רע"א 7127/12 עידן בן חמו נ. כלל חברה לביטוח

1.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 8.8.2012 (רע"א 46619-05-12), בגדרה נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בהרצליה מיום 22.4.2012 (ת"א 45035-12-11). בהחלטות הנ"ל נדחתה בקשת המבקש להתיר לו להביא ראיות לסתור את קביעות הוועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי (להלן: המוסד ) שקבעו את נכותו בגין תאונת דרכים שעבר ביום 4.5.2010.

2.

המבקש, יליד 1984, היה מעורב ביום 4.5.2010 בתאונת דרכים. בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, בתאונה זו, הוא הגיש תביעת פיצויים לבית משפט השלום בהרצליה. כיוון שהתאונה היתה גם תאונת עבודה, נקבעה נכותו של המבקש על-ידי הוועדות הרפואיות של המוסד. בוועדה מיום 16.8.2011 נקבעו נכויות זמניות לתקופות שונות (בשיעור 30% ו- 20%). בוועדה מיום 7.9.2011 נקבע שלא נותרה נכות צמיתה, ובוועדה הרפואית לעררים מיום 22.11.2011 נקבע כי נכותו הצמיתה של המבקש בגין כאבים בצוואר ובגב היא בשיעור 5% ונכותו בגין פגיעה נפשית עומדת על 0%.

3.

נוכח קביעות הוועדות הרפואיות הוגשה על-ידי המבקש בקשה להתיר לו להביא ראיות לסתור, בדרך של מינוי מומחים מטעם בית המשפט באורתופדיה ובפסיכיאטריה. המבקש טען, בין היתר, כי קביעות הוועדה מיום 21.11.2011 אינן מתיישבות עם החומר הרפואי שהניח בפני הוועדה, לרבות תוצאות בדיקות הדמיה אובייקטיביות. עוד נטען על-ידי המבקש, כי מימצאי הוועדות השונות אינם מתיישבים זה עם זה, כי היה מקום להמתין להשלמת טיפול נפשי אותו התכוון לקבל ושתחילתו התעכבה, כי הוועדה לא נימקה כראוי את ממצאיה (בעיקר לגבי קרע בכתף שמאל לגביו נקבע, באופן סתמי, כי אין קשר סיבתי בינו לבין התאונה) וכי נפלו טעויות בנימוקי הוועדה שעמדו ביסוד הקביעה שאינו סובל מנכות נפשית.

בית משפט השלום דחה את הבקשה בציינו, כי על פי ההלכה הפסוקה לא יינתן היתר להביא ראיות לסתור אלא בנסיבות יוצאות דופן, שעיקרן פגמים מהותיים בהליך שהתקיים בוועדות הרפואיות. בית משפט השלום מצא כי הוועדות עשו מלאכתן נאמנה ולא נפל כל פגם בעבודתן וכי המבקש לא הצביע על טעם של ממש שיצדיק מתן היתר להביא ראיות לסתור.

4.

בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית המשפט המחוזי נדחתה ללא שהתבקשה תגובה. בית משפט קמא ציין בהחלטתו (שלמרבה הצער לא צורפה בפועל לבקשת רשות הערעור דנא, בניגוד למה שנאמר בגוף הבקשה), כי לא נפלה כל טעות בהחלטת בית משפט השלום אשר יישם כראוי את אמות המידה שנקבעו בפסיקה בקשר עם בקשות להתיר הבאת ראיות לסתור נכות שנקבעה על-פי דין. בית המשפט המחוזי ציין, כי במסגרת בקשה להתיר הבאת ראיות לסתור, אין בית המשפט בוחן את הפן המקצועי-רפואי שבהחלטות הוועדה הרפואית וכי קיומו של פער בין החלטות של ועדות שונות אינו טעם מספיק להתיר הבאת ראיות לסתור.

5.

בבקשה דנא מפרט המבקש את טענותיו באריכות רבה מאד (הבקשה מחזיקה 25 עמודים מודפסים בצפיפות). המעט שניתן לומר הוא, שדרך טיעון זו אינה מסייעת לבית המשפט, שכן אין היא מציגה בצורה תמציתית, ממוקדת ובהירה את לוז הטיעון. דווקא נוכח ההלכה, שלפיה רשות להביא ראיות לסתור קביעת נכות על-פי דין תינתן במשורה ורק במקרים "מיוחדים וחריגים" (א' ריבלין, תאונת הדרכים – תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים 774 (מהדורה רביעית 2012)), הרי שאם בפי המבקש טענה טובה לעניין זה יש להניח שניתן לנסחה בתמציתיות ובקיצור. אם במקרה כזה בעל דין נדרש לשטוח את בקשתו על פני עשרות עמודים, יש בכך כדי לעורר חשש שמא אין בידו טיעון בעל משקל.

עמדת המבקש היא, כי יש מקום ליתן רשות ערעור נוכח העובדה שהבקשה מעלה סוגיות עקרוניות בעלות השלכה כללית, כגון מדיניות בית משפט קמא בדונו בבקשות רשות ערעור על החלטות בבקשות למתן היתר להביא ראיות לסתור (המתאפיינת, לדבריו, בנטייה שלא להתערב, "כמעט בכל מחיר", בהחלטות שאינן מתירות הבאת ראיות לסתור). עוד נטען, כי קיימת חוסר אחידות בהחלטות בתי המשפט בסוגיה הנדונה, כי מדובר בהחלטות "סטנסיל" המנוסחות באופן כמעט זהה, כי לא גובשו קווים מנחים כיצד על בית המשפט לנהוג בסוגיה עד שגורלו של התובע תלוי, כך נטען, בגישתו של המותב שבפניו נדון עניינו. המבקש מוסיף ומפרט את טענותיו כלפי החלטות הוועדות הרפואיות של המוסד, ובעיקר כלפי החלטת הוועדה לעררים מיום 22.11.2011, כמו גם את הנימוקים שבעטיים יש מקום להיענות לבקשתו להביא ראיות לסתור.

