רע"א 11325/05 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ. מיכאל גולינבסקי

1.בפניי בקשה למתן רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופט ב' ארבל) בת"א 1103/01, במסגרתה נדחתה בקשת המבקשת להביא ראיות לסתור את קביעות המוסד לביטוח לאומי לפי סעיף 6ב לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, וכן בקשתה החילופית למינוי מומחה מטעם בית המשפט.

2.ביום 21.1.98, נפגע המשיב בתאונת דרכים שהוכרה גם כתאונת עבודה. הוא נפגע פגיעות שונות בגופו, לרבות שברים בשלוש מצלעותיו, אובחנו אצלו חבלות בעמוד השדרה הצווארי, וכן נזק קל בעצב האולונרי במרפק השמאלי. לאחר בדיקות וטיפול סמפטומטי בחדר המיון, המשיב שוחרר לביתו באותו היום, אך בהמשך החלו להתגלות אצלו תסמינים תגובתיים בתר-חבלתיים בתחום הנפשי. כארבעה חודשים לאחר התאונה, החל המשיב בטיפול פסיכיאטרי, כשהוא אובחן על-ידי ד"ר מזרוחין כסובל מתסמונת בתר-חבלתית, חרדה ותגובה דכאונית. שני רופאים אחרים שטיפלו במשיב, אבחנו אצלו בנוסף סמפטומים דליזיונליים. המשיב המשיך בטיפולים ומעקב רצופים משנת 1998 ועד למועד מתן פסק הדין, כשהאבחנה לגביו לא השתנתה.

מאז שנת 1998, העמיד המל"ל את נכותו של המשיב על שיעורי נכות שונים. בעקבות עררים שהגישו המל"ל והמשיב לוועדה הרפואית לעררים (להלן: הוועדה ), נקבעה למשיב נכות רפואית צמיתה בשיעור 50% בגין סעיף 34(ה) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956. כן החליטה הועדה, בהתאם לסמכותה לפי סעיף 15, להעלות את שיעור נכותו של המשיב ל- 75%. בהחלטתה זו הסתמכה הוועדה על דו"ח ועדת הרשות לעניין תקנה 15 ודו"ח שהומצא מטעם פקיד השיקום. עוד ציינה הוועדה את חוות דעתו של ד"ר גרדוש, פסיכולוג קליני שנתבקש על-ידי וועדה רפואית קודמת לערוך למשיב בדיקה פסיכודיאגנוסטית.

3.המבקשת טענה בפני בית המשפט קמא כי מסקנותיה של הועדה הרפואית וקביעת הנכות הצמיתה בגין מצבו הפוסט-טראומטי של המשיב עומדות בסתירה לממצאיו של ד"ר גרדוש. לשיטת המבקשת, קיים פער בלתי מוסבר בין ממצאיו של ד"ר גרדוש לבין קביעת הוועדה, וכי הוועדה התחשבה בהפרעה דלוזיונלית ממנה סבל המשיב למרות שהפרעה זו לא נוצרה כתוצאה מן התאונה. על כן, תבעה המבקשת כי בית המשפט קמא יתיר לה להביא ראיות לסתור את החלטת הוועדה וביקשה למנות מומחה רפואי נוסף. בית המשפט קמא דחה את בקשת המבקשת, בקובעו כי:

השוואת ממצאיה של הוועדה הרפואית לעררים אל מול החומר הרפואי הרב שהומצא לתיק בית המשפט מעלה, כי לנגד עיניה של הועדה עמדו כל הנתונים הדרושים באשר לקביעת נכותו של התובע, כאשר לא הובאו בפני כל ראיות, שיהא בהן כדי ללמד כי הועדה לא הפעיל[ה] את שיקול דעתה כראוי.

בנסיבות אלה, ונוכח הדברים הברורים בחוות דעתה של הוועדה הרפואית לעררים, אשר הבחינה בין שתי התסמונות מהן סובל המשיב, וחוותה דעתה רק בהסתמך על התסמונות הפוסטראומטית, תוך שהיא נותנת דעתה אף לתסמונת הנוספת ממנה סובל המשיב, הרי לא מצאתי כל טעם והצדקה למינוי מומחה רפואי נוסף.

