פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
7042/09
בפני:
כבוד השופטת מ' נאור
המבקשת:
פרואקטיבי סופטוור סולושנס בע"מ
נ ג ד
המשיב:
בנק לאומי לישראל בע"מ
בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית
המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ב-בש"א 10911/09 (במסגרת ת"א 1613/09) מיום
18.6.2009, שניתנה על ידי כב' סגן הנשיא
י' זפט
בשם המבקשת:
עו"ד גיורא ארדינסט;
עו"ד ניר אמודאי;
עו"ד ערן וינר
בשם המשיב:
עו"ד חגי שלו;
עו"ד סער בנגל
החלטה
1.
לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (סגן הנשיא י' זפט ), בה נעתר בית המשפט לבקשת המשיב (להלן גם: הבנק ) ונתן צו מניעה זמני כנגד המבקשת (להלן גם: החברה ), לפיו יוותר השעבוד על כספי המבקשת המופקדים אצל המשיב על כנו, עד להכרעה בתביעה העיקרית.
רקע
2.
להלן אפרט את הרקע לבקשה שבפניי, כפי שזה הובא בהכרעותיהן של הערכאות השונות שדנו בסכסוך שבין הצדדים.
3.
במהלך השנים 2000 ו-2002 העמיד הבנק הלוואות לחברה בסכום כולל של 1,971,000$. כנגד ההלוואות, שעבדה החברה את כל נכסיה לזכות הבנק. בין הצדדים נחתמה מערכת הסכמים, ובכלל זה הוענקו לבנק אופציות לרכישת מניות בחברה. העסקה בשלמותה, לרבות העמדת ההלוואות, הביטחונות והאופציה, כונתה "הסכם האשראי".
4.
אין חולק כי החברה השיבה לבנק את סכום ההלוואה הבסיסי, בתוספת ריבית בשיעור עליו הוסכם בין הצדדים. המחלוקת בין הצדדים מתייחסת לשאלה, האם מעבר להשבה זו, זכאי הבנק לכספים נוספים מכוח הסכם האשראי שבינו לבין החברה על כל חלקיו, וזאת – לאור פרשנות ההסכמים, התנהגות הצדדים ויתר הנסיבות הרלוונטיות.
5.
ביום 27.5.2006 מכרה החברה את נכסיה לחברת EMC
תמורת סך של 22.5 מיליון דולרים (להלן: עסקת המכירה / העסקה ). הבנק הסכים לתת את אישורו לעסקה, ולהסיר את השעבוד שרבץ לטובתו על נכסי החברה, כנגד פירעון סכום ההלוואה הבסיסי, ובתנאי שיתרת התמורה מעסקת המכירה תעוכב ולא תועבר לחברה, עד לבירור טענות הבנק. החברה הסכימה לתנאי זה – לטענתה בנסיבות של אילוץ. לאחר ביצוע עסקת המכירה, משך הבנק סכום המשקף את השבת ההלוואה ואת הריבית עליה, בתוספת הוצאות משפט. יתרת הסכום לא הועברה לחברה, והיא מעוכבת עד היום.
6.
ביום 10.12.2006 הגישה החברה תובענה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו נגד הבנק (ה"פ 1461/06), במסגרתה התבקש בית המשפט ליתן צווים המורים לבנק להסיר את השעבודים הרובצים על חשבונות הבנק בהם הופקדו כספי התמורה ממכירת נכסיה ופעילותה של החברה לחברת התוכנה האמריקאית EMC ולהעבירם לידי החברה.
7.
החברה טענה, בין היתר, כי הבנק אינו זכאי לכל סכום נוסף מעבר לסכום שקיבל בגין השבת ההלוואה והריבית. לטענתה, האופציה שניתנה לבנק פקעה, ומכל מקום, הבנק מעולם לא מימש אותה. בעניין זה טען הבנק, כי האופציה טרם פקעה, וכי הוא מסר לחברה הודעת מימוש מותנית, כפי שהיה זכאי לעשות.
8.
