רע"א 7206/18 ד"ר שלמה כהן ושות' נ. ליעד וטשטיין עו"ד

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד הנשיא, השופט

איתן אורנשטיין ) מיום 31.7.2018 בת"א 8753-04-15 (המאוחדת עם ת"א 54476-03-15 ו-ת"א 24478-11-17) (להלן: " ההחלטה "). במסגרת ההחלטה נדחתה טענת התובעים (הם המבקשים שלפניי), לפיה הנתבעים (המשיבים שלפניי) לא מילאו אחר החלטת בית משפט זה בעניין גילוי ועיון במסמכים (החלטת השופט ניל הנדל מיום 23.4.2017, במסגרת רע"א 428/17, אשר הוגשה על ידי המבקשים). יובהר, כי החלטת בית משפט קמא מושא בקשת רשות הערעור שלפניי, עסקה בשלוש בקשות שונות אשר הוגשו על ידי הצדדים בסוגיה של גילוי ועיון במסמכים (בקשות מס' 42, 51 ו-52), כאשר בקשת רשות הערעור שלפניי מתייחסת לחלק בהחלטה הדן בבקשה מס' 51 בלבד.

רקע עובדתי והליכים קודמים

1.

בין הצדדים לבקשה שלפניי מתנהלות בבית המשפט המחוזי בתל אביב (לפני הנשיא אורנשטיין) שלוש תביעות שונות, שהדיון בהן אוחד: ת"א 8753-04-15 (להלן: " התביעה העיקרית ") אשר הוגשה על ידי המבקשים (ד"ר שלמה כהן ומשרדו. להלן: " ד"ר כהן "), נגד המשיבים (להלן: "עו"ד וטשטיין "); ת"א 24478-11-17 אשר הוגשה אף היא על ידי ד"ר כהן נגד עו"ד וטשטיין ; ו- ת"א 54476-03-15 אשר הוגשה על ידי עו"ד וטשטיין נגד ד"ר כהן.

2.

ההתדיינות הנרחבת שבין הצדדים מקורה בפרישתו בנובמבר 2014 של עו"ד וטשטיין ממשרד עו"ד ד"ר שלמה כהן ושות' (להלן: " משרד ד"ר כהן "), והקמת משרד עצמאי משלו. זאת, לאחר שעו"ד וטשטיין היה חלק ממשרד ד"ר כהן, העוסק בתחום הקניין הרוחני, במשך למעלה מ-20 שנה, ולאחר שבעשור האחרון לפעילותו ריכז (על פי האמור בבקשה שלפניי) את פעילותן של שתי מחלקות משמעותיות בו, אחת מהן מחלקת הליטיגציה בתחום הפטנטים.

לטענת המבקשים, עזיבתו של עו"ד וטשטיין לוותה במעשי גזל, שידול לקוחות שלא כדין וגרימת נזקים מכוונת. זאת, תוך הפרת אמונים, הפרת חוזה ועוד. טענות אלה הן שעומדות בלב התביעה העיקרית, מושא ענייננו; כאשר בקשת רשות הערעור שלפניי (להלן: " הבקשה ") עניינה בסוגיה של גילוי ועיון במסמכים, במסגרת התביעה העיקרית.

3.

במסגרת תביעה זו, הגישו המבקשים בקשה להורות לעו"ד וטשטיין לתקן את תצהיר גילוי המסמכים שהמציא וכן ליתן צווי גילוי ועיון במסמכים ספציפיים (בקשה מס' 24 בתביעה העיקרית. להלן: " בקשת הגילוי "). בסעיף ג(1) לבקשת הגילוי, נתבקש גילויו של " תיעוד תקשורת בין וטשטיין לבין הלקוחות שגזל, בכל הקשור לפרישתו מהמשרד וההתקשרות עמם [...] " – תיעוד שעו"ד וטשטיין סירב לטענת המבקשים למסור, במסגרת הליכי הגילוי שנתקיימו בין הצדדים, עובר להגשת בקשת הגילוי (להלן: " המבוקש בסעיף ג(1)" ). ביום 13.12.2016 ניתנה החלטת בית משפט קמא בבקשות הצדדים שעניינן גילוי מסמכים, במסגרתה דחה בית משפט קמא את המבוקש בסעיף ג(1) לבקשת הגילוי.

