רע"א 7496/07 אורי אפריאט נ. אלי רוזנבליט

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט המחוזי בחיפה (השופטים וסרקרוג – סגנית נשיאה, כהן ושפירא) מיום 7.6.07 בע"א 3126/06, בו התקבל ערעור המשיב על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (השופט פיש) מיום 23.12.05 בת"א 11856/03.

ב.

(1) המבקש היה בעליה ומנהלה היחיד של חברת אורי קור מיזוג אויר בע"מ, חברה שעסקה במכירת והתקנת מזגנים. בשנת 1997 נקלעה החברה לקשיים, ובחודש מרץ 2003 קרסה משהוגבל חשבונה בבנק והופסקה פעילותה. טרם קריסתה של החברה, בחודש יוני 2002,

נכרת הסכם בעל-פה בין החברה למשיב, ובהתאם לו סיפק המשיב מזגנים לחברה כנגד שיקים דחויים. החברה חדלה מהזמנת מזגנים מהמשיב בחודש נובמבר 2002, וכל השיקים שמסרה לו שמועד פרעונם קדם לחודש פברואר 2003 נפרעו; אך שיקים שניתנו למשיב שמועד פרעונם נקבע לחודש פברואר 2003 או לאחר מכן לא כובדו. המשיב הגיש תביעה כספית נגד החברה בגין חובה, תביעה להרמת מסך ההתאגדות כנגד המבקש, וכן תביעה אישית נגדו בעילות חוזיות ונזיקיות. בית משפט השלום דחה את התביעה, וקבע כי המקרה אינו מקים עילה להרמת מסך ההתאגדות.

(2) ערעור המשיב על פסק הדין נתקבל בבית המשפט המחוזי, שקבע כי חובתו של המבקש בגין החוב היא אישית, לאחר שהיה אחראי - כאדם פרטי ולא כאורגן של החברה - להתקשרות העסקית של החברה עם המשיב. נקבע כי על המבקש היה לגלות למשיב את מצבה הכלכלי הרעוע של החברה, ואי-גילוי עובדה זו היוה ניהול מו"מ שלא בתום לב. לעניין זה השוה בית המשפט את המקרה דנא לעניין שנדון בע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ (טרם פורסם). עוד ציין בית המשפט, כי די בעובדות המקרה גם כדי לבסס עילה של הרמת מסך, במיוחד באשר מדובר בחברה משפחתית שבמהלך ניהול עסקיה היה עירוב בין חיובי החברה לחיובי המבקש. מכאן הבקשה הנוכחית.

ג.

ראשית טוען המבקש, כי מאחר שהמשיב הוא שהגיש את הערעור לבית המשפט המחוזי, יש להתייחס לבקשה זו כ"ערעור ראשון" ולא להחיל עליה את כללי ההתערבות המחמירים החלים על בקשות רשות ערעור בפני ערכאה שלישית. לעיצומם של דברים טוען המבקש כי בית המשפט המחוזי הרחיב את עילותיה של הרמת המסך, וכי אין לצפות מבעליה או מנהליה של חברה שיגלו לנושים או נושים בכוח את מצבה של החברה, אלא אם יודעים הם בוודאות כי מצבה אינו בר ריפוי. בבקשתו מציג המבקש עובדות המעידות על כך, שלאורך התקופה הרלבנטית היה סבור כי ניתן יהיה לשקם את החברה, ולא היה מודע למצבה הקשה. כן מבחין המבקש בין האמור בפרשת בן אבו ובין עניינו, בטענה כי חובת הגילוי שהוטלה על הצדדים בפרשת בן אבו דובר נובעת ממערכת היחסים המיוחדים ביניהם, שנתמשכה שנים ארוכות, בעוד שהיחסים העסקיים בינו ובין המשיב נמשכו חודשים ספורים בלבד.

ד.

(1) לאחר העיון אין בידי להיעתר לבקשה. עלי לומר כי התרשמתי מבקשת רשות הערעור, הערוכה כדבעי. עם זאת, חוששני כי אין הבקשה עומדת באמות המידה של רשות ערעור בגלגול שלישי; המחלוקת שנפלה בין בית המשפט המחוזי לבית משפט השלום עניינה ביסודו יישומן של הלכות קיימות באשר להטלת אחריות אישית על אורגן של חברה, ואין היא מעוררת שאלה משפטית או ציבורית המצדיקה התערבות ערעורית נוספת. בניגוד לנטען על-ידי המבקש, העובדה שבערעור בבית המשפט המחוזי היתה התוצאה שונה מאשר בבית משפט השלום אינה הופכת את הבקשה ל"ערעור ראשון" או קרוב לכך. ראו גם דברי השופט (כתארו אז) ריבלין בבש"א 4511/05 עיריית בת ים נ' גני יפית (לא פורסם), ש"עצם העובדה כי בפסק דין של ערכאת ערעור מצויים שינוי, תוספת או אף הכרעה חדשה שלא נכללה בהחלטת הערכאה הראשונה, אין בה כדי להוציא את המקרה מגדר גלגול שלישי ולהקנות זכות ערעור". נכון אני להניח, שעצם קיומה של מחלוקת בין שני בתי המשפט הקודמים מצדיק, מטבע הדברים והשכל הישר, כי בית המשפט הבודק את בקשת רשות הערעור יתן דעתו להבדלים שבין ההכרעות. ועם זאת, התיק נבדק בשתי ערכאות, והיו לצדדים שני ימיהם השיפוטיים, ומעבר לכך יש צורך ברשות, שעקרונותיה ידועים.

