רע"א 6893/14 יעקב כהן נ. חברת אברהם כהן ושות' חברה קבלנית בע"מ

השופט י' דנציגר:

לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטים י' שנלר, ק' ורדי, ח' ברנר ) בע"א 7477-10-13 מיום 4.9.2014, אשר במסגרתו נדחה ערעור המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (השופט י' קורן ) בה"פ 7840-07-13 מיום 30.9.2013, שבו התקבלה תובענה לפירוק שיתוף בדירת מגורים על דרך של מכירה למרבה במחיר וחלוקת התמורה בין בעלי הזכויות בדירה.

1.

בקשת רשות הערעור דנן הינה חוליה נוספת בהתדיינות המשפטית שנמשכת שנים רבות בין הצדדים בבתי המשפט השונים, לרבות בית משפט זה. הבקשה הוגשה ביום 19.10.2014, בטרם ניתן פסק דיננו בערעור שהגישו המבקשים (ע"א 4732/13) על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ד' קרת-מאיר ) בפר"ק 1087/09 מיום 18.4.2013. מכיוון שבקשת רשות הערעור דנן מכוּונת כנגד פסקי דין שניתנו בבית משפט השלום ובבית המשפט המחוזי לאחר מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 18.4.2013 ושהיו תולדה ישירה שלו, ביקשו המבקשים בפתח הבקשה כי ההכרעה בה תעוכב עד לאחר שיינתן פסק דינו של בית משפט זה בע"א 4732/13.

2.

ביום 16.2.2015 ניתן פסק דיננו בע"א 4732/13, במסגרתו דחינו את ערעורם של המבקשים ואישרנו את פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 18.4.2013, תוך שימוש בסמכותנו על פי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

3.

בעקבות פסק דיננו מיום 16.2.2015 בע"א 4732/13 הורינו למבקשים להודיע האם הם עומדים על בקשתם או שמא היא התייתרה בנסיבות העניין (החלטת השופט ע' פוגלמן מיום 22.2.2015). המבקשים הודיעו כי הם עומדים על הבקשה, וכי לשיטתם פסק דיננו בע"א 4732/13 אינו מייתר את ההכרעה בה.

4.

לאחר שעיינו בבקשת רשות הערעור ובפסקי הדין של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי שכנגדם מכוּונת הבקשה, הגענו למסקנה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להיזקק לתשובת המשיבים.

5.

בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 18.4.2013 – שאושר כאמור על ידנו בפסק דיננו מיום 16.2.2015 בע"א 4732/13 – נקבע כי כונס הנכסים מטעם המשיבים רשאי לממש את זכויותיו של המבקש 1 בדירת מגורים (שכונתה "יחידה 110"), אך כיוון שמחצית מהזכויות באותה דירה שייכת למבקשת 2 נקבע שהדרך הנכונה לביצוע המימוש הינה בהגשת הליך נפרד לפירוק השיתוף בדירה בהתאם להוראות חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 וחוק המשכון, התשכ"ז-1967. בעקבות זאת הגיש כונס הנכסים תובענה לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו (ה"פ 4998-05-13). בהליך זה ניתנו מספר החלטות שבהן נדונה שאלת סמכותו של בית משפט השלום לדון בפירוק השיתוף, לנוכח העובדה שזכויות המבקשים בדירה הן לכאורה זכויות אובליגטוריות, כיוון שהדירה המדוברת נותרה רשומה על שם החברה (המשיבה 1 – חברת אברהם כהן חברה קבלנית בע"מ). איננו רואים צורך לפרט את כל ההחלטות והשתלשלות הדברים, ודי לציין כי בסופו של דבר נמחקה התובענה בהחלטת בית משפט השלום (השופט ע' מאור ) מיום 2.7.2013, תוך שהודגש כי יש לקדם את הליך פירוק השיתוף במהירות וכי לשם כך יש להגיש הליך נפרד בשאלת הסמכות, ותוך שהוער כי לצדדים שמורות כל טענותיהם וזכויותיהם.

6.