על החלטה זו הגישו המבקשים בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (רע"א 428/17. להלן: " בקשת רשות הערעור הקודמת ") (יוער, כי בקשת רשות הערעור הקודמת כללה שני עניינים נוספים של גילוי ועיון במסמכים, מלבד סוגיית המבוקש בסעיף ג(1), שאינם רלוונטיים לצרכי הבקשה שלפניי).

4.

ביום 23.4.2017

ניתנה החלטת בית משפט זה (כבוד השופט ניל הנדל ), בבקשת רשות הערעור הקודמת (להלן: " החלטת השופט הנדל "). בכל הנוגע למבוקש בסעיף ג(1), ניתנה רשות ערעור, והבקשה נתקבלה באופן חלקי, תוך שנקבע כי היא "תוגבל לתיעוד המבוקש החל משנה אחת טרם עזב המשיב את משרד המבקש ועד לשנה אחת לאחר עזיבתו ". בעקבות החלטה זו, גולו על ידי עו"ד וטשטיין תכתובות נוספות (להלן: " הגילוי הנוסף ").

5.

לטענת המבקשים, עו"ד וטשטיין

צמצם על דעת עצמו את היקף הגילוי הנוסף רק לסוגיית העזיבה (תכתובות " בקשר עם עזיבת המשרד ") וסירב לחשוף תכתובות הנוגעות להתקשרות עם הלקוחות. על רקע זה הגישו המבקשים לבית משפט קמא בקשה שעניינה

הפרת החלטת השופט הנדל על ידי עו"ד וטשטיין . הבקשה נדחתה בעיקרה על ידי בית משפט קמא בהחלטה מיום 31.7.2018, ומכאן בקשת רשות הערעור שלפניי (יובהר שוב, כי החלטת בית משפט קמא מיום 31.7.2018 נסובה סביב מספר בקשות שונות, כאשר החלטתו בבקשה מס' 51 היא שעומדת במוקד בקשת רשות הערעור שלפניי).

הטענות בבקשת רשות הערעור

6.

לשיטת המבקשים, החלטת השופט הנדל הורתה על גילוי "התיעוד המבוקש" על ידם, וסייגה גילוי זה אך במישור הזמן (שנה לפני מועד עזיבתו של עו"ד וטשטיין את המשרד ושנה אחריה). לפיכך, עו"ד וטשטיין מצווה על פי ההחלטה לגלות ולאפשר עיון בכל תיעוד תקשורת בינו לבין הלקוחות ש"גזל", הן בכל הקשור לעזיבתו את המשרד והן בכל הקשור להתקשרות עמם. אף על פי כן, הורה בית משפט קמא, בשגגה לטענתם ובניגוד לאשר נקבע בהחלטת השופט הנדל, כי החלטת השופט הנדל חלה רק על מסמכים מן הסוג הראשון ("סוגיית העזיבה"), ולא על מסמכים מן הסוג השני ("סוגיית ההתקשרות"), ומכאן הצורך לשיטתם בהתערבותו של בית משפט זה.

דיון והכרעה

7.

בקשת רשות הערעור שלפניי עניינה בשאלת פרשנותה ויישומה הנכונים של החלטת השופט הנדל. משכך, ולצורך הנוחות, יובא להלן בשלמותו החלק הרלוונטי מתוך החלטה זו:

עניינה של בקשה זו הוא בהתכתבויות בין המשיב לבין לקוחות משרדו של המבקש שסובבות סביב עזיבת המשיב את המשרד. אקדים ואומר כי מסכים אני עם קביעת בית משפט קמא כי הבקשה בנוסחה הנוכחי הינה גורפת ומכבידה. הבקשה מכילה דרישה למסמכים שמשתרעים על פני תקופה של כשבע שנים וכן היא כוללת רשימה ארוכה של חברות שלגביהן נדרש הגילוי. זאת, בנוסף לחברות אחרות שאינן מנויות בשמן ואף ביחס אליהן נדרש גילוי המסמכים. ברם , ניכר כי המסמכים ביחס ללקוחות שעברו ממשרד המבקש למשרדו של המשיב הינם רלוונטיים לזירת המחלוקת בדבר גזל הלקוחות . יש לאזן, אם כן, בין הכלל הדיוני בדבר "משחק בקלפים פתוחים" על ידי גילוי מוקדם של המסמכים הרלוונטיים למחלוקת, לבין הצורך למנוע "מסע דיג" פסול של אחד הצדדים להליך.