ביום 30.4.2008 קיבל בית המשפט (השופטת ר' רונן ) את תביעת החברה (להלן גם: פסק הדין הראשון ). בפסק הדין נקבע, כי האופציה טרם פקעה, אך לא ניתן להתייחס להודעת המימוש של הבנק, שניתנה לאחר הגשת התובענה. בית המשפט ציין, כי הוא אינו רואה לנכון להתייחס בפירוט לשווי זכויות הבנק אם תמומש האופציה. על כן, לאור מצב הדברים במועד הגשת התובענה, קיבל בית המשפט את התובענה והצהיר, כי החברה פרעה את חובותיה לבנק במלואם, ומשכך יש להסיר את השעבודים שנועדו להבטיח את החובות.
9.
לאחר שהבנק לא מילא אחר הוראותיו של פסק הדין, הגישה החברה ביום 14.7.2008
בקשה לפי סעיף 6 לפקודת ביזיון בית המשפט.
10.
ביום 3.8.2008 קיבל בית המשפט את הבקשה וקבע, כי על הבנק לבצע את האמור בפסק הדין עד ליום 1.9.2008. אם לא יעשה כן, ישלם קנס בסך 7,500 ₪ בגין כל יום בו לא יבוצע פסק הדין. ביום 10.8.2008, לבקשת הבנק, עיכב בית המשפט
את ביצוע החלטתו מיום 3.8.2008, והורה לחברה להגיש תגובתה בתוך 10 ימים.
11.
ביום 7.8.2008 הגיש הבנק לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בקשה לאכיפת שעבודים ולמינוי כונס נכסים קבוע על רכוש החברה המשועבד (במסגרת פש"ר 2269/08). כן עתר הבנק לאסור על כל פעולה ברכוש המשועבד, על ידי החברה או מי מטעמה. ביום 10.8.2008 ניתן צו זמני האוסר על ביצוע דיספוזיציות, בכפוף להתחייבות הבנק בסך 50,000 ש"ח.
12.
ביום 23.4.2009 דחה בית המשפט (השופטת ד' קרת-מאיר ) את תביעת הבנק (להלן גם: פסק הדין השני ). בית המשפט בחן האם בנסיבות העניין מתקיימים התנאים לאכיפת אג"ח, שהינם: קיומו של שעבוד תקף וקיומה של עילה לאכיפת השעבוד. נקבע, כי מעיון בפסק דינה של השופטת רונן עולה, כי יש לקבל את טענת הבנק, לפיה שאלת הבטחתן של האופציות בשעבודים שנערכו לטובת הבנק במסגרת הסכם 2006 לא נידונה ולא הוכרעה במישרין במסגרת פסק הדין. נוכח קביעת בית המשפט שם, כי במועד מתן פסק הדין לא מומשה האופציה, לא נדרש בית המשפט לשאלת קיומה של זיקה בין השעבודים לבין האופציה – כלומר, לשאלה האם השעבודים מבטיחים גם את האופציה שניתנה לבנק. בית המשפט קבע, כי בנסיבות אלה, הקביעה כי יש להסיר את השעבודים מתייחסת לשעבודים ככל שהם מבטיחים את החזר ההלוואה, להבדיל מן האופציות שניתנו לבנק. בית המשפט קבע, כי הבנק אינו מצביע על קיום חוב מוגדר ומגובש, ועל כן יש צורך לקיים הליך לבירור החוב, ואין אפשרות לאכוף השעבודים בשלב הנוכחי. נקבע, כי ייתכן בהחלט כי אם תוגש תביעה על ידי הבנק יקבע בית משפט כי קיים שווי כספי מגובש אותו חבה החברה לבנק בגין מימוש האופציה. אולם, אפשרות זו אין די בה בשלב זה כדי לאפשר את אכיפת השעבוד. לאור האמור, דחה בית המשפט את בקשת הבנק למינוי כונס נכסים קבוע לחברה, אך עם זאת הותיר על כנו את הסעד הזמני שניתן על ידו למשך 30 ימים נוספים, על מנת לאפשר לבנק לפנות לערכאה מתאימה בבקשות הרלוונטיות.
13.
על פסק דינה של השופטת קרת-מאיר הגיש הבנק ערעור לבית משפט זה (ע"א 4239/09), שטרם התברר, וקבוע לדיון ביום 18.10.2010.