באשר לטענתה של המבקשת, לפיה הוועדה לא נתנה משקל ראוי לחוות דעתו של ד"ר גרדוש, קבע בית המשפט קמא כי:

נכון אמנם כי ד"ר גרדוש, שאינו מומחה רפואי, קבע, כי הוא לא מצא סימנים המעידים על תסמונת פוסט-טראומטית. אולם, נראה, כי בכך חרג המומחה מתחום מומחיותו. ... במקרה שלפנינו, עמדה חוות דעתו של ד"ר גרדוש בפני הועדה הרפואית, וזו ציינה עובדה זו בדו"ח מטעמה. עם זאת, משחרג ד"ר גרדוש מתחום מומחיותו, וחיווה דעתו בעניינים שאינם בתחומו, אך סביר הוא, כי הועדה תתייחס לממצאיו בהתאם.

4.על קביעות אלה מלינה בפניי המבקשת. לטענתה, בית המשפט קמא לא דן כלל בהחלטתו בבקשתה החלופית של המבקשת, במסגרתה היא תבעה למנות מומחה רפואי שיקבע את נכותו הרפואית ו/או התפקודית של המשיב בקשר למצבו הנפשי שאינו קשור בתאונה. עוד טוענת המבקשת, כי ד"ר גרדוש לא חרג מסמכותו בחוות דעתו בעניין המשיב, וכי יש לראות בחוות דעתו חלק בלתי נפרד משיקולי הוועדה באשר לקביעת הנכות. עוד מלינה המבקשת על החיוב בהוצאות שהשית עליה בית המשפט קמא בגין בקשתה.

המשיב טוען כי בקשתה של המבקשת נדונה על ידי בית המשפט קמא, ונדחתה על שני ראשיה. לשיטת המשיב, הוועדה הבחינה בין הנכות שנגרמה לו בעקבות התאונה, לבין הנכות שאינה קשורה בתאונה, וחוות דעתו של ד"ר גרדוש הייתה כלי עזר בלבד, ובצדק לא שימשה את הוועדה לצורך קביעת הנכות בתחום הפסיכיאטרי.

5.דין הבקשה להידחות. אין ממש בטענת המבקשת לפי בית המשפט קמא לא נדרש לבקשתה למנות מומחה רפואי נוסף. בית המשפט עסק בסוגייה, אך דחה אותה, בקובעו כי הוועדה הרפואית נתנה את דעתה למלוא נסיבותיו של המקרה, ובפרט לאבחנה בין שתי התסמונות מהן סובל המשיב. מסקנה זו התבססה על התרשמותו של בית המשפט קמא מן התשתית העובדתית שהונחה בפניו ומאופן התנהלותה של הוועדה, ולא מצאתי מקום להתערב בה.

אין מקום להיענות גם לטענות המבקשת להביא ראיות לסתור. הלכה היא כי בית משפט זה יתערב רק במקרים חריגים ובנסיבות יוצאות דופן בהחלטתה של הערכאה הדיונית בבקשה להביא ראיות לסתור (ע"א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' אחמד , פ"ד מה(4) 77). אין עילה להתערב במסקנתו של בית המשפט קמא כי חוות דעתו של ד"ר גרדוש הייתה כלי עזר בידיה של הוועדה, והיא לא הייתה מחויבת לקבל את מסקנותיו כולן. דבריה של המבקשת אינם מעלים ראייה לפגם מהותי שנפל בקביעותיה של הוועדה ואף אינם מצביעים על נסיבות חדשות, שיש בהן כדי להתיר הבאת ראיות לסתור (ראו רע"א 634/85 עודה נ' רותם חברה לביטוח בע"מ , פ"ד לט(4) 505). לא מצאתי מקום להתערב אף בקביעתו של בית המשפט קמא באשר לשיעור ההוצאות שהושתו על המבקשת.

הבקשה נדחית. המבקשת תישא בהוצאות המשיב ובשכר טרחת עורך דינו בסך 5,000 ש"ח.