בעקבות החלטה זו הגיש כונס הנכסים תובענה חדשה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ה"פ 7840-07-13), שבמסגרתה ביקש להורות על פירוק השיתוף. ביום 8.7.2013 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי (השופט י' אטדגי ), ובמסגרתה נקבע כי בנסיבות העניין מדובר בתביעה לפירוק שיתוף במקרקעין רשומים שבהם יש למבקשים זכויות בעלות, ולכן הסמכות לדון בתביעה נתונה לבית משפט השלום. משכך הורה בית המשפט המחוזי על העברת התובענה – בהתאם לסעיף 79(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 – בחזרה לבית משפט השלום. בשלב זה נדונה התובענה לגופה, וביום 30.9.2013 ניתן פסק דינו של בית משפט השלום (השופט י' קורן ) שקיבל את התובענה והורה על פירוק השיתוף בדירת המגורים. בית המשפט דחה בפסק דינו את טענת המבקשים כי החלטות בית משפט השלום (השופט ע' מאור ) ב"סיבוב הראשון" יצרו מעשה בית דין המונע מהמשיבים מלחזור ולהגיש תובענה לפירוק השיתוף בדירת המגורים. בנוסף נדחתה טענת המבקשים בדבר היעדר זכות עמידה של החברה להגיש תובענה לפירוק שיתוף. נקבע כי כונס הנכסים הגיש את התובענה לפירוק שיתוף בהתאם להוראה המפורשת שנכללה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 18.4.2013 בתיק הכינוס, וכי הוא פועל בכובעו ככונס נכסים לטובת נושי החברה. בנוסף נקבע כי מעת שהנושים המובטחים (המשיבים 4-3 כאן) הצטרפו לתובענה שהגיש כונס הנכסים, ממילא מתייתר הצורך לדון בשאלת מעמדה הנפרד של החברה בהליך זה. לאחר כל אלה, דחה בית משפט השלום את טענות המבקשים לעניין זכויותיהם של הנושים המובטחים או של החברה בדירת המגורים, בקבעו כי טענות אלה נדחו במפורש בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 18.4.2013. לפיכך נקבע כי יש לקבל את התובענה ולהורות על פירוק השיתוף בדירה. אשר לאופן פירוק השיתוף, נקבע כי הדירה אינה משמשת למגורי המבקשים וכי לא ניתן לחלקה בעין, ומשכך יש להורות על פירוק השיתוף בה על דרך מכירתה למרבה במחיר ולאחר מכן על חלוקת התמורה בחלקים שווים בין המבקשת 2 לבין המשיבים. בית המשפט דחה גם את טענת המבקשים, לפיה קיים ניגוד עניינים שבגינו אין למנות את כונס הנכסים, עו"ד מיכה צמיר, גם ככונס נכסים לצורך פירוק השיתוף ומכירת הדירה. כפועל יוצא מכל האמור לעיל הורה בית משפט השלום על פירוק השיתוף בדירת המגורים ועל מינויו של עו"ד צמיר ככונס נכסים לצורך פירוק השיתוף.

7.

המבקשים הגישו ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי (ע"א 7477-10-13), ובמסגרתו שבו על כל טענותיהם שהוזכרו בקצרה לעיל. בנוסף נטען כי בית משפט השלום התעלם מטענת המבקשים כי יש לקיים בירור עובדתי בשאלת זכויות הבעלות בנכס וכי יש לילדי המבקש 1 זכויות בדירה. בפסק דינו של בית המשפט המחוזי (השופטים י' שנלר, ק' ורדי, ח' ברנר ) מיום 4.9.2014 נדחה ערעורם של המבקשים במלואו. נקבע כי הערעור הינו ניסיון נוסף של המבקשים "לדחות את הקץ" ולעכב את פירוק השיתוף תוך היאחזות בטענות טכניות ומתחכמות. בנוסף נקבע כי לכאורה מדובר ב"מעשה עשוי", שכן בפרק הזמן שחלף נמכרה הדירה באישור בית משפט השלום למשיב 3 ותמורתה שולמה במלואה. בית המשפט המחוזי דחה גם את הטענה בדבר קיומו של מעשה בית דין וקבע כי מדובר בטענה מתחכמת שאין לה מקום. נקבע כי למקרא החלטות בית משפט השלום ב"סיבוב הראשון" ברור שהן אינן מקימות מעשה בית דין, וכך אף ציין בית משפט השלום בעצמו בהחלטותיו. עוד נקבע כי יש לדחות את טענת המבקשים לפיה אין לחברה מעמד או זכות להגיש תובענה לפירוק שיתוף. נקבע כי טענה זו עומדת בניגוד מפורש לפסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 18.4.2013, שהסמיך את כונס הנכסים במפורש להגיש בשם החברה תובענה לפירוק השיתוף בדירה. עוד נקבע כי יש לדחות את טענת המבקשים בדבר זכויות ילדי המבקש 1 בדירת המגורים, וזאת לנוכח הצהרותיהם של המבקשים בהליכים קודמים שונים שהם בעלי הזכויות בדירה, ואף צוין כי ילדי המבקש 1 לא היו צד להליכים הארוכים שהתנהלו במשך שנים בין הצדדים בנוגע לדירה ואף לא הגישו בשום שלב בקשה להצטרף להליכים אלו. לבסוף נקבע כי כל טענות המבקשים הינן למעשה טענות טכניות שכל מטרתן הינה לטרפד ולעכב את פירוק השיתוף בדירה בכל דרך אפשרית, למרות שמדובר ככל הנראה ב"מעשה עשוי" ולמרות שרוב טענות המבקשים נדונו ונדחו לגופן עוד בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 18.4.2013. לפיכך דחה בית המשפט המחוזי את ערעור המבקשים וחייבם בתשלום הוצאות המשיבים בסך 36,000 ש"ח.