ביום 19.5.2009 האריך בית משפט זה (השופטת ע' ארבל ) את תוקפו של הסעד הזמני עד להחלטה אחרת, וביקש את תגובת החברה. ביום 2.6.2009, לבקשת הבנק, נמחקה הבקשה לסעד זמני ובוטל הסעד הזמני. הרקע לבקשת הבנק היה מתן צו מניעה בבית המשפט המחוזי, במסגרת תביעתו של הבנק (ת"א 1613/09).
14.
ביום 27.8.2008 הגיש הבנק לבית משפט זה ערעור על החלטת השופטת רונן בבקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט (ע"פ 7382/08). ביום 21.5.2009 קיבל בית המשפט (השופטים א' א' לוי , א' גרוניס ו- ח' מלצר ) את הערעור וקבע, כי טרם הגיעה העת להפעיל את הפקודה לשם אכיפתו של פסק הדין הראשון ;
בפסק הדין הראשון לא בחן בית המשפט את נושא השעבודים ביחס לאופציות ולא סגר את הדלת בפני האפשרות שאכן מימוש האופציות יכול ליצור חיוב המובטח על ידי השעבודים. אף פסק הדין השני לא הכריע בעניין זה, והפנה את הבנק לנקיטת הליך מתאים. אף בית משפט זה קבע, כי אם הבנק מעוניין לסלק מעל ראשו את החשש של קנס בגין ביזיון, עליו להגיש הליך נוסף בנושא זה ולבקש בגדרו סעד זמני מתאים. אם במסגרת ההליך החדש יקבע, כי האופציות מומשו ונוצר חיוב המובטח בשעבודים, הרי לא תהא עוד חובה להסיר השעבודים. נקבע, כי אם לא יוגש הליך כזה בתוך שבעה ימים מיום המצאת פסק הדין, יחול החיוב בקנס החל מן היום שלאחר תום שבעה ימים.
15.
ביום 28.5.2009 הגיש הבנק לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו תביעה למתן סעד הצהרתי, בה הוא עותר להצהיר כי הבנק מימש את האופציות במלואן; כי במימוש האופציות נוצר חיוב לטובת הבנק שגובהו לפחות 6.3 מיליון דולרים; וכי לבנק זכות לקזז את הסכומים להם הוא זכאי במימוש האופציות. כן עתר הבנק למינוי כונס נכסים על נכסי החברה המשועבדים לטובת הבנק (ת"א 1613/09).
החלטת בית המשפט המחוזי
16.
בד בבד עם התביעה, הגיש הבנק "בקשה דחופה למתן סעד זמני". בו ביום האריך בית המשפט (סגנית הנשיא ד' פלפל ) את צו המניעה ב-40 ימים. ביום 18.6.2009 נעתר בית המשפט (סגן הנשיא י' זפט ) לבקשה למתן סעד זמני, בהחלטה שזו לשונה:
" עיינתי בבקשה ובתגובת המשיבה ונחה דעתי כי המבקשת הרימה את הנטל להראות כי תביעתה אינה תביעת סרק, והיא מעוררת שאלות הראויות לדיון, ועמדת המשיבה באשר להיעדר סיכוי ממשי לקבלת התביעה אינה מקובלת עליי. אשר למאזן הנוחות, זה נוטה בבירור לטובת מן הצו, שכן נזקה של המשיבה ממתן הצו הינו נזק כספי הניתן לכימות, ובהתחשב בזהות המבקשת, אין חשש שהמשיבה לא תוכל לגבות את נזקה, לא כן הדבר באשר למבקשת. ניתן בזאת צו מניעה זמני כמבוקש".
17.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.
טענות המבקשת – החברה
18.
לטענת החברה, החלטת בית המשפט המחוזי אינה ממלאת אחר חובת ההנמקה, וכבר מטעם זה יש לקבל את בקשת הרשות לערער.
19.
כן נטען, כי בפסק הדין השני נקבע, כי הבנק אינו זכאי לסעדים המבוקשים בבקשה לסעדים זמניים, ובית המשפט המחוזי מנוע מליתן צו זמני העומד בסתירה לפסק דין זה.
20.
