רע"א 7950/19 פלוני נ. פלוני

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופט י' קינר ) מיום 29.10.2019 בת"א 18991-02-18.

1.

המשיבים הגישו תביעה נגד המשיבים, לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפלת"ד ), בגין תאונת דרכים שאירעה ביום 1.3.2012 והוכרה גם כתאונת עבודה. ועדה רפואית של המל"ל (להלן: הוועדה ) קבעה למשיב 1 (להלן: הניזוק ) נכות צמיתה משוקללת בשיעור של 68%: 60% אובדן מחצית שדה הראיה בצד שמאל, 10% נוירולוגי ו-10% אורתופדי.

יוער כי הנכות בתחום הנוירולוגי נקבעה רק בשל איטיות בדיבור, והוועדה קבעה כי התפקוד הירוד של הניזוק אינו נובע מהתאונה אלא ממצב ניווני קודם. נוכח קביעה זו הגישו המשיבים (התובעים) בקשה להביא ראיות לסתור, לפי סעיף 6ב לחוק הפלת"ד. בהחלטה מיום 22.9.2019, נעתר בית המשפט המחוזי לבקשה, משום שבפני הוועדה לא עמדו מסמכים רלוונטיים לשלילת הקשר הסיבתי בתחום הנוירולוגי, והוועדה לא התייחסה לאפשרות שנזכרה בהערכה הנוירופסיכולוגית, ולפיה "ייתכן שהתהליך הדמנטי אותחל או הואץ על ידי הטראומה המוחית שספג התובע בתאונה". בהמשך לכך מינה בית המשפט מומחה נוירולוג מטעמו.

2.

מן העבר השני, המבקשים (הנתבעים) הגישו בקשה להביא ראיות לסתור את קביעת המל"ל בתחום העיניים. ליקוי הראיה אינו שנוי במחלוקת, אך המבקשות טענו כי אין לכך קשר לתאונת הדרכים אלא למצב רפואי קודם של הניזוק: סוכרת שאינה מאוזנת, אירוע מוחי משנת 2008, ויתר לחץ דם. בהחלטה מושא דיוננו, דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה, וקבע כי בפני הוועדה הרפואית עמדו מסמכים המעידים על מצבו הרפואי של הניזוק. המבקשים ביקשו להסתמך על מסמך רפואי שנערך לאחר התאונה (במועד לא ברור), ובו נאמר כי הניזוק "עבר אירוע מוחי חוזר". בית המשפט קמא ציין כי מסמך זה איננו ברור דיו ואינו מבסס את הטענה לאירוע מוחי נוסף, לאחר התאונה. בנוסף, בית המשפט ציין כי גם אם האבחון הפורמלי של לקות הראיה נערך בחלוף זמן ניכר מהתאונה, יש ראיות לכך ש"התופעות של הלקות היו קיימות בתקופה הסמוכה לאחר התאונה". לפיכך נקבע כי לא מתקיימות נסיבות חריגות המצדיקות הבאת ראיות לסתור את קביעת הנכות בתחום העיניים.

3.

בבקשה שלפניי נטען, כי אותם נימוקים שעמדו בבסיס החלטתו של בית המשפט להתיר לניזוק להביא ראיות לסתור בתחום הנוירולוגי, היו צריכים להוביל לתוצאה דומה גם ביחס לתחום העיניים. לטענת המבקשים, סוכרת לא מאוזנת ידועה כגורם לעיוורון, ובנסיבות אלה היה על הוועדה לבחון היטב את הקשר הסיבתי בין הליקוי בראיה לבין התאונה, אך המסמכים הרלוונטיים הנוגעים לעברו הרפואי של הניזוק לא הונחו בפניה. בין היתר, נטען כי מומחה העיניים מטעם המל"ל לא עיין במסמכים הנוגעים למצבו הנוירולוגי הקודם של הניזוק; ובנוסף נטען, כי בית המשפט שגה בכך שקבע קביעות שברפואה ביחס למשמעותו של המסמך הרפואי שהוצג לו.

4.

לאחר שעיינתי בבקשה, על נספחיה, לא מצאתי עילה להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא. לפיכך דין הבקשה להידחות ללא צורך בתגובה.

המבקשים עֵרים לכך כי בקשות רשות ערעור מסוג זה מתקבלות במשורה. זאת, נוכח ההלכה כי " הבאתן של ראיות לסתור את קביעת ועדות המל"ל לפי סעיף 6ב לחוק הפיצויים תותר אך במקרים מיוחדים ובהינתן נסיבות יוצאות דופן [...]. תחת אותם חריגים חוסה קבוצת המקרים בהם לא עמדו לפני ועדת המל"ל עובדות חשובות ומהותיות בדבר מצבו של הניזוק עובר לתאונה או לאחריה, העשויות היו להביא את ועדת המל"ל לשנות ממסקנתה" ( רע"א 8908/17 קרנית נ' פלונית , בפסקה 11 (10.11.2018) (להלן: רע"א 8908/18 ); וכן רע"א 5229/19 פלוני נ' קרנית , בפסקה 8 (17.11.2019) (להלן: רע"א 5229/19 ) ; רע"א 796/19 פלוני נ' "הפול" , בפסקה 5 (28.2.2019); לטעמים העומדים בבסיס הוראת החוק ראו רע "א 683/19 שלמה חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית , בפסקה 14 והאסמכתאות שם (27.3.2019)).

