רע"א 7760-23 רע"א 7760-23

בתיק רע"א 7760/23

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

רע"א 7760/23

לפני:

כבוד השופטת ר' רונן

המבקש:

רמי רז

נ ג ד

המשיב:

יהודה יושיע

בקשת רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי ירושלים מהימים 20.6.2023 ו-28.6.2023 בת"א 10840-08-21 שניתנו על ידי כב' השופט מ' בר-עם

בשם המבקש:

עו"ד מרדכי טורים

בשם המשיב:

עו"ד דוד ששון

פסק-דין

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי (כב' השופט מ' בר-עם) בת"א 10840-08-21 מהימים 20.6.2023 ו-28.6.2023, בהן קבע בית המשפט כי הסכמת הצדדים למתן פסק דין על דרך הפשרה מבוטלת; ודחה את בקשת המבקש לביטול ההחלטה, בהתאמה. לצד בקשת רשות הערעור הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע החלטת בית המשפט מיום 20.6.2023 בה נקבעו מועדים להגשת ראיות הצדדים.

רקע והחלטות בית משפט קמא

1.ביום 4.8.2021 הגיש המשיב לבית המשפט המחוזי בירושלים תביעה כספית נגד המבקש בסכום של 4 מיליון ש"ח. בתביעה נטען כי הצדדים חתמו על הסכם לפיו הלוואה שהלווה המשיב למבקש תיפרע באמצעות מסירת שתי דירות למשיב על ידי המבקש. לטענת המשיב, המבקש הפר את ההסכם ולא מסר את הדירות כמוסכם.

ביום 28.11.2021 הגיש המבקש כתב הגנה וכתב תביעה שכנגד. בכתב ההגנה העלה המבקש בין היתר טענה מקדמית לפיה בית המשפט נעדר סמכות עניינית לדון בתביעה. זאת, מאחר שבמסגרת ההסכם שנחתם בין הצדדים נקבע כי בית משפט השלום הוא המוסמך לדון בתביעה הנוגעת לסכסוך ביניהם. כן הגיש המבקש בקשה למחיקת התביעה על הסף בשל היעדר סמכות עניינית.

2.ביום 15.6.2023 התקיים דיון מקדמי בתיק. בתום הדיון, לאחר שהעלו ב"כ הצדדים את טענותיהם ושמעו את הערות בית המשפט ואת הצעתו – הם הודיעו כי "לאחר ששקלנו את הצעתו אנו מסכימים להמלצת בית המשפט לפיה יינתן פסק הדין בתובענה ובתובענה שכנגד, על דרך הפשרה, ללא נימוקים ועל פי הקבוע בסעיף 79א לחוק בתי המשפט, בתנאים כדלקמן: הצדדים יהיו רשאים להגיש ראיות במועדים ובתנאים שייקבעו על ידי בית המשפט. לאחר הגשת הראיות ייקבע מועד להגשת סיכומים. בית המשפט [ייתן] את פסק הדין בפשרה, וללא נימוקים. אנו נבקש ליתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים" (עמ' 8-7 לפרוטוקול הדיון).

בית המשפט נתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים שלעיל, וקבע כי "פסק הדין יינתן בתובענה על דרך הפשרה, ללא נימוקים ובתנאים כדלקמן". בהמשך, קבע בית המשפט מועדים להגשת ראיות הצדדים – המשיב-התובע עד ליום 15.9.2023 והמבקש-הנתבע עד ליום 15.11.2023.

3.מספר ימים לאחר מכן, הגיש המשיב ביום 20.6.2023 בקשה שכותרתה "בקשה למתן נימוקים". בבקשה צוין כי בנוסח ההצעה לה הסכימו הצדדים בדיון מיום 15.6.2023 נקבע כי פסק הדין לא ינומק, ואולם המשיב "שקל את העניין והגיע למסקנה כי יהיה זה לא נכון ולא הוגן ביחס לצדדים, אם פסק הדין לא ינומק ומוטב לתקן את הדבר כבר בשלב מוקדם זה, בטרם עשו הצדדים פעולה כלשהי ולא ידוע להם מה בכוונת בית המשפט הנכבד לפסוק" (סעיף 3 לבקשה).

