר תוך זמן מסוים - הוא לא יעמוד על טענת ההתיישנות (ראו, למשל: ע"א 362/83 מנורה חברה לביטוח בע"מ

נ'האניה "דונאר" , פ"ד לח(2) 505, 521-520 (1984); ע"א 601/82 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' Continent israel schiffahrts g.m.b.h- c.i.s,

, פ"ד מ(2) 673, 687 (1986); עניין סנקרי , עמ' 78)].

הנה כי כן, כאשר חלפה תקופת ההתיישנות בפורום הזר, התנהלות התובע (המבקש לנהל את ההליך בפורום המקומי) מהווה שיקול עיקרי אם יש לאפשר לתביעתו להתברר. הדברים יפים כאשר אין תניית שיפוט בין הצדדים (כבעניין Hecke ), והם יפים מכוח קל וחומר כאשר צד מבקש להשתחרר מחוזה מחייב בו נקבעה תניית שיפוט זר. כפי ששבה והבהירה הפסיקה, בית המשפט יטה לכבד הסכמים בין הצדדים, והשאלה אינה אם בית המשפט מוסמך לדון בתביעה, אלא אם רשאי בעל דין להשתחרר מהוראות ההסכם בו נקשר (רע"א 6574/12 סאמיט פאנד ניהול השקעות בע"מ נ' בן יעקב , פסקה 8 והאסמכתאות שם (7.3.2013) (להלן: עניין סאמיט )).

12.

יישום ההלכה במקרה דנן מוביל למסקנה כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא.

אקדים ואומר כי למקרא טענות המבקשות, התעורר בי החשש שמא תכסיסנות מצד וואקר היא שהובילה לחלוף תקופת ההתיישנות (אף שהן לא טענו זאת במפורש). כך, המבקשות טענו בבקשתן בהדגשה יתרה כי "במקרה דנן הייתה שמורה לווקר האופציה להתדיין בישראל, אולם ווקר הודיעה כי אינה מעוניינת באופציה זו לראשונה רק ביום 27.3.14, קרי לאחר שכבר חלפה לה תקופת ההתיישנות" (סעיף 43 לבקשה, וכן שוב בסעיפים 46 ו-56.3). מכאן עשוי להשתמע כי אילו היתה וואקר מזדרזת להודיע על כך מבלי להתמהמה, היה הדבר מאפשר למבקשות לפעול בזמן ובטרם חלפה תקופת ההתיישנות.

דא עקא, שתיאור הדברים על ידי המבקשות מהווה תיאור חלקי בלבד . כפי שפורט בהחלטתו של בית משפט קמא, הודעת צד ג' הומצאה לוואקר רק ביום 6.2.2014, בעוד שלפי חוות דעתו של המומחה לדין הגרמני מטעם המבקשות, תקופת ההתיישנות הסתיימה ביום 22.7.2013. דהיינו, הודעת צד ג' הוגשה לוואקר רק בחלוף תקופת ההתיישנות, וממילא לא ניתן היה לצפות כי תתייחס לסוגיית הפורום במועד מוקדם יותר. אין מדובר אפוא בתכסיסנות מצד וואקר, ואין לומר כי היא ביקשה "למשוך זמן" מרגע קבלת הבקשה עד חלוף תקופת ההתיישנות במטרה לחסום את תביעת המבקשות. שמא מחדלן של המבקשות, שלא הגישו את הודעת צד ג' במועד, הוא שהוביל לכך שתשובת המשיבה הוגשה במועד זה. בהקשר זה אציין כי כבר בחודש ינואר 2012 העלתה פוליסטיק-התובעת טענות כנגד תקינותו של חומר הגלם, ודיפוכם העבירה התלונה לוואקר שהשיבה כבר בחודש פברואר 2012 כי לא נתקבלו תלונות מלקוחות אחרים להם סופק חומר גלם מאותה אצווה. תביעתה של פוליסטיק הוגשה ביום 12.3.2013, אך רק ביום 14.7.2013 הגישו המבקשות בקשה לקבלת היתר המצאה. מכאן, שהיה סיפק בידי המבקשות להגיש תביעה נגד וואקר עוד טרם חלוף תקופת ההתיישנות הנטענת על פי הדין הגרמני.

איני מקבל את טענת המבקשות כי לנוכח העובדה שבידי וואקר נתונה היתה האופציה להתדיין בישראל, דיפוכם היתה "רשאית להניח" כי לנוכח הזיקות הרבות לישראל, וואקר צפויה היתה לעשות כן (סעיף 46 לבקשה). כזכור, לשון התנייה הקנתה לוואקר, ולה בלבד, את האפשרות לבחור להתדיין בפורום אחר זולת מינכן. ברצותה רשאית היתה לעשות כן, וברצותה רשאית היא לעמוד על קיומה של תניית השיפוט ככתבה וכלשונה. הנחתה של דיפוכם כי וואקר תיאות להתדיין בישראל, גם אם אינה בלתי הגיונית, היא בבחינת סיכון שנטלה על עצמה, ובעניין זה אין לה להלין אלא על עצמה.