על כן, בהתאם לסמכותי על פי תקנה 410 ל תקנות סדר הדין האזרחי , התשמ"ד-1984, החלטתי לדון בבקשה למתן רשות ערעור כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פיה, ולקבלה באופן חלקי . הבקשה הראשונה תוגבל לתיעוד המבוקש החל משנה אחת טרם עזב המשיב את משרד המבקש ועד לשנה אחת לאחר עזיבתו . ככל שיש מסמך שתוכנו חסוי או מסמך המכיל סוד מסחרי, הרי שיש להגיש בקשה מתאימה לערכאה המבררת.

8.

עיון בהחלטת בית משפט קמא מושא הערעור, מעלה כי בניגוד לאופן שבו מוצגים הדברים בבקשת רשות הערעור, בית משפט קמא לא פסל באופן גורף את גילויים של מסמכים שעניינם "סוגיית ההתקשרות", אלא הכפיף את גילויים לשיקולים של רלוונטיות, קרי, תרומתם הפוטנציאלית לבירור המחלוקת שבין הצדדים.

9.

ויובהר: החלטת בית משפט קמא כוללת מספר נדבכים. נדבך אחד עניינו בטענה כי עו"ד וטשטיין הפר את החלטת השופט הנדל, כאשר העביר התכתבויות מול לקוחות ללא צרופותיהן , וזאת בשעה שעל פי החלטת השופט הנדל היה עליו לגלות, לשיטת המבקשים, גם את הצרופות גופן (להלן: " הנדבך הראשון "). עו"ד וטשטיין

מצידו טען כי הצרופות המבוקשות הינן ברובן ייפויי כוח סטנדרטים מטעם הלקוחות, וכי שאר המסמכים המבוקשים גולו זה מכבר.

בית משפט קמא קבע כי עו"ד וטשטיין אינו מחויב לגלות את ייפויי הכוח, וזאת מפאת העדר רלוונטיות. קביעה זו נכונה היא, ואיני רואה כל מקום להתערב בה. מושכלות יסוד הן כי הכרעה בשאלת גילוי מסמכים נגזרת בראש ובראשונה משיקולי רלוונטיות, וברי כי אין לקרוא את החלטת השופט הנדל באופן המאיין כלל זה, ומחייב גילוי מסמכים נעדרי רלוונטיות, שגילויים כרוך בהכבדה שאין תועלת בצידה. זאת בוודאי כאשר החלטת השופט הנדל עצמה התבססה על שיקולים של רלוונטיות, וראו אמירתו בציטוט לעיל לפיה: " ניכר כי המסמכים ביחס ללקוחות שעברו ממשרד המבקש למשרדו של המשיב הינם רלוונטיים לזירת המחלוקת בדבר גזל הלקוחות ".

באשר לשאר התכתובות שהועברו ללא צרופותיהן (שאינן ייפויי כוח) – בית משפט קמא בחן באופן פרטני את הטענות ביחס לכל אחד ואחד מן המסמכים שבצרופות. לגבי חלקם נדחתה בקשת הגילוי מן הנימוק כי מדובר במסמכים שגולו זה מכבר למבקשים - טיעון שבוודאי אינו מצדיק כל התערבות. לגבי חלקם האחר נדחתה בקשת הגילוי בנימוק של היעדר רלוונטיות. כך נקבע לגבי: מסמך שצורף לתכתובת מול חברת קרוקס (פורטפוליו סימני המסחר והפטנטים של חברת קרוקס בישראל, אשר בית המשפט קבע כי הוא נעדר רלוונטיות למחלוקות שבמוקד ההליך, לא כל שכן נוכח הפגיעה האפשרית בצדדים שלישיים); מסמך שצורף לתכתובת מול נוברטיס (טבלה המכילה את מספרי ההליכים של החברה המתנהלים בישראל בייצוגו של עו"ד וטשטיין , אשר בית משפט קמא קבע כי היא נעדרת רלוונטיות לבירור המחלוקת); ומסמך שצורף לתכתובת מול חברת אלביט (חוזה התקשרות סטנדרטי).

ביחס לקבוצה אחרת של מסמכים (התכתובות מול P&G , התכתובות מול פייזר , התכתובת מול מרק), קבע בית משפט קמא כי על עו"ד וטשטיין להגישם לעיון בית המשפט במעטפה סגורה, לצורך בחינת הרלוונטיות שלהם על ידי בית המשפט טרם מתן החלטה בסוגיה.

10.