(2) בית משפט השלום הדגיש כי לשיטתו אין מקרה זה מתאים להרמת מסך; ואת העובדות שנפרשו לפניו פירש באופן שאינו מטיל אחריות שבתוכה "אשם מוסרי" באשר להתנהגותו של המבקש.

(3) מנגד, בית המשפט המחוזי נתן לכך על בסיס פרשנות אחרת לעובדות, שמהן הסיק מסקנות שונות, הכרוכות בצורך לנהל מו"מ בתום לב ובדרך מקובלת באשר להתנהגותו של המבקש.

(4) אודה כי כשלעצמי סבורני כי בחברות משפחתיות מסוג זו דנא, שבהן בעל המניות פעיל כמנהל והוא והחברה חד הם (במקרה דנא גם נמשך השימוש בשם החברה על-ידי המבקש לאחר קריסתה, דבר המצביע – כדעת בית המשפט המחוזי – על כך שהמבקש והחברה היו לאחדים) – ואין להירתע אף מהרמת מסך, ככל שמוכח כי היה מקום לגילוי לספקים שלא נעשה מטעמים שאין להצדיקם. ער אני להבחנה שביקש בא כוחו המלומד של המבקש לערוך בין תיק זה לבין פרשת בן אבו ; לשיטתו במקרה דנא, על פי נסיבותיו, לא היו מוסקות המסקנות שהוסקו שם. אך אין מקרה דומה למשנהו כשתי טיפות מים,ומכל מקום בית המשפט המחוזי בחן את הדברים בעיקר ובראש במשקפי תום הלב. הצד השוה בין המקרה דנא לפרשת בן אבו

גם אם תקופות הקשר המסחרי היו שונות, ובענייננו תקופה לא ארוכה כפי שהיתה שם - היה יצירת מערכת יחסים של אמון בין הצדדים (בענייננו התבטאה בין השאר, בנסיעה המשותפת, בתיאור אופן מגוריו הנאה של המבקש, ובנכונות המשיב להמשיך לספק הגם שלא קיבל ערבות אישית, נוכח הבטחות המבקש שהדברים כתקנם). משמעה של מערכת זו מנגד הוא התגבשותה של חובת גילוי. לשאלה הראשונה שהציב המבקש, קרי; אפיונה של חובת הגילוי, יש לומר כי היא נבחנת על פי נסיבותיה, והנסיבות דנן עונות על התקיימותה. יתכן מאד כי המבקש, כפי שיארע לא אחת בעסק שדרכו אינה צולחת, קיוה להציל את החברה. ואולם, כפי שעולה מתיאורו הנרחב של בית המשפט המחוזי, שהעמיק בראיות אשר נאספו בבית משפט השלום, גם מי שאינו בקי גדול ברזי החשבונות (וסבורני שאין לומר זאת על המבקש, איש עסקים בעל ותק) יכול היה להבין כי מצב החברה רחוק מאוד מהיות בכי טוב; והמשמעות צריכה היתה להיות גילוי למשיב. בכך יש מענה לשאלה השניה שהציג המבקש, מידת המודעות שיש לייחס לאורגן בחברה למצבה הכלכלי. אף כאן הסיק בית המשפט המחוזי מן הראיות כי המבקש לא יכול היה להיות מופתע ממצבה של החברה. על פני הדברים היתה מודעות, ועמה אולי תקוה להיחלצות מן הבוץ ועצימת עיניים של אשליה, וכדברי בית המשפט המחוזי, פעילות של כיבוי שרפות - אך לא רשלנות גרידא. קשה להלום כי המבקש לא היה מודע למצב אליו נקלעה החברה.

(5) אפילו הנחנו כי כפות המאזניים אינן מעוינות אך במעט, ודומה שאין זה המצב, הכף מוכרעת כנגד המבקש. הדברים מעוגנים בשכל הישר ובחובת תום הלב, ולדידי ניתן היה לקרב אליהם גם על-ידי הרמת מסך, אך אין צורך להכביר מילים על כך.

(6) אציין כאן, כי איני סבור כבית משפט השלום שאין לייחס משמעות להמשך השימוש בשם אורי קור בעסקי המבקש; דעתי כדעת בית המשפט המחוזי לעניין זה. בא כוחו המלומד של המבקש טען כי המבקש צריך להתפרנס וזה – עיסוק במיזוג אויר – הוא מקצועו, ומכאן השימוש בשם. אך האם לשם כך לא די לכאורה בשמו הפרטי ושם משפחתו? מכל מקום, דבר זה הוא חלק ממכלול.

(7) נוכח כל האמור, לא אוכל להיעתר לבקשה.