רע"א 7104/13 ברוך נער נ. מרדכי נער

לפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופט י' פרסקי ) בהפ"ב 6086-11-12 מיום 12.9.2013, במסגרתה דחה בית המשפט את בקשת המבקש לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופט י' פרסקי ) מיום 16.12.2012, בו אושרו שלושה פסקי בוררות אשר ניתנו על ידי בית דין צדק לענייני ממונות בבאר-שבע (להלן: בית הדין ), ביום ביום כ"ב בתמוז תשע"א, ביום ז' באב תשע"א וביום י"ב באדר תשע"ב.

רקע והליכים קודמים

1.

המבקש והמשיב הינם אחים, ביניהם התגלע סכסוך ביחס לחנות בעיר באר-שבע אשר נרכשה בשנת 1980 (להלן: הנכס ) והינו מושא הבקשה דנא (להלן: הסכסוך ). לטענת המשיב, במשך 13 שנים הוא עשה שימוש בנכס, כאשר בתקופה זו הצטבר חוב לעירייה בגין הנכס. בשנת 1994, בעקבות פטירת אביהם של הצדדים, ניתן צו ירושה בהסכמת יורשיו, וביניהם המשיב, בו נקבע כי הנכס יועבר לבעלותו הבלעדית של המבקש. ביום 18.2.2003 נרשם המבקש כבעליו של הנכס בלשכת רישום המקרקעין בבאר-שבע. בתקופה זו, לטענת המשיב, שיפץ המבקש את הנכס ובין היתר ביצע חריגות בנייה שונות בנכס. הצדדים הסכימו להביא את הסכסוך לפתרון במסגרת הליך בוררות לפני בית הדין ומשכך נתקיים ביום ט"ו בתמוז תשע"א דיון לפני בית הדין שעניינו פירוק השותפות בין הצדדים על הנכס. באותו יום חתמו על הסכם בוררות ושטחו את מחלוקותיהם לפני בית הדין, כאשר כבר במסגרת הדיון הגיעו הצדדים להסכמה הדדית בבית הדין, לפיה ישלם המבקש למשיב סך של 101,000 ש"ח עבור חלקו של המשיב בנכס, לאחר ניכוי החובות שהשאיר בשנים בהן עשה שימוש בנכס.

2.

ביום כ"ב בתמוז תשע"א מסר בית הדין פסק בוררות, שכותרתו "צו ביניים", בו אושרה הסכמת הצדדים לפניו ונקבע, בין היתר, כי המבקש יקנה את חלקו של המשיב בנכס תמורת 101,000 ש"ח אותם ישלם ב-20 תשלומים (להלן: פסק הבוררות ). המבקש עתר לבית הדין כנגד הפסק הראשון ובעקבות פנייתו נתן בית הדין ביום ז' באב תשע"א פסק בוררות נוסף, שכותרתו "צו ביניים 2" (להלן: הפסק השני ). במסגרת הפסק השני, חזר בית הדין ואישר את הוראות הפסק הראשון, לאחר שמיעת טענות הצדדים ותוך שהדגיש כי

הצדדים חתמו לפניו על שטר בוררות וקבלת קניין כדין. המבקש חזר ועתר לבית הדין כנגד הכרעתו במסגרת הפסק השני ובעקבות זאת חזר בית הדין ואישר את החלטתו ביום י"ב באדר תשע"ב במסגרת פסק בוררות נוסף, שכותרתו "פסק דין" (להלן: הפסק השלישי ).

3.

