רע"א 7411/12 אילן הוניג נ. אורלי גונן ואח'

לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי (סגנית הנשיאה, השופטת א' קובו , סגנית הנשיאה, השופטת מ' רובינשטיין והשופטת ע' צ'רניאק ) בע"א 46274-10-10 מיום 28.8.2012, עד להכרעה בבקשת רשות הערעור שבכותרת.

רקע עובדתי בתמצית

1.

ביום 26.11.2012 הוריתי כי בקשת רשות הערעור תובא לפני מותב שלושה של בית משפט זה. בתמצית יאמר כי המחלוקת שביסודה של בקשת רשות הערעור היא לגבי פרשנותו של חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן: החוק ). השאלה המתעוררת היא האם ילדיהם של "דייר מקורי" או "דייר נגזר" המבקשים להמשיך ולנהל עסק בנכס המוגן צריכים להוכיח כי "העסק דרוש לקיומם", או שמא די כי יוכיחו שהם "מוסיפים לנהל את העסק?". בניגוד לקביעתו של בית משפט השלום, בית המשפט המחוזי – שקיבל את הערעור – קבע כי ילדיהם של "דייר מקורי" או "דייר נגזר" המבקשים להמשיך ולנהל את העסק בנכס מכוח החוק נדרשים להוכיח גם כי "העסק דרוש לקיומם". לפיכך, קבע בית המשפט המחוזי כי על המבקש ואחרים לסלק ידם מהנכס מושא בקשת רשות הערעור.

נימוקי הבקשה, התגובה לה והתשובה לתגובה

2.

לאחר שניתנה החלטתי בדבר העברת הדיון בבקשת רשות הערעור לפני הרכב, הוגשה הבקשה דנן לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי עד להכרעה בבקשת רשות הערעור, דהיינו לעיכוב ביצוע ההוראה בדבר סילוק ידו של המבקש מהנכס מושא בקשת רשות הערעור. בבקשתו טוען המבקש כי סיכויי בקשת רשות הערעור גבוהים. באשר למאזן הנוחות; טוען המבקש כי מדובר בבית עסק מוגן המשמש אותו ואת משפחתו מזה כ-60 שנים וכי סגירת העסק משמעה ביטול פרנסה המבוססת על מוניטין רב שנים. המבקש טוען כי סגירת בית העסק ולו לזמן קצר עלולה למוטט אותו כלכלית. בתגובת המשיבים נטען כי המבקש בא לבית המשפט בידיים לא נקיות שכן בפועל העסק שפעל במושכר נסגר ולא מתקיימת בנכס כל פעילות עסקית. לנוכח האמור בתגובת המשיבים התבקשה תשובת המבקש. ברם, המבקש התמקד בתשובתו בסיכויי בקשת רשות הערעור ולא השיב לטענתם של המשיבים לפיה בנכס מושא בקשת רשות הערעור לא מתקיימת כל פעילות עסקית, זאת שעה שבבקשתו טען כזכור כי סגירת בית העסק ולוּ לזמן קצר עשויה למוטט אותו כלכלית.

דיון והכרעה

3.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה כמו גם בתשובה לתגובה על נספחיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה לעיכוב ביצוע להידחות.

4.

לנוכח האמור בתגובת המשיבים לבקשה לעיכוב ביצוע, הדעת נותנת כי משהתבקשה תשובת המבקש לתגובה היה על המבקש להתייחס לטענתם של המשיבים כי במקום לא מתקיים עוד בית עסק, אך התייחסות כאמור אין. ודוק, כידוע, אין די בעצם הגשת ערעור, ובענייננו בקשת רשות ערעור, כדי לעכב ביצוע פסק דין של הערכאה דלמטה. על המבקש את עיכוב הביצוע להצביע על כך שסיכויי הערעור נוטים לטובתו וכי מאזן הנוחות אף הוא נוטה לטובתו [ראו למשל: החלטתה של השופטת א'

פרוקצ'יה בע"א 7221/01 י.ג. רובינשטיין יצור וסחר בע"מ נ' שובל (נ.י.ב) שווק מוצרים והפצתם בע"מ , פ"ד נו(4) 178, 181 (2002)]. בענייננו הקריטריון המשמעותי יותר הוא מאזן הנוחות ואין בכוונתי להידרש בשלב זה לסיכויי בקשת רשות הערעור.

באשר למאזן הנוחות; על אף שמדובר במקרה דנן בנכס מקרקעין ולא בחיוב כספי, אין מדובר בדירת מגורים [ראו והשוו: החלטתי בע"א 5113/11 אילונית פרוייקטים תיירותים בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (לא פורסם, 27.2.2012)]. יתכן שבנסיבות המקרה יכול היה המבקש לבסס "זיקה מיוחדת" לנכס המקרקעין – שלעיתים עשויה להצדיק עיכוב ביצוע פסק דין המורה על סילוק יד ממקרקעין ( שם , פסקה 6) – שכן נטען כי מדובר בזיקה לעסק משפחתי הנמשכת מזה כ-60 שנים. ודוק, טענתו של המבקש בהקשר לזיקתו ארוכת השנים לעסק המשפחתי לא נטענה כטענה עיקרית אלא כטענת משנה, טענה שנועדה לבסס את הנימוק העיקרי של הבקשה דנן לפיו העסק דרוש למבקש לצורך פרנסתו וכי הפסקת פעילותו אף לזמן קצר תמוטט אותו שכן מדובר על עסק המבוסס על מוניטין רב שנים. ברם, האמור בתגובת המשיבים לפיו במקום לא מתקיים כל עסק, לא הופרך בתשובת המבקש ומשכך לעת הזו נמצא כי אין בסיס של ממש לטענתו של המבקש בדבר נזק כלכלי בלתי הפיך כתוצאה מדחיית בקשת עיכוב הביצוע שכן ככל שניתן ללמוד, פעילותו של בית העסק במקרקעין שבנדון הופסקה ממילא. ככל שהבקשה מבוססת על נימוק של נזק כלכלי הרי שזהו נזק בר פיצוי ככל שבקשת רשות הערעור תתקבל, מבלי להביע עמדה בעניין.

יובהר כי אין בדבריי האמורים בנוגע לאי ניהולו של עסק בנכס משום קביעת ממצא ומדובר בקביעה המתוחמת למישור הלכאורי לצורך החלטה בבקשה דנן בלבד, על יסוד התמונה המוגבלת כפי שהתגבשה לנגד עיני מהבקשה, התגובה והתשובה.

בשולי הדברים אעיר כי אם יסתבר במסגרת הדיון בערעור כי במושכר לא מנוהל כל עסק, נדמה שעשויה להיות לכך השלכה ישירה על סיכויי בקשת רשות הערעור, שכן הגם שיתכן כי יש מחלוקת פרשנית האם ילדיהם של "דייר מקורי" או "דייר נגזר" צריכים

להוכיח כי "העסק דרוש לקיומם" , אין מחלוקת שלפי החוק חלה דרישה להוכיח שהילדים מוסיפים לנהל עסק בנכס.

5.

לנוכח כל האמור לעיל הבקשה נדחית. המבקש יישא בהוצאות בסך 5,000 ש"ח לטובת המשיבים 5-1. סכום זה נקבע על הצד המתון למרות התעלמותו של המבקש מן האמור בתגובת המשיבים, לפיה בנכס שבנדון לא מתקיים כל עסק.