רע"א 7295/16 רע"א 7295/16

בקשת רשות ערעור על החלטתו מיום 8.9.2016 של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ברע"א 30275-08-16 (כב' השופטת א' כהן ), בגדרה נדחתה בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש על החלטת בית משפט השלום בתל אביב-יפו מיום 2.8.2016 בת"א 58173-11-14 (כב' השופט ש' מזרחי ), אשר קיבלה את בקשת המשיבה להבאת ראיות לסתור את שיעור נכותו הצמיתה של המבקש כפי שנקבעה על-ידי וועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל ).

1.ביום 27.11.2011 היה המבקש מעורב בתאונת דרכים במהלכה נהרגה הולכת רגל. יצוין, כי המבקש, נהג המשאית הפוגעת, הורשע בגין התאונה האמורה בגרימת מותה של הולכת הרגל ונגזר עליו עונש מאסר בפועל. המבקש הגיש תביעה למל"ל לקבלת גמלאות נכות מעבודה בגין התאונה, בהיותה תאונת עבודה. תביעתו הוכרה, וביום 25.12.2016 קבעה וועדה רפואית מטעם המל"ל (להלן: הוועדה ) כי שיעור נכותו הנפשית הצמיתה של המבקש עומד על עשרים אחוזים, מתוכם עשרה אחוזים כתוצאה מהתאונה ועשרה אחוזים נוספים כתוצאה ממצב נפשי שקדם לה (להלן: הקביעה הראשונה ). בהמשך, בעקבות טענות המבקש להחמרה במצבו ולאחר שנבדק בשנית, קבעה הוועדה כי נכותו הצמיתה של המבקש עומדת על שיעור של חמישים אחוזים החל מיום 1.1.2016 (להלן: הקביעה השנייה ). בקביעה השנייה לא נזכרה נכות שמקורה במצב קודם.

2.ביני וביני, בשלהי שנת 2014, הגיש המבקש תביעה נגד המשיבה, מבטחת המשאית בה נהג, לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: החוק ). בהמשך, ולאחר שהתקבלה החלטת הוועדה לעניין ההחמרה בנכותו הנפשית של המבקש, הגישה המשיבה ביום 28.6.2016 בקשה להתיר לה להביא ראיות לסתור את קביעת הוועדה לפי סעיף 6ב לחוק, על דרך של מינוי מומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטרי לבדיקת המבקש וקביעת נכותו בגין התאונה. בבקשה נטען, כי בקביעה השנייה לא הייתה כל התייחסות למצבו הנפשי של המבקש עובר לתאונה, כפי שהוכר בקביעה הראשונה, ולא נוכו עשרה אחוזים מהנכות בגין כך. נטען, כי יש בכך כדי להצדיק היעתרות לבקשה להבאת ראיות לסתור את הקביעה השנייה של הוועדה. המבקש מצדו התנגד לבקשה, אך הציע בסיפא לתשובתו כי הצדדים יגישו תחשיבי נזק בהתאם לנכות רפואית בשיעור של ארבעים אחוזים, באופן שיש בו כדי לרפא, לטענתו, את השגות המשיבה על קביעתה השנייה של הוועדה. בהחלטתו מיום 10.7.2016 קבע בית משפט השלום כי למשיבה שמורה הזכות להגיב לתשובת המבקש, אך הציע כי יוגשו תחשיבי נזק על שיעור נכות נפשית של ארבעים אחוזים.

3.ביום 2.8.2016, ולאחר שהמשיבה לא הגישה תגובה לתשובת המבקש במועד שנקבע, קיבל בית משפט השלום את בקשת המשיבה והורה על מינוי מומחה מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטרי. בית המשפט עמד על הפערים שבין הקביעה הראשונה לקביעה השנייה, וציין כי דומה שנפלה שגגה בעת קביעת נכות המבקש לאחר ההחמרה במצבו נוכח אי-ההתייחסות במסגרת הקביעה השנייה לנכותו הנפשית עובר לתאונה. נקבע, כי אין להסכים להצעת המבקש לפיה יקוזזו עשרה אחוזי נכות מן הנכות הצמיתה שנקבעה לו בקביעה השנייה, שכן הובהר כי מקריאת הפרוטוקולים של דיוני הוועדה לא ברור האם שיעור הנכות שנקבע למבקש עובר לתאונה במסגרת הקביעה הראשונה נקבע כך שנכות זו מהווה מחצית מנכותו הצמיתה של המבקש, או שמא שיעור זה, של עשרה אחוזים, עומד בפני עצמו.