8.

בבקשת רשות הערעור דנן חוזרים המבקשים על טענותיהם. כאמור, בעקבות פסק דיננו מיום 16.2.2015 בע"א 4732/13 התבקשו המבקשים להודיע האם הם עומדים על בקשתם או שמא היא התייתרה בנסיבות העניין, והמבקשים הודיעונו כי הם עומדים על בקשתם. המבקשים טוענים כי בקשת רשות הערעור נסבה על שתי סוגיות עיקריות: האחת , שאלת סמכותו של בית המשפט ליתן צו פירוק שיתוף במקרקעין מבלי לקיים דיון לגופה של התובענה ומבלי לערוך בירור עובדתי בדבר זכויותיהם של צדדים שלישיים בדירה; השנייה , שאלת סמכותו של בית משפט השלום ליתן ב"סיבוב השני" החלטה הסותרת באופן מהותי החלטה שניתנה על ידו רק חודשיים קודם לכן ב"סיבוב הראשון". לטענת המבקשים אין בפסק דיננו מיום 16.2.2015 כדי לייתר את הדיון בסוגיות אלה, ולהיפך – המבקשים טוענים כי דווקא דחיית ערעורם בע"א 4732/13 מחייבת לשיטתם הכרעה בסוגיות אלה.

9.

כאמור, לאחר עיון בכל החומר הרלבנטי – ובמיוחד בשים לב לפסק דיננו מיום 16.2.2015 בע"א 4732/13 – הגענו למסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות. ראשית , מדובר בבקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי", וככזו עליה לצלוח את משוכת הלכת חניון חיפה [ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)]. הבקשה דנן אינה צולחת משוכה זו. המבקשים חוזרים במסגרת הבקשה על טענותיהם שנדונו ונדחו בבית משפט השלום ובבית המשפט המחוזי, ושחלקן אינן אלא "מחזוּר" של הטענות שנדונו ונדחו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 18.4.2013 שאושר בפסק דיננו בע"א 4732/13. במילים אחרות, מדובר בטענות בעלות אופי ערעורי מובהק, שאינן חורגות כהוא זה מדל"ת אמותיו של המקרה הקונקרטי. הבקשה דנן אף אינה מעוררת שום שאלה בעלת חשיבות כללית או ציבורית החורגת מעניינם הספציפי של בעלי הדין ואף לא מדובר במקרה חריג שבו נדרשת התערבות בית המשפט לשם מניעת עיוות דין. די בכך כדי לדחות את בקשת רשות הערעור ללא תשובה. שנית , ובבחינת למעלה מן הצורך, אנו מוצאים לנכון להעיר כי אנו סבורים שפסקי הדין של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי שכנגדם מכוּונת הבקשה דנן הינם נכונים לגופם בנסיבות העניין, וכי לא הייתה הצדקה להגשת בקשת רשות הערעור מלכתחילה. ועוד נעיר כי בשים לב לפסק דיננו מיום 16.2.2015 בע"א 4732/13 אנו סבורים כי לא הייתה הצדקה שהמבקשים יעמדו על בקשת רשות הערעור, ומוטב היה אילו היו מבקשים למחקה.

10.

סוף דבר; אנו דוחים את בקשת רשות הערעור. לנוכח האמור לעיל, התלבטנו האם לא מדובר במקרה חריג המצדיק לחייב את המבקשים בהוצאות לטובת אוצר המדינה. עם זאת, לאחר ששקלנו את הסוגיה, ובהינתן שלא התבקשה תשובה, החלטתנו להימנע מכך.