רע"א 7104/20 פלוני נ. בנק לאומי לישראל בע"מ

1.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 6.9.2020, בת"א 26522-09-18 (השופט ר' יעקובי ). בהחלטה נדחתה בקשה למתן סעד זמני שהגישו המבקשים, להורות ב'צו עשה' כי דירת מגוריהם, שהוּצאה למכירה מחמת הליך פשיטת רגל, לא תימכר אלא כנכס 'תפוס'; משמעות הדבר היא, כי יוכלו להוסיף ולהתגורר בה כ'דיירים מוגנים'.

2.

הרקע העובדתי הצריך לעניין, פורט בהחלטות שניתנו על-ידי בשני הליכים קודמים. ברע"א 458/19 פלונית נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (2.4.2019) (להלן: ההחלטה הראשונה ) הוצגו העובדות בהרחבה, וברע"א 397/20 פלונית נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (9.2.2020) חזרתי על הדברים בתמצית. בפעם הזאת, השלישית במספר, אינני רואה מקום לשוב על סיפור המעשה, ולהכביר מילים. "מקום שאמרו להאריך, אינו רשאי לקצר. לקצר, אינו רשאי להאריך" (משנה, ברכות א, ד).

3.

די לציין, כי שתי הבקשות הקודמות שהגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי, עסקו אף הן בבקשה למתן סעד זמני, בניסיון למנוע את מכירת הנכס, בדרך זו או אחרת. שתי הבקשות נדחו בהחלטות מפורטות ומנומקות, ובעקבותיהן נדחו גם בקשות רשות ערעור שהוגשו לבית משפט זה. עתה, כמעשיהם בראשונה ובשניה, שבו המבקשים וביקשו להגביל את מכירת הנכס. הפעם ביקשו להורות, ב'צו עשה', כי הנכס לא ימכר אלא כ'תפוס', משום שיש לראותם כזכאים להגנה מכוח חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972.

4.

ביום 6.9.2020 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה, בקובעו, כי "מן השורה הארוכה של ההחלטות הקודמות שניתנו, לרבות ע"י בית המשפט העליון, עולה כי נשקל כל הנחוץ וכי נקבע שיבוצע פינוי ושהדירה תימכר כפנויה, תוך שפתרון המגורים הסביר של התובעת יהיה בדרך של מגורים בשכירות בנכס אחר. במצב הדברים האמור לא היה מקום להגיש את הבקשה הנוכחית, ומשהוגשה – דינה להידחות ללא צורך בתשובה (וזאת גם כדי שלא לחייב את התובעת בהוצאות נוספות)" .

גם הפעם לא השלימו המבקשים עם ההחלטה, ומכאן בקשת רשות הערעור שלפנַי.

5.

דין הבקשה להידחות אף ללא צורך בתשובה. אין בבקשה כל חידוש; עוד בבקשתם הראשונה טענו המבקשים כי עומדת להם זכות דיירות מוגנת: "כך, למשל, טוענת המבקשת כי הבנק לא הבהיר לה את מהותם של כתבי הוויתור עליהם חתמה, בניגוד לחובת הגילוי הרחבה המוטלת עליו, במסגרתם ויתרה על זכויותיה כדיירת מוגנת, ועל סידור חלוף ארוך טווח" (פסקה 5 להחלטה הראשונה). טענה זו נדונה אפוא ונדחתה זה מכבר, משנמצא כי "בית המשפט המחוזי נדרש לשיקולים הרלבנטיים, שקל ואיזן ביניהם, על פני הדברים – כדבעי" . על זאת הוספתי: "אשר לסיכויי התביעה להתקבל, ומבלי לטעת מסמרות לגבי טענותיה של המבקשת לגופן, מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט המחוזי, כי מקום שבו בעל דין מתכחש למסמכים שעליהם חתם, נטל ההוכחה המוטל עליו הריהו כבד. על פני הדברים, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, נראה לכאורה כי המבקשת לא עמדה עד כה בנטל זה" (פסקה 7 להחלטה הראשונה) . כאז כן עתה. משלא נמצא כל חידוש בבקשה, דינה להידחות על הסף, מבלי שנדרש לדון בה לגופה.

6.

גם במישור מאזן הנוחות, אין לקבל את טענת המבקשים, המגלים טפח ומכסים טפחיים. לטענתם, התמורה הצפויה להתקבל ממכירת הדירה, לא תוכל לשמש להם מקור למימון דיור חלופי, משום שזו צפויה להיות מעוכבת מחמת צו איסור דיספוזיציה שהוטל עליה, בהחלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת מ' ליפשיץ-פריבס ), מיום 4.7.2019, בפש"ר 80219-01-19. על כן, לשיטתם, מאזן הנוחות נוטה לטובתם. דא עקא, בניגוד לטענתם, באותה החלטה הובהר במפורש "כי ככל שיפסקו למשיבה ולקטינים תשלומים בגין דיור חלוף במסגרת הליך המכר של הדירה בתיק ההוצאה לפועל, לא יהיה בצו האוסר דיספוזיציה כדי למנוע העברת אותם תשלומים לצורך דיור חלוף" . ספק אם אין באופן הצגת הדברים על-ידי המבקשים, משום חוסר ניקיון כפיים.

7.

על כן, כאמור, דין הבקשה להידחות – והיא נדחית בזאת.

בקשה זו, כקודמתה, הוגשה ללא צורך. זמן שיפוטי הוא משאב יקר-ערך. לפיכך, בפעם הזו, ישאו המבקשים בהוצאות לטובת אוצר המדינה, בסך של 1,000 ש"ח.