4.בו ביום, נתן בית המשפט החלטה המבטלת את ההסדר הדיוני לו הסכימו הצדדים, וקובעת כי התיק יידון במתכונת רגילה. בהחלטה צוין כי "המלצת בית המשפט הייתה לפסיקה בפשרה ולכך ניתנה הסכמת הצדדים, כפי שנרשם בפרוטוקול. עם זאת, למקרא הבקשה, בשעה שהתובע (המשיב – ר.ר.) חזר בו למעשה מהסכמתו לפשרה, בסמוך לאחר הדיון, ומשטרם נעשתה פעולה כלשהי בעניין, הנני מבטל את החלטתי לפסיקה בפשרה".

בהחלטה נוספת מאותו יום קבע בית המשפט כי המשיב-התובע רשאי להגיש ראיות עד ליום 15.9.2023, והמבקש-הנתבע – עד ליום 15.11.2023. כן נקבע דיון קדם משפט מסכם ביום 7.1.2024.

5.ביום 28.6.2023 הגיש המבקש בקשה לביטול ההחלטה מיום 20.6.2023. לטענת המבקש, לא היה מקום לבטל את ההסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים, אשר אף קיבל תוקף של החלטה. זאת, הן מאחר שהמשיב לא ביקש את ביטול ההסדר הדיוני אלא אך ביקש שיינתנו נימוקים לפסק הדין; והן מאחר שכלל לא ניתן לבטל הסדר דיוני באופן חד-צדדי לפי בקשת אחד הצדדים, לא כל שכן לאחר שקיבל תוקף של החלטה, אלא באמצעות הליך נפרד ומתאים. מעבר לכך, הוסיף המבקש כי כפי שהובהר במהלך הדיון, יש בפיו טענות מקדמיות לרבות ביחס להיעדר סמכותו העניינית של בית המשפט לדון בתיק. טענות אלה לא התבררו בשל ההסדר הדיוני שהושג, ומטבע הדברים יש לדון ולהכריע בהן בטרם בירור התיק לגופו.

6.כבר באותו יום דחה בית משפט קמא את בקשת המבקש לביטול ההחלטה. הוא ציין כי ההסדר הדיוני בוטל לנוכח עמדת המשיב בסמוך לאחר הדיון, כאשר לכאורה טרם נגרם נזק דיוני למבקש; ובשל העיקרון כי בית המשפט אינו נוהג בנסיבות שכאלה לכפות הסדר דיוני שהוצע על ידיו. בית המשפט הוסיף כי לאחר עיון בבקשות המקדמיות של המבקש, לא נמצא טעם משכנע להידרש לבקשות אלה המצריכות בעיקרן בירור עובדתי, והן יתבררו בהמשך הדיון.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, המופנית כלפי החלטות בית משפט קמא מהימים 20.6.2023 ו-28.6.2023. כזכור, לצד בקשת רשות הערעור הוגשה בקשה לעיכוב ההחלטה מיום 20.6.2023 בה נקבעו מועדים להגשת ראיות הצדדים.

7.להשלמת התמונה, יצוין כי עובר להגשת בקשת רשות הערעור, הגיש המבקש ביום 15.10.2023 בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה על מועדי הגשת הראיות מיום 20.6.2023 "וזאת עד להכרעה בערעור/בר"ע... שיגיש המבקש על ההחלטה, מיד כשיתאפשר עקב המצב". לחלופין, עתר המבקש לדחות את המועד להגשת ראיותיו בחודש נוסף בשל המצב הביטחוני.

בהחלטתו מאותו יום קבע בית המשפט כי מבלי להידרש לטענות המבקש לגופן, לנוכח מצב החירום המיוחד, ובשים לב למועד הדיון שנקבע, יוארך המועד להגשת ראיות המבקש עד ליום 15.12.2023.

טענות הצדדים

8.בבקשת רשות הערעור מעלה המבקש מספר טענות עיקריות. ראשית, נטען כי לא היה מקום לקבל החלטה המבטלת את ההסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים בטרם ניתנה למבקש הזדמנות להגיב. שנית ובעיקר, נטען כי בית המשפט כלל לא היה מוסמך לקבל החלטה כזו. זאת שכן לצורך ביטול הסדר דיוני מוסכם, על הצד המעוניין בכך להגיש הליך נפרד. בענייננו, לא זו בלבד שלא ננקט הליך עצמאי כאמור, אלא שהמשיב למעשה כלל לא ביקש לבטל את ההסדר הדיוני אלא ביקש רק להוסיף נימוקים לפסק הדין שיינתן בדרך של פשרה. על כן, טוען המבקש כי בית המשפט שגה כאשר התערב מיוזמתו בהסכמה שהושגה בין הצדדים, אשר אף קיבלה תוקף של החלטה מחייבת, והחליט לבטלה.

