רע"א 4704/12 רוברט סימן טוב נ. הראל חברה לביטוח בע"מ

1.

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (ת"א 14770-01-11, כבוד השופט א' רומנוב ) מיום 16.5.2012, בה קיבל בית המשפט את בקשת המשיבה להביא ראיות לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל ) בעניינו של המבקש.

2.

ביום 9.3.2006 נפגע המבקש, בעיקר בגבו, בשתי תאונות דרכים אשר הוכרו כתאונות עבודה. עוד קודם לתאונות אלו נפגע המבקש בשתי תאונות דרכים קודמות. האחת ארעה ביום 9.2.1995 והשנייה ביום 26.11.1997, אף הן הוכרו כתאונות עבודה. ביום 24.6.2008 ארעה למבקש פריצת דיסק חמורה, בגינה הוא הובהל לבית חולים, נותח באופן דחוף ובעקבותיה הוא נותר משותק בגפיו התחתונות. ביום 19.5.2009 פנה המבקש למל"ל בתביעה לקביעת דרגת נכותו בעקבות התאונות שאירעו בשנת 2006. ביום 3.12.2009 קבעה וועדה רפואית של המל"ל (להלן: הוועדה ) כי למבקש נכות צמיתה בשיעור של 100% וכי נכות זו היא כתוצאה מהתאונות מיום 9.3.2006 בלבד .

3.

בתביעתו בבית המשפט המחוזי ביקש המבקש להסתמך על קביעה זו, בהתאם להוראת סעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. המשיבה מצידה ביקשה להתיר לה להביא ראיות לסתור את קביעת המל"ל ולמנות מומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום האורטופדיה, אשר יחווה את דעתו בשאלת הקשר הסיבתי בין נכותו של המבקש לבין התאונות שאירעו ביום 9.3.2006.

כאמור, ביום 16.5.2012 קיבל בית המשפט את הבקשה ומינה מומחה רפואי בתחום האורטופדיה, לצורך בדיקת המבקש וקביעת הקשר הסיבתי בין התאונות מיום 9.3.2006 לבין נכותו. בהחלטתו, דחה בית המשפט את טענת המשיבה כי לא עמד בפני הוועדה הרפואית תיעוד רפואי מלא אשר היה בו לכאורה לשנות את קביעת הוועדה בעניין הקשר הסיבתי. נקבע לעניין סוגיה זו, כי הוועדה ערכה דיון נפרד בכל אחת מהתאונות בהן נפגע המבקש, וכי עמד בפניה תיעוד רפואי מקיף בעניינו. עם זאת, קבע בית המשפט, כי נפל פגם באופן בו קבעה הוועדה שקיים קשר סיבתי בין הנכות לבין התאונות מיום 9.3.2006. לעניין זה מצא בית המשפט, כי קביעת הקשר הסיבתי על ידי הוועדה נעשתה כשהוועדה ציינה אך את אותם הגורמים בהם יש לכאורה לשלול את קיומו של הקשר הסיבתי, ולמרות זאת נקבע על-ידה כי קיים קשר סיבתי, מבלי שהוועדה נימקה קביעתה זו וכיצד היא מתיישבת עם אותם נתונים שלכאורה שללו את האפשרות לקיום קשר סיבתי בין התאונות משנת 2006 לבין הנכות.

4.

מכאן הבקשה שלפניי, בגדרה טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי בהתירו למשיבה להביא ראיות לסתור את קביעת הוועדה הרפואית בעניינו. בכך טוען המבקש, התערב בית המשפט בקביעתה הרפואית והמקצועית של הוועדה. לטענתו, אין הדבר עולה בקנה אחד עם קביעתו המפורשת של בית המשפט המחוזי, כי בפני הוועדה עמד מלוא התיעוד הרפואי בעניינו. בעניין זה טוען המבקש, כי הוועדה נתנה דעתה לכל אותו המידע הרפואי ולמכלול הנסיבות בעניינו ובהתאם אליהם היא קבעה כי מתקיים קשר סיבתי בין התאונות מיום 9.3.2006 לבין נכותו. לפיכך טוען המבקש כי לא מתקיים כל טעם מיוחד המצדיק ליתן למשיבה להביא ראיות לסתור את קביעת הוועדה. לטענתו, החלטת בית המשפט המחוזי אינה עומדת בקריטריונים שהותוו לעניין זה בפסיקה, ואינה עולה בקנה אחד עם ההלכה שלפיה המגמה הראויה בכל הקשור למתן היתר להבאת ראיות לסתור היא מגמה מצמצמת.