ביום 15.5.2012 הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בקשה לביטול פסק בורר בדרך של המרצת פתיחה (הפ"ב 28659-05-12) ואילו ביום 6.62012 פנה המשיב לבית המשפט המחוזי בבקשה לאישור פסק הבוררות (הפ"ב 9815-06-12). ביום 7.6.2012 דן בית המשפט המחוזי (השופט א' ואגו ) בשתי הבקשות במאוחד, שלא בנוכחות הצדדים. בית המשפט

עמד על כך שפסקי הבוררות במקרה דנן מהווים, למעשה, מתן אישור לפשרה עליה הסכימו הצדדים ואותה אישר המבקש מספר פעמים. עוד עמד בית המשפט על כך שהמחלוקת בין הצדדים נסובה על הפשרה עליה הסכימו הצדדים ועל נסיבות הסכמת המבקש לה, ולא על פסק הבוררות, אשר נתן תוקף להסכמה זו. לפיכך ומשסבר כי בקשה לביטול פסק בורר, על עילותיה המצומצמות, אינה הבמה המתאימה לטענות המבקש, קבע בית המשפט כי ההליך לפניו, במסגרתו לא התבקש סעד של ביטול ההסכם בין הצדדים, אינו מתאים לליבון טענות הצדדים. על כן הורה בית המשפט לצדדים ליתן דעתם לסוגיות אותן העלה ובתוך כך העיר כי בהתחשב בכך שפסק הבוררות בוסס על הסכמה ועל פשרה בין הצדדים, אשר אושרו פעמיים, יהיה המבקש מנוע מלטעון ביחס לפגמים דיוניים שנפלו לכאורה בהתנהלות הבוררות.

4.

בדיון לפני בית המשפט המחוזי ביום 2.7.2012 (השופט א' ואגו ) עמד המבקש על רצונו להתדיין במסגרת הבקשה לביטול פסק הבוררות ובתוך כך חזר על הטענות לגופם של דברים. מנגד טענו המשיב, ולצידו בית הדין, הרבנות הראשית באר-שבע והמועצה הדתית באר-שבע כמשיבים נוספים, כי דין הבקשה להידחות על הסף. בשים לב לאופי טענות המבקש, אשר עניינן בהשגות כנגד תוקפה של הסכמה לה הגיעו הצדדים ולא כנגד פסק הבוררות עצמו, חזר בית המשפט על קביעתו לפיה על המבקש לפעול בדרך של הגשת תובענה נפרדת, בהליך מתאים, לבית המשפט המוסמך. לפיכך הורה בית המשפט על מחיקת שתי הבקשות לפניו וקבע הסדר דיוני לפיו ככל שבתוך 45 ימים לא יגיש המבקש תובענה מתאימה, רשאי יהיה המשיב להגיש בקשה חדשה לאישור פסק הבוררות, כאשר לא תתאפשר הגשת בקשה נגדית לביטולו בעילות האמורות, אשר נקבע כי אין לבררן במסגרת הליך זה. מנגד, נקבע כי במידה ותוגש תובענה כאמור, ובכפוף להכרעה בה, יוכל כל צד להגיש בקשותיו לאישור הפסק, או לביטולו, לפי העניין, בתוך 30 ימים ממתן פסק הדין בתובענה (להלן: ההסדר הדיוני ).

5.

משלא הגיש המבקש תובענה מתאימה בחלוף המועד האמור פנה המשיב לבית המשפט המחוזי בבקשה לאישור פסקי הבוררות, לאחר שביום 9.11.2012 המציא שליח מטעמו את בקשת האישור לידי המבקש. בהמשך לכך, ומבלי שהמבקש הגיש התנגדותו, אישר בית המשפט המחוזי ביום 16.12.2012 את שלושת פסקי הבוררות בפסק דין בהתאם להוראות סעיף 23 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968. ביום 28.7.2013, בחלוף למעלה משבעה חודשים ממועד אישור פסקי הבוררות, הגיש המבקש בקשה לביטול פסקי הבוררות ולביטול פסק דינו של בית המשפט המחוזי בו אושרו. ביום 12.9.2013 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת המבקש בקובעו כי זו נעדרת נימוק ענייני המצדיק היעתרות לבקשה ובשים לב לזמן הרב שחלף מאז אושרו פסקי הבוררות. בית המשפט עמד על כך שלאור המסגרת הדיונית שנקבעה מראש בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 2.7.2012, ידע המבקש כי אי הגשת תובענה מצידו תגרור פעולה משפטית מצד המשיב שתביא לאישור פסקי הבוררות. בתוך כך הדגיש בית המשפט כי המבקש לא הגיש התנגדותו לאישור פסקי הבוררות במועד, אף שכתבי בי-דין מצד המשיב נמסרו לו כדין.