מעבר לכך, מוסיף המבקש כי שגה בית משפט קמא בקביעתו כי הטענה המקדמית שהעלה דורשת בירור עובדתי ולכן יש לבררה בהמשך הדיון. לטענתו, לא יעלה על הדעת כי ההליך יתנהל במתכונת רגילה, שלא בהתאם להסדר הדיוני לו הסכימו הצדדים, מבלי שתידון קודם כל טענתו המקדמית לעניין חוסר סמכותו העניינית של בית המשפט לדון בתיק. בהקשר זה, טוען המבקש כי מעבר לעובדה שהכרעה בטענה זו אינה דורשת כל בירור עובדתי, לא ייתכן כי בית המשפט ידון בתיק לגופו מבלי להכריע קודם כל האם יש לו סמכות לדון בו. זאת מאחר שאם יימצא בסופו של דבר כי בית המשפט נעדר סמכות עניינית, כל הדיון בתיק לגופו יהיה לשווא.

9.המשיב מצדו סבור כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור. בכל הנוגע לביטול ההסדר הדיוני, נטען כי בדיון שהתקיים ביום 15.6.2023 הודיע המשיב כי הוא מוכן לקבל את הצעת בית המשפט, ובלבד שפסק הדין ינומק ותתאפשר לו גם הגשת סיכומים. לטענתו, דרישתו לנמק את פסק הדין לא באה לידי ביטוי בפרוטוקול, וגם לא בהחלטה שאישרה את ההסדר הדיוני. משהבחין בכך המשיב, כך נטען, הוא הגיש כעבור מספר ימים את הבקשה למתן נימוקים לפסק הדין. בנסיבות אלה – כאשר ההסדר הדיוני בוטל ימים ספורים לאחר שסוכם על ידי הצדדים ובטרם נגרם למבקש נזק כלשהו – טוען המשיב כי לא הייתה כל מניעה שבית המשפט יורה על ביטולו של ההסדר. כן מדגיש המשיב כי בקשתו לביטול ההסדר הדיוני ולמתן נימוקים לפסק הדין אינה יכולה להיחשב הכבדה ויש להתייחס אליה בחיוב. זאת שכן יסוד ההנמקה הוא חשוב – הן בשל מראית פני הצדק, והן מאחר שהוא מסייע לשופט להגיע להחלטה נכונה וצודקת; וממילא אין בו כדי לפגוע בזכויות הצדדים.

עוד טוען המשיב כי אין ממש בטענת המבקש לפיה היה מקום לקבל את תגובתו בטרם החליט בית המשפט על ביטול ההסדר הדיוני. בהקשר זה, טוען המשיב כי המבקש ממילא כבר הגיש בקשה לביטול ההחלטה בה העלה את טענותיו – אשר נדחו. כן נטען כי די בכך שהמשיב חזר בו מהסכמתו זמן קצר לאחר שניתנה, מבלי שנגרם נזק למבקש, כדי להביא לביטול ההסדר הדיוני ללא צורך בקבלת עמדת המבקש.

באשר לטענת המבקש לעניין בירור טענתו המקדמית ביחס להיעדר סמכות עניינית, טוען המשיב כי כפי שקבע בית משפט קמא – טענה זו דורשת בירור עובדתי ומחייבת שמיעת ראיות.

דיון והכרעה

10.לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתשובה לה על נספחיהן, הגעתי למסקנה כי יש מקום לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, וזאת מכוח סמכותי לפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. כפי שיפורט להלן, דין הערעור להתקבל.

11.מושכלות יסוד הן כי צדדים להליך אזרחי רשאים להגיע להסכמות דיוניות ביחס לאופן ניהול ההליך. הסכמות אלה נערכות לרוב לאחר פרוץ הסכסוך, מתוך הערכה רציונלית של עלויות ניהול ההליך המשפטי ושל הסיכויים והסיכונים הכרוכים בו (ראו: אלון קלמנט ודפנה קפליוק "חוזים דיוניים" עיוני משפט לג 187, 191 (2010) (להלן: קלמנט וקפליוק)). בכלל זה רשאים בעלי דין להסכים כי בית המשפט יפסוק בעניין שלפניו, כולו או מקצתו, בדרך של פשרה (ראו: סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). ככלל, על בית המשפט לכבד הסכמה דיוניות אליה הגיעו הצדדים ולהימנע מלהתערב בה, כל עוד אין היא כרוכה בפגיעה בחוק, בתקנת הציבור, בזכויות מי מהמתדיינים או ביעילות ההליך השיפוטי ותקינותו (ראו: רע"א 8756/22 חאמד נ' נתשה, פסקה 13 וההפניות שם (1.1.2023) (להלן: עניין חאמד). ראו גם: קלמנט וקפליוק, בעמודים 193-192).