עוד טוענת החברה, כי בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי, המבחן למתן סעד זמני אינו האם מדובר ב"תביעת סרק", אלא האם קיים סיכוי טוב לכאורה שמבקש הסעד הזמני יזכה בתביעתו. לטענת החברה, במקרה דנן, סיכויי הבנק לזכות בתביעתו הינם קלושים. החברה הגישה בקשה לסילוק על הסף ביום 14.6.2009 (בש"א 12003/09). לטענתה, הטעמים לסילוק התביעה על הסף מתבססים על הלכות ברורות וידועות. לטענתה, דינה של תביעת הבנק להיות מסולקת על הסף, בעיקר משום שלא ניתן להגיש תביעה כספית במסווה של תביעה הצהרתית. בנסיבות אלו נטען, כי סיכויי תביעת הבנק להתקבל הינם קלושים, ועל כן אין ליתן סעד זמני.
21.
למען הזהירות, כלשונה, התייחסה החברה לגופה של תביעת הבנק. לטענתה, טענתו של הבנק במסגרת תביעתו, לפיה מימש את האופציות, הינה משוללת יסוד. כן נטען, כי אפילו אם היה הבנק ממש את האופציות, לא היה המימוש יוצר חוב כספי כלשהו של החברה לבנק, אלא שהבנק היה זכאי, לכל היותר, למניות בחברה.
22.
החברה מוסיפה וטוענת, כי גם העובדה שהבנק לא מציג באופן ברור מהו גובה החוב שלשיטתו חבה לו החברה, ואינו מצליח לבסס חוב כזה, מעידה על היעדר כל חוב. במסגרת התביעה שהגיש לבית המשפט המחוזי טען הבנק, כי מגיעים לו "לפחות 6.3 מיליון דולר". לטענת החברה, טענה בדבר זכאות לסכומים בלתי מוגדרים אינה יכולה לבסס הליך משפטי ראוי, וגם בכך יש להעיד על טיבה של תביעת הבנק. לטענת החברה, מכל האמור עולה, כי הסיכויים לכאורה של התביעה קלושים.
23.
באשר למאזן הנוחות נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי משלא נתן משקל לכך שהבנק מעכב כספים המגיעים לחברה במשך למעלה משלוש שנים, וכן לא נתן משקל לכך שטענותיו של הבנק נדונו במספר בתי משפט, ונדחו. כן נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי בקבעו, כי בשל זהותו של הבנק, נוטה מאזן הנוחות לטובתו. כמו כן, שגה בית המשפט בקבעו, ללא ביסוס, כי לא ניתן לומר שהבנק יוכל להיפרע מהמבקשת, אם תצלח תביעתו.
24.
לחילופין עותרת החברה לקבוע, כי צו המניעה הזמני מוגבל לאיסור על החברה לבצע דיספוזיציות בכספי התמורה שיועברו לידיה על ידי הבנק. לטענת החברה, הצו שניתן על ידי השופטת קרת-מאיר מוגבל לאיסור על ביצוע דיספוזיציות. טענה זו נתמכת בלשון ההחלטה בבקשה לעיון חוזר, מיום 11.8.2008, אשר זו לשונה: "... אין מקום לשינוי החלטתי הקודמת בדבר מתן
צו לאיסור דיספוזיציות בלבד בשלב זה, במעמד צד אחד". לטענת החברה, במסגרת הבקשה לסעדים זמניים שהוגשה עם תביעת הבנק, הציג הבנק את צו המניעה הזמני שניתן לו על ידי השופטת קרת-מאיר, כצו הגורף שנתבקש על ידו, תוך הסתרת העובדה שבסופו של דבר הצו הזמני הוגבל לאיסור על ביצוע דיספוזיציות בלבד, כאמור. בית המשפט המחוזי נמנע מלפרט את תכננו והיקפו של צו המניעה הזמני. לשיטתה של החברה, משמעותו של צו זמני זה, לאור האמור לעיל, היא איסור על החברה לבצע דיספוזיציות בכספי התמורה, אשר על הבנק להעביר לידיה מכוח פסק דינה החלוט של השופטת רונן.
טענות הבנק
25.