למחרת מתן ההחלטה הגיש המבקש בקשה לעיון חוזר בה, בגדרה נטען, בין היתר, כי המשיבה עצמה טענה שהיה על הוועדה להפחית עשרה אחוזים בלבד משיעור הנכות שנקבעה למבקש בקביעה השנייה, וכי בית המשפט "מייצר מחלוקת משפטית אשר אינה קיימת כלל בין הצדדים", שכן משהמשיבה לא הגיבה להצעת המבקש ניתן להניח כי היא קיבלה את הצעתו. בהחלטתו מאותו היום, 3.8.2016, קבע בית המשפט כי משהמשיבה לא הגיבה להצעת המבקש, ראה בה בית המשפט כמי שמתנגדת לה, ועל כן אינו מוצא לשנות מהחלטתו. ביום למחרת, הגיש המבקש בקשה אותה הכתיר "בקשה ותגובה להחלטה מיום 3.8.2016", במסגרתה נטען כי בית המשפט לא היה רשאי להסיק משתיקת המשיבה שהיא מסרבת להצעת המבקש. בהחלטתו מאותו היום קבע בית המשפט: "עם כל הכבוד, אני הבנתי את בקשתה ואת שתיקתה של הנתבעת [המשיבה-צ.ז.] אחרת".

4.כלפי ההחלטה מיום 2.8.2016 הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר נדחתה בהחלטתו מיום 8.9.2016. נקבע כי המבקש לא העלה טעם שיש בו כדי להצדיק את התערבות ערכאת הערעור בשלב זה, וכי ממילא דומה שהספק שהעלה בית המשפט המחוזי ביחס לקביעה השנייה מהווה נימוק טוב לקבלת הבקשה להבאת ראיות לסתור.

5.כלפי החלטה זו הגיש המבקש את הבקשה דנא, בגדרה נטען כי בית המשפט המחוזי לא דן בהשגות המבקש לגופן על אף שמדובר בהחלטה בעלת השפעה רבה על ניהול ההליך, וזאת תוך הפנייה לפסיקת בית משפט זה בסוגיה. העותר עומד על החשיבות שבבירור השגותיו עוד בשלב זה, נוכח "השפעתה המכרעת" של החלטת בית משפט השלום על אופן ניהול ההליך. נטען, כי בית משפט השלום שגה עת הניח כי המשיבה סירבה להצעת המבקש בתשובתו מעצם שתיקתה, וזאת בייחוד נוכח האמור בהחלטת בית המשפט מיום 10.7.2016. מכל מקום נטען, כי המשיבה טענה בבקשתה המקורית כי יש להפחית עשרה אחוזים מהנכות הצמיתה שנקבעה למבקש בגין התאונה, ומשזה האחרון הסכים לכך, לא היה כל מקום למנות מומחה מטעם בית המשפט ולהעלות טענות בשם המשיבה אשר כלל לא היו בפיה. עוד נטען, בין היתר, כי ממילא ברור ששיעורי הנכות שנקבעו למבקש אשר נובעים ממצבו עובר לתאונה עומדים בפני עצמם.

6.לאחר העיון בבקשה, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף מבלי להידרש לתשובת המשיבה. בסופו של יום, הבקשה דנא אינה מעוררת שאלה בעלת חשיבות עקרונית או כללית שתצדיק מתן רשות ב"גלגול שלישי", כאשר ההשגות המועלות בה ממוקדות בנסיבות התיק הפרטני ( ראו, למשל: רע"א 7127/12

בן חמו נ' כלל חברה לביטוח בע"מ

(30.12.2012)). מדובר בנסיבות מאוד ייחודיות ובסוגיה שלגביה נתון לערכאה הדיונית שיקול דעת כיצד לנהוג. המקרה הנדון הוא, למצער, מקרה גבול, שיתכנו לגביו מסקנות שונות, כך שבכל מקרה לא ניתן לקבוע כי החלטת בית משפט השלום היא בגדר טעות גלויה וברורה המצדיקה בירור של המחלוקת גם בבית משפט זה, כבר בשלב זה של ההליך וב"גלגול שלישי".