6.

דין הבקשה להידחות מבלי שיהיה צורך בקבלת תשובה. די בכך שהבקשה אינה מעלה כל סוגיה בעלת היבט כללי או עקרוני, בניגוד לרושם שהמבקש ביקש ליצור. לא רק שמדובר בבקשת רשות ערעור "בגלגול שלישי", שכידוע לא נענית אלא במקרים בהם מדובר בשאלות שיש להן היבטים החורגים מעניינם הפרטני של הצדדים; מדובר בבקשה הנוגעת להחלטת ביניים, שכידוע אינה חורצת באופן סופי את זכויות הצדדים. אכן, יש טעם טוב, כפי שמציין המבקש, שלא לדחות, ככלל, בקשת רשות ערעור על החלטה שלא להתיר הבאת ראיות לסתור רק מהטעם שניתן יהיה לערער על כך במסגרת הערעור על פסק הדין. ואולם, בקשת רשות הערעור שהוגשה לבית המשפט המחוזי לא נדחתה מהטעם האמור, אלא לגופה.

אינני סבור שבסוגיה של הבאת ראיות לסתור את קביעות הוועדות הרפואיות של המוסד לא נקבעו קווים מנחים, ודי לעיין בפסיקתו של בית משפט זה על מנת לעמוד על אותן הנחיות. אכן, על פי אותם קווים מנחים שנקבעו בפסיקה, צדקו הערכאות שקדמו לי כשדחו את בקשת המבקש, שכן לא עלה בידו להצביע על טעם טוב שיצדיק מתן היתר להביא ראיות לסתור. נדמה כי המבקש מלין על עצם ההסדר החוקי שהעניק מעמד לקביעות הוועדות הרפואיות הפועלות על-פי דין בתביעות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, וביקש למנוע, במקרים בהם קיימות קביעות אלו, "לפתוח" את נושא הנכות בהליך המשפטי. אכן, ההסדר מעלה קשיים שונים, שעל חלקם עומד המבקש, אך זה רצון המחוקק ואין מקום שבתי המשפט יקבעו הלכות שתסכלנה את יישום הוראות החוק בנדון. על כן נפסק, כי בקשה להביא ראיות לסתור תיענה רק במקרים יוצאי דופן ובעיקר כאשר נגרם לנפגע עיוות דין כתוצאה מהתנהלות הוועדה שקבעה את נכותו. הבקשה רצופה טענות שאינן אלא ויכוח עם מסקנות הוועדה הרפואית, תוך טיעון בדבר חוסר הסבירות שלהן. אין בכך כדי להצדיק מתן היתר להבאת ראיות לסתור. המבקש ניסה להראות מדוע, לשיטתו, הערכת הנכות שנעשתה על-ידי הוועדות אינה ראויה. אלא שהוא לא הצביע על פגם מהותי שנפל בהליך שהתקיים בוועדות, על חומר רפואי קונקרטי שהיה קיים בעת הדיון בוועדות ושאלו התעלמו ממנו, או על טעם אחר שהוכר בפסיקה, שיצדיק היענות לבקשתו.

כדוגמה בלבד אציין, כי המבקש מלין על כך שהוועדה מיום 12.1.2011 שללה ללא כל הנמקה קיומו של קשר סיבתי בין קרע בכתף לבין התאונה (בלשונו: "למה??? ככה!!!"). אלא שעיון מדוקדק בחומר הרפואי מצביע על כך כי נושא הקרע בכתף הופיע לראשונה בתיעוד הרפואי רק ביום 15.8.2011 (כ-16 חודשים לאחר התאונה ולאחר הדיון בוועדה הנ"ל), מבלי שהוא נקשר בתיעוד זה לתאונה; מה גם שבתיעוד הרפואי הקודם לא מופיעה כל תלונה בגין כאבים או מגבלות בכתף (על אף שהמבקש לא המעיט בהצגת תלונות לרופאיו). כיצד מצפה המבקש שהוועדה מיום 12.1.2011 תתייחס לממצא שנזכר לראשונה במסמך רפואי מיום 15.8.2011, ומה הפסול שבשלילת הקשר הסיבתי בין הקרע לבין התאונה מהטעם שעניין זה כלל לא נזכר בחומר הרפואי שעמד בפני הוועדה? עוד יוזכר, כי מפעם לפעם ציינו חברי הוועדות הרפואיות כי בדיקת המבקש התאפיינה בחוסר שיתוף פעולה מצידו (לעיתים נאמר "חוסר שיתוף פעולה מובהק "). גם על כך מלין המבקש, בציינו כי כשנבדק בקופת החולים נרשם כי שיתף פעולה. אלא שגם במסמך של רופא קופת חולים מיום 15.8.2011 הוזכר כי המבקש אינו משתף פעולה בבדיקה "וקשה להתרשם מכח הגס בגפיים". נמצא, כי גם בענין זה התרשמות רופאי הוועדות לא היתה חריגה. אין להלום את הטענה לפיה חוסר שיתוף הפעולה נובע מכאבים. חזקה על רופא שיידע להבחין בין מגבלה אמיתית בתנועה, הנובעת מכאבים, לבין חוסר שיתוף פעולה.

7.

גם ביתר טענות המבקש לא מצאתי ממש. דין הבקשה להידחות, הן משלא נמצא טעם מדוע יש ליתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" והן לגופה.