לטענת הבנק, האופציות מומשו על ידו בעקבות מכירת נכסי החברה לחברת EMC , הפסקת פעילות החברה ומכירת נכסיה והעמדת כל כספיה לחלוקה. נטען, כי על פי ההסכם מיוני 2006, על כל כספי התמורה ממכירת נכסי החברה להיות בידי הבנק טרם חלוקתם על פי סדרי הקדימה. על פי הטענה, לפי הדין ולפי פסק דינה החלוט של השופטת רונן, יש קדימות לזכויות הבנק, בעוד שהחברה פעלה להברחת נכסיה כדי לפגוע בזכויות הבנק.
26.
לטענת הבנק, סיכויי תביעתו טובים. זאת, בהתחשב בגרסתו המפורטת של הבנק, הנתמכת בתצהיר, ובכך שהחברה לא מסרה כל תצהיר במענה לבקשות למתן צו מניעה ולהארכותיו, ולא הגישה כתב הגנה, ולנוכח הקביעות השיפוטיות שניתנו לטובת הבנק. כן נטען, כי על פי פסק דינה של השופטת רונן, נעשה על ידי החברה, בעלי השליטה ומנכ"ל החברה ניסיון ניסיון להבריח את כספי החברה, תוך פגיעה בזכויות הבנק. כן נטען, כי גם לאחר שניתן פסק דינה של השופטת רונן, ולאחר שצו המניעה כבר היה בתוקף, נעשו ניסיונות להברחת כספי החברה.
27.
באשר למאזן הנוחות נטען, כי זה נוטה בבירור לטובת הבנק, לאור העובדה שהחברה סיימה את פעילותה לפני שנים, ונוכח ניסיונות הברחת כספים מהחברה.
לחברה לא ייגרם נזק כלשהו מצו המניעה: החברה סיימה את פעילות הלפני למעלה משלוש שנים. בנוסף, על כל כספי החברה חלות ממילא זכויות שעבוד, עיכבון וקיזוז של הבנק. צו המניעה ממילא קיים כבר למעלה משנה, והחברה מעולם לא ערערה עליו.
28.
לטענת הבנק, יש לו זכויות מפורשות לצו המניעה, מכוח הוראות באופציות, מכוח הוראות האג"ח לטובת הבנק ונוכח קביעות שיפוטיות שניתנו לטובת הבנק בפסקי דין חלוטים.
29.
כן טוען הבנק, כי אין ממש בטענת החברה, לפיה תביעתו ההצהרתי של הבנק היא למעשה תביעה כספית מוסווית. נטען, כי במסגרת התביעה עתר הבנק להצהיר, כי מימש את האופציות במלואן, כי במימוש האופציות נוצר לטובתו חיוב, וכי הודעת הקיזוז שהבנק מסר נעשתה כדין. נטען, כי על פי ההלכה הפסוקה (רע"א 1910/04 אילונית פרוייקטים תיירותיים בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ , פ"ד נח(6) 193), הבנק זכאי לסעדים ההצהרתיים המבוקשים, ולא תידרש תביעה בשל הכספים שעל הזכות לקזזם ביקש הבנק סעד הצהרתי. מכל מקום נטען, שגם אם תתקבלנה טענות החברה, הדבר לא יוביל לסילוק התביעה, אלא לכל היותר הבנק ידרש לשלם אגרה נוספת.
30.
עוד טוען הבנק, כי בקשת החברה להבהיר ולצמצם את תחולת צו המניעה היא סתמית, ומהווה ככל הנראה ניסיון פסול לנסות ולהכשיר בדיעבד הפרות של צו המניעה והברחת כספי החברה.
טענות המבקשת בתגובתה לתשובת הבנק
31.
על פי החלטתי מיום 1.11.2009, הגישה המבקשת את תגובתה לתשובת הבנק. בתגובתה, שבה המבקשת על חלק מטענותיה בבקשת רשות הערעור. כן נטען, כי במועד מתן הצו הזמני בהחלטה עליה מבוקש לערער, כבר לא היה קיים צו זמני ש"הוארך", וממילא לא ניתן להאריך צו שאינו קיים. עוד נטען, ביחס לטענת הבנק כי תגובת החברה לבקשה לסעדים זמניים לא נתמכה בתצהיר נטען, כי התגובה נסמכה על טיעונים משפטיים, על חומר שכבר היה בתיק בית המשפט ועל החלטות שיפוטיות שצורפו לכתבי הטענות של הצדדים. הדברים נטענים גם לגבי הבקשה לסילוק התביעה על הסף.