ודוקו, על אף שהסכמות דיוניות אינם בגדר חוזים במובנם המשפטי הרגיל, הרי שכפי שציינתי בעבר "משהגיעו הצדדים להסכמה דיונית, הם זכאים לצפות ולדרוש כי ההליך ינוהל בהתאם למתכונת עליה הוסכם. בעל דין אינו רשאי בדרך כלל לחזור בו מהסכמה דיונית או לסטות ממנה אלא בהסכמת הצד השני, או אם בית המשפט התיר לו לעשות כן" (עניין חמאד, בפסקה 13. כן ראו: ע"א 4384/90 ואתורי נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נא(2) 171, 189 (1997) (להלן: עניין ואתורי); רע"א 6092/04 י.מזרחי קבלנות כללית בע"מ נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ, פסקה 12 (8.10.2004); רע"א 9071/05 שפירא נ' מאוטנר, פסקה ד(4) (23.4.2006) (להלן: עניין שפירא)).

אכן, ייתכנו מקרים בהם רשאי בית המשפט להתיר סטייה מהסדר דיוני שהושג בין הצדדים או אף להורות על ביטולו. עם זאת, לו היו בתי המשפט מתירים כעניין שבשגרה לאחד מהצדדים לחזור בו מהסכמה דיונית ככל שיחפוץ, הדבר היה מביא לפגיעה – הן בציפיות הלגיטימיות של בעלי דין כי ההליך יתנהל בהתאם להסכמות שהושגו; והן ביכולתו של בית המשפט לנהל את ההליך ביעילות ותוך הסתמכות על הצהרות והסכמות הצדדים (ראו: רע"א 1581/13 פלוני נ' וקנין עמרם ובניו קבלני בניין בע"מ, פסקה 8 (1.5.2013) (להלן: עניין פלוני)). הדברים הללו מקבלים משנה תוקף כאשר מדובר בהסכמות המבוססות על המלצת בית המשפט שאף קיבלו תוקף של החלטה.

על כן, מן הראוי כי השימוש בסמכות בית המשפט לאפשר לצד לחזור בו מהסכמה אליה הגיע במסגרת הסדר דיוני, ייעשה רק במקרים חריגים בהם ישתכנע בית המשפט כי קיימת עילה של ממש המצדיקה להתעלם מהסכמות מפורשות וברורות אליהן הגיעו הצדדים, כאשר כל מקרה יבחן לפי נסיבותיו (ראו: ע"א 130/77 עוזרי נ' עוזרי, פ"ד לג(2) 346, 352 (1979); עניין שפירא, בפסקה ד(4); רע"א 2160/09 ש.ב. סופר בע"מ נ' קבוצת מתיישבי ברסלב ואח', פסקה 4 (26.4.2009); בע"מ 2180/15 פלוני נ' פלוני, פסקה 34 (19.8.2018)). כך למשל, במקרים בהם מתברר שניהול ההליך על פי ההסדר הדיוני לא יאפשר לבית המשפט להכריע במחלוקת האמתית בין הצדדים (ראו: עניין ואתורי, בעמוד 189); או במקרים בהם השתנו באופן מהותי הנסיבות אשר על בסיסן הגיעו הצדדים להסכמות הדיוניות (ראו: עניין פלוני, בפסקה 7).

12.בענייננו כזכור, בדיון שהתקיים ביום 15.6.2023 הסכימו הצדדים, בהמלצת בית משפט קמא, כי "יינתן פסק הדין בתובענה ובתובענה שכנגד, על הדרך הפשרה, ללא נימוקים ועל פי הקבוע בסעיף 79א לחוק בתי המשפט, בתנאים כדלקמן: הצדדים יהיו רשאים להגיש ראיות במועדים ובתנאים שייקבעו על ידי בית המשפט. לאחר הגשת הראיות ייקבע מועד להגשת סיכומים. בית המשפט [ייתן] את פסק הדין בפשרה, וללא נימוקים" (עמ' 8-7 לפרוטוקול הדיון. ההדגשות הוספו – ר.ר.). הסכמות אלה קיבלו תוקף של החלטה שנוסחה באופן דומה.