עוד יצויין כי "התערבות ערכאת הערעור בהחלטה בעניין הבאת ראיות לסתור תיעשה אף היא במקרים חריגים " ( רע"א 8908/18 ), הגם שעסקינן בהחלטה לדחות בקשה להביא ראיות לסתור, וביחס להחלטה להתיר להביא ראיות לסתור, גדר ההתערבות מצומצם עוד יותר (רע"א 7295/16 פלוני נ' הפניקס החברה לביטוח בע"מ , בפסקה 7 (13.10.2016); רע"א 5229/19 , בפסקה 7).

5.

כאשר ועדה רפואית קובעת דרגת נכות בגין תאונת עבודה, היא מתייחסת לנכות שנגרמה בעקבות התאונה, "ומכאן שמעצם קביעת דרגת נכות משתמעת גם קביעה באשר לקיומו של קשר סיבתי" ( רע"א 2993/14 רוטמן נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ , בפסקה 7 (11.9.2014) (להלן: עניין רוטמן ) ). על מנת להביא ראיות לסתור, לא די בטענה כי הוועדה טעתה בקביעת הקשר הסיבתי, אלא יש צורך להצביע על כשל או חסר משמעותי בהליך או במסקנות הוועדה. אכן, "יתכנו מקרים בהם יהיה מ קום להיעתר לבקשה לצורך סתירת קביעה בדבר קשר סיבתי. כך למשל כאשר מתברר כי לא היו בפני הועדה עובדות רלוונטיות חשובות הנוגעות למצבו של הנפגע או כי היה לו עבר רפואי רלוונטי והועדה לא התייחסה להשפעותיו האפשריות על סוגיית הקשר הסיבתי" (רע"א 2703/17 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני , בפסקה 4 (7.5.2017)).

6.

על מנת להבהיר את ההלכה הנוהגת בעניין זה ניתן להיעזר במספר דוגמאות. כך, ההחלטה שניתנה לאחרונה ב רע"א 5229/19 , עוסקת במקרה של ניזוק שהוועדה הרפואית קבעה לו אחוזי נכות בגין פגיעה ברגל ימין ובגב התחתון. לאחר מכן התברר כי הוועדה לא ידעה שהניזוק סבל לאורך השנים מכאבים באותם איברים, ולפיכך ניתן היתר להביא ראיות לסתור. ב רע"א 8908/17

ניתן היתר להביא ראיות לסתור, משום שהוועדה לא ידעה על תאונה נוספת שהתרחשה לאחר התאונה מושא הדיון, וייתכן שהתאונה השניה החמירה את המצב הרפואי בהיבטים הקשורים לקביעת הנכות (" בשים לב לאופי ולטיב נכויותיה של המשיבה כתוצאה מהתאונה הראשונה (מחלות העצמות והפרקים), אין להוציא מכלל אפשרות כי הפגיעה בצלעות שנגרמה לה בתאונה השנייה החמירה את מצבה הרפואי"; שם , בפסקה 12). במקרה אחר, ניתן היתר להביא ראיות לסתור משום שהוועדה קבעה נכות אורולוגית ולא עמדו בפניה תלונות קודמות של הניזוק על קיומה של אותה בעיה לפני התאונה. באותו מקרה נקבע כי "התיעוד הרפואי שלא עמד בפני הוועדה הוא בעל פוטנציאל להשפיע על קביעת הוועדה בעניינו של המשיב [...] התלונות מתייחסות לתחום רפואי שאינו מאופיין בתלונות שכיחות ונפוצות בקרב הציבור וחלקן אף ממוקדות בפגימות מהן סובל המשיב עתה [...] על בסיס האמור נדרש היה להתיר למבקשת להביא ראיות לסתור. אכן, ייתכן בהחלט שלתלונות המשיב מתקופת שירותו הצבאי אין כל קשר לנכויות מהן הוא סובל כיום, אך קביעה זו צריכה להיות פרי בירור רפואי מוסמך ומקיף" (רע"א 7666/15 המאגר הישראלי לביטוחי רכב ("הפול") נ' פלוני , בפסקה 5 (24.1.2016); ההדגשה במקור). הדוגמה האחרונה היא מקרה שבו הוועדה קבעה נכות בגין תאונת דרכים, מבלי שהונח בפניה מידע על תאונת דרכים נוספת שאירעה חמישה חודשים לאחר התאונה הראשונה. בעקבות התאונה השניה, הניזוק התלונן על החמרה במצבו הנפשי ועל כאבי צוואר. קביעת הנכות של הוועדה בגין התאונה הראשונה נסבה על אותן בעיות רפואיות, ולכן ניתן היתר להביא ראיות לסתור (רע"א 9018/12 סונול ישראל בע"מ נ' בוטרשווילי (8.4.2013)).