הודעת המבקשת מיום 4.1.2010
32.
ביום 4.1.2010 הגישה המבקשת הודעה, בה הביאה לידיעתי את החלטתו של בית המשפט המחוזי (השופטת א' נחליאלי-חיאט ) מיום 19.12.2009 בבקשת החברה לסילוק התביעה על הסף. בבקשתה לסילוק על הסף טענה החברה, כי מדובר בתובענה כספית שהוגשה במסווה של תביעה הצהרתית, ועל כן האגרה שולמה בחסר. כן נטען,
כי לא ניתן להצהיר על זכות לחיוב כספי שאיננו מדויק, כמבוקש בתובענה. בית המשפט קיבל את הבקשה בחלקה, במובן זה שנקבע כי אכן מדובר בתובענה כספית, אולם יחד עם זאת, אין לסלק על הסף את התובענה כאשר ניתן לתקן את הפגם. בית המשפט אפשר לבנק לתקן את תביעתו בתוך 30 ימים, ולהשלים את האגרה המתחייבת מהתובענה הכספית. נקבע, כי אם הבנק לא יעשה כן – תימחק התביעה.
33.
בעקבות ההחלטה האמורה, ונוכח אפשרות מחיקת התביעה, ביקשה החברה, במסגרת הודעתה מיום 4.1.2010, להשהות את הטיפול בבקשת רשות הערעור למשך 60 ימים.
34.
ביום 5.1.2010 הגיש הבנק הודעה מטעמו, בה הודיע כי יפעל בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי וישלם את האגרה על פיה, מבלי לגרוע מאפשרות הערעור העומדת בפניו. לטענת הבנק, גם משום כך אין להחלטה האמורה השלכה כלשהי על בקשת רשות הערעור שבפניי, ואין כל הצדקה להשהיית ההליך.
35.
אני מחליטה לדחות את הבקשה להשהיית ההליך. אין בהחלטה על תיקון כתב התביעה ועל תשלום אגרה כדי להצדיק השהייה כזו ; כפי שהודיע הבנק, בכוונתו להסדיר את עניין האגרה (או לערער על חיובו בה). מכל מקום, במקרה שלא ישלם הבנק את האגרה, תביעתו תימחק, ועימה יפקע ממילא הסעד הזמני שניתן בבית המשפט המחוזי ואותו בדעתי להותיר על כנו, כפי שאפרט להלן.
דיון והכרעה
36.
בבוא בית המשפט ליתן סעד זמני, עליו לשקול שני עניינים: האחד – האם בתובענה העיקרית קיימת עילת תביעה. תנאי זה משמעו, האם עולה מהתובענה שאלה רצינית המצריכה דיון, או שמא מדובר בתביעת סרק על פניה. בדיקת תנאי זה נעשית באורח לכאורי בלבד ואינה אמורה לשקף עמדה נחרצת ביחס לסיכויי התביעה העיקרית. העניין השני - מאזן הנוחות בין הצדדים - האם הנזק שייגרם למבקש הסעד הזמני אם לא יינתן הסעד גדול מן הנזק שייגרם לצד שכנגד, במקרה שיינתן הסעד המבוקש. בדיקת קיומו של תנאי זה נעשית על דרך של איזון בין אינטרסים, ובעניין זה נתון שיקול דעת רחב לערכאה הדיונית לשקול ולהחליט, ורק לעתים רחוקות תתערב בכך ערכאת הערעור. בין שני התנאים מתקיימים יחסי גומלין, כך שככל שמאזן הנוחות נוטה לכיוון מבקש הסעד, כך הדרישה לקיומה של שאלה רצינית לדיון מתמתנת (השוו: רע"א 1719/09 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' ברוך לוק (החלטתי מיום 21.5.2009)).
37.