5.

מנגד, טוענת המשיבה כי דין הבקשה להידחות על הסף נוכח גדרי ההתערבות המצומצמים בבקשות מסוג זה, אשר אין בקשה זו נופלת בהם. כמו כן טוענת המשיבה, כי דין הבקשה להידחות אף לגופה, מאחר שהחלטת בית המשפט המחוזי עוגנה בראיות והיא נמנית על אותם המקרים החריגים המצדיקים מתן היתר להבאת ראיות לסתור את קביעת המל"ל. לעניין זה טוענת המשיבה, כי הוועדה הרפואית לא ערכה בירור ממצה בשאלת הקשר הסיבתי בין מצבו הרפואי של המבקש לבין התאונות שאירעו ביום 9.3.2006; לא נתנה משקל לעברו הרפואי של המבקש; לקלות הפגיעות שנגרמו לו בשל תאונות אלו; לפרק הזמן הארוך שחלף מהתאונות ועד לקרות הנזק ולעבודה הפיזית בה עבד בתקופה זו, כמו גם לתיעוד הרפואי המלא המלמד על העדרו של קשר סיבתי כאמור. עוד טוענת המשיבה, כי בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי, עיון בפרוטוקול הוועדה מלמד כי כלל לא עמד בפני הוועדה מלא התיעוד הרפואי הרלוונטי בעניינו של המבקש, אשר אילו היה מצוי בפניה, היה מביא את הוועדה לקבוע מסקנה שונה בשאלת הקשר הסיבתי.

6.

לאחר שבחנתי את הבקשה, את התשובה לה ואת החלטתו של בית המשפט המחוזי הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, אך משום שאינה מקימה עילה להתערבות בשיקול דעתה של הערכאה המבררת במסגרת הדיונית דנא. לעניין זה יצוין, כי: "הלכה היא כי בית משפט זה יתערב רק במקרים חריגים ובנסיבות יוצאות דופן בהחלטתה של הערכאה הדיונית בבקשה להביא ראיות לסתור" (רע"א 11325/05 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' גוליבנסקי (לא פורסם, 27.2.2006). אף אם המקרה דנן אינו נמנה באופן מובהק על אותם המקרים בהם יש ליתן היתר להביא ראיות לסתור את קביעתן המקצועית של הוועדות הרפואיות של המל"ל, הרי שמנגד, ההחלטה אף אינה מקימה עילה להתערבותה של ערכאת הערעור במסגרת בקשת רשות ערעור על החלטה להתיר הבאת ראיות לסתור. ברע"א 4621/08 פשייב נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 2.9.2008), נדחתה בקשת רשות ערעור ב"מקרה גבולי" של מתן היתר להביא ראיות לסתור, מהטעם שלא נמצא מקום להתערב בשיקול הדעת של הערכאה המבררת "ביחס לתשתית הראייתית שתשמש להכרעתה", כאשר היה מדובר בהחלטה בעייתית של הוועדה הרפואית. ברע"א 6812/06 תייר נ' אטיה (לא פורסם, 20.2.2007), נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטה להתיר הבאת ראיות לסתור כאשר, בין היתר, הוועדה הרפואית לא עמדה בהחלטתה על כל השאלות הרלוונטיות. בית המשפט ציין באותו עניין, כי הגם שהגישה המקובלת בפסיקה היא שלא למהר להתיר הבאת ראיות לסתור, הרי ש"משקמו בלב הערכאה המבררת ספקות באשר לקביעתה של הוועדה הרפואית", יש ליתן משקל לשיקול דעתה. גם במקרה דנן, שהוא אכן מקרה גבולי ביותר, ראיתי לנכון ליתן משקל לתחושת בית המשפט המחוזי, לפיה נראה שנפל פגם באופן בו הסיקה הוועדה הרפואית את מסקנתה לעניין קיומו של קשר סיבתי, ללא כל הנמקה וכשהיא מפרטת דווקא את השיקולים המוליכים למסקנה ההפוכה.

נוכח האמור, הבקשה נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.