החלטות אלו ראויות הן, ומתיישבות כאמור עם כלל היסוד של גילוי מסמכים בהתאם לשיקולי רלוונטיות. לכך מצטרפת העובדה כי טענות המבקשים במסגרת בקשת רשות הערעור שלפניי נטענו ברמה עקרונית כללית בלבד, ולא כללו כל התייחסות ספציפית לצורך בגילויו של מסמך זה או אחר שגילויו נמנע ולרלוונטיות שלו לבירור ההליך. כך למשל, לא מצאתי בבקשת רשות הערעור הסבר מדוע גילויו של ייפוי כוח סטנדרטי הוא רלוונטי ותורם לבירור ההליך, לשיטת המבקשים; או מדוע מסמך המכיל, למשל, את פורטפוליו סימני המסחר של חברת קרוקס בישראל צפוי לתרום לשיטתם לבירור המחלוקת בין הצדדים. לאור כל האמור, לא מצאתי כי החלטות בית משפט קמא בכל הנוגע לנדבך הראשון מצדיקות התערבות.

11.

נדבך שני בהחלטת בית משפט קמא עניינו בסוגיה של העברת תכתובות עם משרדי עורכי דין חיצוניים. המבקשים טענו לפני בית משפט קמא כי בקשתם המקורית לגילוי מסמכים כללה במפורש כל תכתובת של עו"ד וטשטיין עם לקוחות המשרד בכל הקשור לפרישתו מן המשרד וההתקשרות עמם, לרבות עורכי דין חיצוניים; וכי על פי החלטת השופט הנדל, עו"ד וטשטיין מחויב לגלות מסמכים אלה. עו"ד וטשטיין טען מנגד כי החלטת בית המשפט העליון אינה כוללת גילוי של תכתובות עם משרדי עורכי דין חיצוניים, וכי מדובר בדרישת גילוי חדשה שלא נכלה במסגרת בקשת רשות הערעור שהגישו המבקשים לבית משפט זה.

בית משפט קמא קבע כי על עו"ד וטשטיין לגלות מסמכים של עורכי דין חיצוניים בהקשר לסוגיית העזיבה בלבד, שכן מסמכים של עורכי דין חיצוניים ביחס לסוגיית ההתקשרות, אינם רלוונטיים לבירור המחלוקת, ועל כן הדרישה לחשיפתם היא מכבידה יתר על המידה.

בהמשך לניתוח לעיל, משהחלטת בית משפט קמא נשענת על שיקולים של רלוונטיות, ומשלא מצאתי בבקשת רשות הערעור כל הסבר מדוע מדובר לשיטתם במסמכים רלוונטיים, אלא אך טענה כללית כי גילויים מתחייב באופן גורף ומוחלט על פי החלטת השופט הנדל, איני מוצא עילה להתערבות בהחלטת בית משפט קמא בעניין זה.

12.

נדבך שלישי בהחלטת בית משפט קמא עניינו בהעברת תכתובות עם לקוחות בקשר עם העברת ערבויות למכס, העברת מוצגים מהמחסנים וגילוי תעריפי שכר הטרחה. טענות המבקשים בעניין זה נדחו על ידי בית משפט קמא בראש ובראשונה מן הטעם כי עו"ד וטשטיין ציין כי כל התכתובות אשר נמצאות ברשותו לעניין זה כבר גולו. משזהו הנימוק, ברי כי אין כל מקום להתערבות בסוגיה זו.

13.

סוגיות נוספות שנכללו בהחלטת בית משפט קמא ביחס לבקשה מס' 51, אינן דורשות התייחסות, לאור זאת שההכרעה בהן מבטאת את קבלת עמדת המבקשים (ראה למשל סעיף 6.9 להחלטת בית משפט קמא, הדן בסעיף ג(9) לבקשת המבקשים); או לחילופין מבוססת על טענת עו"ד וטשטיין

כי המסמכים בהם מדובר הועברו זה מכבר.

14.

סוף דבר: הבקשה נדחית ללא צורך בהתייחסות המשיבים. המבקשים ישלמו הוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 7,500 ש"ח, והוצאות לטובת המשיבים בסך 5,000 ש"ח. בקביעת סכום ההוצאות לטובת אוצר המדינה נלקחה בחשבון לחומרה העובדה שמדובר בבקשת רשות ערעור על החלטה שיפוטית המיישמת החלטה שניתנה בבית משפט זה (החלטת השופט הנדל). בקביעת סכום ההוצאות לטובת המשיבים נלקחה בחשבון העובדה כי לא נדרשה תגובה מצדם.