6.

מכאן הבקשה שלפני, בה חוזר המבקש

על טענותיו לגופם של דברים אותן העלה לפני בית המשפט המחוזי במספר הזדמנויות. בתוך כך מלין המבקש על הליך הבוררות ופסקי הבוררות

שניתנו במקרה דנן וטוען כי בית המשפט המחוזי לא דן בבקשותיו לגופן.

דיון והכרעה

7.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחים לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להיזקק לתשובת המשיב. כידוע, הלכה מושרשת היא כי רשות ערעור על החלטות ופסקי דין של בית המשפט בענייני בוררות ניתנת רק במקרים חריגים המעוררים שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לבקשה, או במקרים בהם נדרשת התערבותו של בית משפט זה משיקולי צדק או מניעת עיוות דין [ ראו למשל : רע"א 6727/10 עיריית אופקים נ' האוסף חברה לשירותים בע"מ , פסקה 18 לפסק הדין (6.10.2010) ; רע"א 5067/09 שרבט נ' שרבט , פסקה 26 לפסק הדין (3.1.2011); רע"א 6489/09 מדובר נ' קרן קיימת לישראל , פסקה 17 לפסק הדין (18.1.2011) ].

דברים אלו מקבלים משנה תוקף מקום בו עניינה של בקשת רשות הערעור הוא אישור או ביטול פסק בוררות [ראו: רע"א 3505/00 רם חברה לעבודות הנדסיות נ' אחים שורק בע"מ (11.7.2000) ]. במקרה דנא, אינני מוצא שמתעוררת שאלה עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים לבקשה או כי התקיים עיוות דין המצדיק התערבות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי לדחות את הבקשה לביטול פסקי הבוררות ולביטול פסק הדין בו אושרו.

8.

לגופו של עניין, צדק בית המשפט המחוזי בעת שקבע כי בהיעדר נימוק המצדיק את ביטול פסק הדין בו אושרו פסקי הבוררות – בהם ניתן תוקף להסכמת הצדדים, אותה חזרו הצדדים ואישררו פעמיים – ובפרט בשים לב לזמן שחלף מאז ניתן פסק הדין, אין מקום להיעתר לבקשת המבקש. כפי שתואר לעיל, המבקש נמנע מלעמוד בתנאי ההסדר בדבר הדרך הראויה והמועד המתאים להבאת טענותיו כנגד הסכם הפשרה בין הצדדים, אף שהיה בכוחו לחזות מראש את תוצאות התנהלותו ואף שבמסגרת ההסדר הדיוני נקבע במפורש כי במידה והמבקש לא יגיש תובענה מתאימה במועד, לא תתאפשר הגשת בקשה לביטול הסכמי הבוררות. בהמשך נמנע המבקש – ללא כל נימוק או הסבר – מלהגיש לפני בית המשפט המחוזי כל התנגדות מצידו לאישור פסקי הבוררות, אף שבקשת האישור הומצאה לידיו כדין.

9.

בנסיבות אלה, אין מקום לאפשר למבקש לפנות בבקשה נוספת לביטול פסקי הבוררות או לביטול פסק הדין בו אושרו, מטעמים אותם דחה בית המשפט המחוזי עוד בהחלטתו מיום 2.7.2012 אשר אינה עומדת עוד לערעור בעת הזו.

10.

לא נעלמה מעיני טענתו של המבקש לפיה נכותו היא שמנעה ממנו לעמוד על זכויותיו. יחד עם זאת, בהתחשב בכך שהמבקש יוצג על ידי עורך דין לאורך ההליך ובשים לב לכך שהחלטות בית המשפט המחוזי, ובפרט ההסדר הדיוני שנקבע ביום 2.7.2012, העניקו למבקש הזדמנות נאותה, ואף למעלה מכך, לעמוד על זכויותיו, אין בידי לקבל טענה זו.

אשר על כן הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אינני עושה צו להוצאות.