13.

באשר למספר טענות נוספות שהעלו המבקשות: איני מקבל את טענתן כי כיבוד תניית השיפוט פירושו הטלת נטל בלתי סביר על צד לחוזה בינלאומי, שכן עליו לצפות מראש את תקופות ההתיישנות בינו ובין הצד השני לחוזה. כאמור, הפסיקה שבה והדגישה כי בתי המשפט יטו לכבד הסכמים בין הצדדים ולא יתנו יד להפרתם, ועל הטוען נגד תניית השיפוט להוכיח קיומן של נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת (רע"א3144/03

אלביט הדמיה רפואית בע"מ נ'

Harefuah Serviços de Saude S/C Ltda , פ"ד נז(5) 414, 419 (2003)). דוגמא מפורסמת ל"נסיבות מיוחדות" המוזכרת בפסיקה היא כאשר תובע אינו יכול לזכות במשפט צדק בפורום הזר בשל הפליה גזעית או דתית, כפי שנקבע בע"א 165/60 אוניון, חברה לביטוח בע"מ נ' משה , פ"ד יז(1) 646 (1963)). אי הכרת דיני ההתיישנות בפורום הזר אינה עולה כדי "נסיבות מיוחדות" ואינה מצדיקה השתחררות מחוזה. על צד המתקשר בחוזה מסחרי הכולל תניית שיפוט זר, לבחון את השלכותיה על זכויותיו וחובותיו. משלא עשה כן, ובהעדר נסיבות מיוחדות ונימוקים כבדי משקל, לא יוכל להשתחרר מהתחייבותו בטענה כי לא היה מודע לנפקויותיה המשפטיות של התנייה.

אף איני מקבל את טענת המבקשות כי לא ניתן לצפות מהן ליזום הליך בגרמניה, בשעה שכלל לא ברורה חבותן והעילה בגינה הן מבקשות פיצוי (שהרי התביעה של פוליסטיק נגדן טרם נתבררה).

אכן, ייתכנו מקרים בהם פערים בתקופות ההתיישנות בין מדינות שונות יובילו למצב בו תיחסם דרכו של צד לחוזה מלהגיש הודעת צד ג' נגד הצד השני. בנסיבות דנן, אין לומר כי תקופת התיישנות בת שנתיים נוגדת את תקנת הציבור (יצויין כי גם סעיף 15 לחוק המכר, התשכ"ח-1968 קובע כי "במכירת נכס נד אין הקונה זכאי לחזור בו מן החוזה אם נתן הודעה כאמור לאחר שעברו שנתיים ממסירת הממכר "; וראו גם סעיף 39(ב) לחוק המכר (מכר טובין בינלאומי), תש"ס-1999, הקובע כי " בכל מקרה הקונה מאבד את זכותו להסתמך על חוסר התאמה של הטובין, אם לא נתן למוכר הודעה עליו, לכל המאוחר בתוך תקופה של שנתיים מהמועד שבו נמסרו הטובין בפועל לקונה ...").

מכל מקום, תביעתה של פוליסטיק הוגשה בטרם חלפה תקופת ההתיישנות. אילו המבקשות היו מודעות לכך שתביעתן נגד וואקר עתידה להתיישן בקרוב, היה עליהן להזדרז ולנקוט הליך מתאים. לא נטען כי הליך שכזה ננקט, ואף לא נטען כי נעשתה פנייה כלשהי לוואקר בעניין זה. בנסיבות אלה אין לזקוף את התנהלות המבקשות לחובתה של וואקר.

לבסוף, אין בטענת המבקשות בדבר פיצול ההליכים העלול להיגרם כתוצאה מכיבוד תניית השיפוט, כדי להשליך על גורל הבקשה דנן. כבר נפסק לא אחת כי ככלל, פיצול הליכים כשלעצמו אינו מצדיק התעלמות מתניית שיפוט ייחודית (עניין ראדא , עמ' 478 והאסמכתאות שם; עניין סאמיט , פסקה 11; עניין Nantucket , פסקה 17), ומקרה זה אינו מצדיק סטייה מכלל זה. [במאמר מוסגר: טענת המבקשות לפיצול הליכים ולחשש מפני קביעות סותרות, אינה מתיישבת עם טענתן כי תביעתן צפויה להידחות על הסף מחמת התיישנות. אציין כי בדומה לכך, בבית משפט קמא המבקשות כפרו בתחולתו של הדין הגרמני על התביעה (לשיטתן, סעיף 12.2 לתנייה חל רק על פרשנות

ההסכם בין הצדדים), ובד בבד טענו כי תקופת ההתיישנות לפי הדין הגרמני תוביל לדחיית תביעתן. בית משפט קמא קבע לעניין זה כי אין המבקשות יכולות "לנשוף קר וחם באותו הבל פה" (פסקה 47 להחלטת בית משפט קמא). לנוכח התוצאה אליה הגעתי, איני רואה להידרש לכך].

14.

אשר על כן, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה – אין צו להוצאות.