7.

הנה כי כן, במקרים שבהם ניתנה רשות להביא ראיות לסתור את קביעת המל"ל בעניין הקשר הסיבתי, ניתן להצביע על קשר קונקרטי בין המידע החסר לבין הליקוי הרפואי שבגינו נקבעה נכות. המשמעות היא כי לא כל אימת שמתגלה מידע כלשהו על מצב רפואי קודם (או מאוחר) של הניזוק, יינתן היתר להביא ראיות לסתור. רק "במצב דברים בו לא הונחו בפני הוועדה הרפואית עובדות רלוונטיות וחשובות הקשורות במצבו של הנפגע קודם לתאונה או אחריה, יכול הדבר להצדיק היתר להבאת ראיות לסתור את קביעתה" (עניין רוטמן , בפסקה 6; ההדגשה הוספה – י"ע).

8.

בענייננו, המבקשים לא הצליחו להצביע על עובדה רלוונטית וחשובה , שאילו היתה עומדת בפני הוועדה, היא היתה עשויה להגיע למסקנה שונה בעניין הקשר הסיבתי בין התאונה לבין ליקוי הראיה של הניזוק. כפי שציין בית המשפט קמא, בפני הוועדה הוצגו מסמכים המלמדים על מצבו הרפואי הקודם של הניזוק. ייתכן שהוועדה לא היתה מודעת ל פרק הזמן שבמהלכו היה הניזוק חולה בסוכרת לא מאוזנת, אך איני מוצא בכך עילה לפתוח מחדש את הדיון הרפואי בקשר הסיבתי בין התופעות. כמו כן, לצורך הדיון אני מוכן להניח כי באופן כללי, ליקוי ראיה מהסוג שממנו סובל הניזוק (המיאנופסיה הומונימית) עשוי להיגרם מבעיה נוירולוגית; ועדיין, מאחר שהונח בפני הוועדה מסמך שלפיו הניזוק עבר אירוע מוחי קודם, לא קמה עילה להתיר להביא ראיות לסתור את קביעת הוועדה ולמנות מומחה שידון בקשר הסיבתי בין התאונה לבין ליקוי הראיה.

9.

מאותו טעם, נדחית גם הטענה המבוססת על החלטתו הקודמת של בית המשפט המחוזי. במבט ראשון, הטענה מושכת את העין, שהרי אם ניתן היתר להביא ראיות לסתור בתחום הנוירולוגי, ואם התחום הנוירולוגי קשור לבעיית הראייה, מדוע לא יינתן היתר להביא ראיות לסתור את קביעת הנכות בתחום העיניים? ואולם, לאחר שעיינתי בדבר מקובלת עליי מסקנתו של בית המשפט קמא, כי מדובר בהחלטות שניתנו בהקשרים שונים ואין ביניהן סתירה. ההחלטה הראשונה נוגעת לבירור מצבו הנוירולוגי של הניזוק לפני התאונה ואחריה. הקשר הפוטנציאלי בין האירוע המוחי משנת 2008 לבין מצבו הנוירולוגי של הניזוק לאחר התאונה הוא ברור, וההיתר להביא ראיות לסתור ניתן לאור קביעת הוועדה כי מצבו הניווני של הניזוק איננו קשור לתאונה. ההחלטה השניה, לעומת זאת, נוגעת לליקוי בשדה הראיה. לפני התאונה לא היתה אינדיקציה לליקוי זה, וטענותיהם של המבקשים מבוססות על אפשרות להשפעה עקיפה של בעיות רפואיות אחרות על ליקוי הראיה שהתגלה אחרי התאונה. בנסיבות אלה, איני רואה סתירה בין ההחלטה הראשונה, להתיר להביא ראיות לסתור בתחום הנוירולוגי, לבין ההחלטה מושא דיוננו, בעניין הנכות בתחום העיניים.

10.

לבסוף, איני סבור כי בית המשפט חרג מתחום מומחיותו אל תחום המומחיות הרפואית. המסקנות הנוגעות למסמך הרפואי שמזכיר "אירוע מוחי נוסף" הן מסקנות משפטיות בדבר תוקפו הראייתי במסגרת הדיון הנוכחי. בדומה לצמתי הכרעה נוספים בהליך הנזיקי, ההחלטה בבקשה להביא ראיות לסתור, מצריכה מבית המשפט הערכה ראשונית של הראיות כדי לקבוע אם יש צורך בבירור מקצועי מעמיק על-ידי מומחה. כך נהג בית המשפט קמא במקרה דנא, ולא מצאתי עילה להתערב בהחלטתו.

11.

הבקשה נדחית אפוא, ומשלא התבקשה תשובה אין צו להוצאות.