במקרה שלפניי, נראה כי הבנק עבר את משוכת עילת התביעה. טענותיו ביחס לזיקה שבין מימוש האופציות לבין השעבודים לא נידונו מעולם; פסק הדין הראשון הכריע בשאלת תוקפם של השעבודים כבטוחה להחזר ההלוואה, ולא בשאלת הבטחתן של האופציות על ידי אותם שעבודים. פסק הדין השני אף הוא לא הכריע בעניין זה, וקבע כי השאלה, האם התגבש חוב בגין מימוש האופציות, צריכה להתברר בהליך נפרד. בפסק דינו של בית משפט זה בערעור על ההחלטה לפי פקודת ביזיון בית המשפט נקבע, כי על הבנק לפתוח בהליך לשם בירור טענותיו, ולבקש בגדרו סעד זמני מתאים, וכך אמנם עשה הבנק. הנה כי כן, טענותיו של הבנק באשר להבטחתן של האופציות בשעבודים לא נידונו לגופן, ולא ניתן לומר כי מדובר בטענות סרק. כאמור, הן בית המשפט המחוזי והן בית משפט זה הפנו את הבנק להגשת תביעה נפרדת בה תתבררנה טענותיו. הבנק עשה כן, ויש להניח לערכאה הדיונית לברר את טענותיו. אין מקום, או אפשרות של ממש, להכריע בעניין בבית משפט זה, במסגרת הליך של בקשת רשות ערעור.
38.
באשר למאזן הנוחות ייאמר, כי זה נוטה לטובת הבנק. כל נזק העלול להיגרם לחברה על ידי הצו הזמני, אם בסופו של יום תידחה תביעת הבנק, הוא נזק כספי שאינו בלתי הפיך. בהתחשב בכך שהסעד הזמני ניתן לטובת מוסד פיננסי איתן, אין חשש כי החברה לא תוכל לקבל פיצוי בגין נזקיה, ככל שיגרמו כאלה ללא הצדקה. לעומת זאת, ביטול צו המניעה עלול להוביל למצב בו אם יזכה הבנק בתביעתו, לא תהא לכך משמעות מעשית, במקרה של הברחת כספים מהחברה.
39.
לסיום אתייחס לטענת החברה, לפיה פירושו הנכון של צו המניעה הוא מצומצם יותר, ומשמעותו כי יש להסיר השעבודים ולהעביר הכספים לידי החברה, אלא שהיא לא תוכל לבצע בהם דיספוזיציות. טענה זו אינה מקובלת עליי; צו המניעה ניתן לראשונה על ידי השופטת קרת-מאיר, ביום 10.8.2008, ומאז הוארך בהחלטות הערכאות השונות. כפי שהובהר בהחלטת השופטת קרת-מאיר מיום 11.8.2008, צו המניעה הזמני אוסר על ביצוע דיספוזיציות ברכוש המשועבד, המצוי, נכון למועד מתן ההחלטה, ועד היום, בידי הבנק. לאחר מכן הוארך צו זה בהחלטות שונות, כמפורט לעיל. הפרשנות המוצעת על ידי החברה נעדרת תמיכה בהחלטה על מתן צו המניעה ובהחלטות המאריכות את תוקפו.
40.
כמו כן, אין בידי לקבל את טענת החברה, לפיה צו המניעה לא "הוארך", שכן במועד מתן הצו על ידי בית המשפט המחוזי לא היה צו מניעה בתוקף. כפי שעולה מהחלטת השופטת ד' פלפל מיום 28.5.2009, ניתן על ידה צו ביום זה למשך 40 ימים. ביטול הצו על ידי בית משפט זה נעשה ביום 2.6.2009, כאשר הצו שניתן בבית המשפט המחוזי היה בתוקף. אם כן, במועד מתן הצו על ידי סגן הנשיא זפט - יום 18.6.2009 - הצו שניתן על ידי השופטת פלפל היה בתוקף, והוארך בהחלטת סגן הנשיא זפט . ניתן גם ממילא להאריך צו גם בדיעבד.
סוף דבר
41.
לאור האמור לעיל, בקשת רשות הערעור נדחית. המבקשת תישא בשכ"ט עו"ד המשיב בסך 15,000 ש"ח.
ניתנה היום, כ"א בטבת
התש"ע (7.1.2010).
ש ו פ ט ת