7.מעבר לכך, בית משפט זה ציין לא אחת כי התערבות ערכאת הערעור בהחלטה המתירה להביא ראיות לסתור את קביעות הוועדות הרפואיות של המל"ל מצומצמת למקרים חריגים ויוצאי דופן ( רע"א 4704/12

סימן טוב נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (3.9.2012) ; רע"א 11325/05 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' גוליבנסקי (27.2.2006)). יצוין כי בהקשר זה, יש להבחין בין החלטה המקבלת בקשה למתן היתר להביא ראיות לסתור לבין החלטה אשר דוחה בקשה כזו, שעשויה לחסום את האפשרות של בעל הדין להציג בפני בית המשפט ראיות באשר למצבו האמיתי של הנפגע במקרה שקביעת הנכות שעל-פי דין עלולה להיות פגומה או מוקשית באופן המצדיק מתן היתר להבאת ראיות לסתור – כאשר הפסיקה אליה מפנה המבקש מתייחסת בעיקרה למצב אחרון זה, שאינו מענייננו.

יובהר שהמשיבה אכן ציינה בבקשתה להביא ראיות לסתור, כי הוועדה לא הפחיתה את עשרת אחוזי הנכות הנפשית שנקבעו למבקש שאינם נובעים מן התאונה, כפי שחזר וטען המבקש. ואולם, איני סבור כי אך בשל כך די בהצעת המבקש לפיה יופחתו אחוזי הנכות האמורים מאחוזי הנכות שנקבעו לו כדי להביא לדחיית בקשת המשיבה להביא ראיות לסתור, שכן המשיבה אף טענה בבקשתה כי אי-התייחסות הוועדה לעברו הרפואי של המבקש בקביעתה השנייה, היא כשלעצמה, מעוררת ספק ביחס לנכונות קביעותיה באופן כללי. בית משפט השלום מצא כי יש בפגם שהעלתה המשיבה, באשר לאי התייחסות למצב קודם, כדי לעורר ספק ביחס לקביעתה השנייה של הוועדה, ואיני מוצא להתערב בקביעתו זו. בהקשר זה מצאתי להפנות לדברים שציין בית משפט זה בעניין אחר:

"משקמו בלב הערכאה המבררת ספקות באשר לקביעתה של הועדה הרפואית, ומשמצאה כי בפני הועדה הוצגה לכאורה תמונה בלתי-שלמה ואולי, בנסיבות המקרה, גם לא מאוזנת, יש משקל רב להתרשמותה ולשיקול דעתה. במיוחד כך, מקום שבו עמדה מסקנתה של הערכאה המבררת בפני ביקורת ערעורית, והתערבותנו מתבקשת ב'גלגול שלישי'" (רע"א 6812 תייר נ' אטיה (20.2.2007).

בנסיבות אלה, ונוכח התרשמותו של בית משפט השלום, לא ניתן לומר שעניינה של המבקשת נמנה על אותם מקרים בהם נדרשת התערבות ערכאת הערעור, בוודאי שלא ב"גלגול שלישי".

בצד זאת יצוין, כי לא מצאתי ממש בקביעת בית משפט השלום לפיה ייתכן שאחוזי הנכות שאינם בקשר לתאונה ושנקבעו למבקש בקביעה הראשונה, נקבעו באופן יחסי לשיעור נכותו הכוללת, יהא שיעור זה אשר יהא. עם זאת, ייתכן למשל שהוועדה קבעה בקביעתה השנייה שיעור נכות המתחשב בנכות הנובעת מהתאונה בלבד, כך שנכותו הנפשית של המבקש מהתאונה עומדת על שיעור של חמישים אחוזים בנוסף לנכות של עשרה אחוזים שנגרמה עובר לתאונה, באופן שיש בו דווקא כדי להיטיב עם המבקש. לשם כך מונה המומחה מטעם בית המשפט, אשר יבחן את הדברים ויגיש חוות דעתו ביחס למחלוקת שהתעוררה.

8.מכל מקום, במסגרת הערעור על פסק הדין ניתן יהיה, לכאורה ומבלי שאקבע מסמרות בעניין, לשוב ולבחון את ההחלטה להתיר הבא ת ראיות לסתור על אף דחיית בקשת רשות הערעור לגביה.

נוכח האמור, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה לא ייעשה צו להוצאות.