אלא שבחלוף מספר ימים נמלך המשיב בדעתו, וביקש – מסיבותיו שלו – כי פסק הדין יינתן עם נימוקים. כתוצאה מכך, החליט בית המשפט כי משחזר בו המשיב מההסכמות שהושגו, יבוטל ההסדר הדיוני בין הצדדים.

אני סבורה כי לא היה מקום למסקנתו זו של בית משפט קמא. לא יכול להיות חולק כי המשיב לא הציג כל עילה ממשית או טעמים המצדיקים לאפשר לו לחזור בו מההסכמות הדיוניות המפורשות שהוא הסכים להן, או לסטות מהן. כאמור, בהתאם להסכמות אלה פסק הדין יינתן על דרך הפשרה, ללא נימוקים. כל שנטען על ידי המשיב בבקשתו הוא כי הוא "שקל את העניין והגיע למסקנה כי יהיה זה לא נכון ולא הוגן ביחס לצדדים, אם פסק הדין לא ינומק". ואולם, למשיב הייתה הזדמנות לשקול את עמדתו ביחס להצעת בית המשפט ולהסכים לה או לסרב לקבלה, וזאת במהלך הדיון מיום 15.6.2023. במועד זה ולאחר ששקל את הדברים, החליט המשיב להסכים לכך שיינתן פסק דין בדרך של פשרה ללא נימוקים. בפרוטוקול אף צוין מפורשות מפי ב"כ הצדדים כי "לאחר ששקלנו את הצעתו אנו מסכימים..." (עמוד 7 לפרוטוקול הדיון). משנתן המשיב הסכמתו כאמור לאחר שניתנה לו הזדמנות לשקול את הדברים, אין לאפשר לו לחזור בו רק מהטעם שהוא שקל את הדברים פעם נוספת, שינה את עמדתו והעדיף כי פסק הדין ינומק.

13.אומנם, כפי שציין בית משפט קמא בהחלטתו, חזרתו של המשיב מהסכמתו נעשתה ימים בודדים לאחר הדיון, ובטרם נעשתה פעולה כלשהי. השאלה האם נעשתה פעולה כלשהי על סמך ההסכמה עשויה להיות רלוונטית בבחינת השאלה האם מן הראוי לאפשר לצד להסדר דיוני לחזור בו מהסכמתו. אולם, אין די בנימוק זה כשלעצמו כדי להצדיק תשובה חיובית לשאלה זו. אין די בעצם העובדה שחלף פרק זמן קצר מאז ההסכמה ושלא בוצעו פעולות בהסתמך עליה כדי להוביל אוטומטית לתוצאה שבעל דין רשאי לחזור בו מהסכמתו, מבלי שיש טעם ממשי נוסף כלשהו המצדיק זאת. בענייננו, כפי שהובהר לעיל, לא הציג המשיב כל טעם המצדיק ביטול של ההסדר הדיוני, לא בבקשתו בהליך קמא ולא במסגרת הבקשה שלפניי, ולכן לא היה מקום לקבל את בקשתו.

משכך, אני סבורה כי לא היה מקום להורות על ביטול ההסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים, רק מן הטעם שהמשיב חזר בו מהסכמתו.

14.טענה נוספת של המשיב שהועלתה בתשובתו לבקשת רשות הערעור, היא שכבר במועד הדיון ביום 15.6.2023 הוא הודיע כי הוא מוכן לקבל את הצעת בית המשפט "ובלבד שפסק הדין ינומק". דין טענה זו להידחות. מפרוטוקול הדיון עולה בבירור כי הצדדים הסכימו שפסק הדין יינתן על דרך הפשרה ללא נימוקים, והדבר אף הוזכר מפורשות פעמיים בהודעתם המשותפת של ב"כ הצדדים, ופעם נוספת בהחלטת בית משפט קמא בתום הדיון. חרף זאת, לא טען ב"כ המשיב בשום שלב כי נפלה טעות בניסוח הדברים או בהבנתם. הוא אף לא ביקש לתקן את פרוטוקול הדיון מיום 15.6.2023. ב"כ המשיב לא העלה טענה ביחס לנושא זה גם לאחר שניתנה החלטת בית משפט קמא בתום הדיון, בה צוין מפורשות כי פסק הדין יינתן ללא נימוקים. גם בדברי ב"כ המשיב שנזכרו בפרוטוקול בטרם הודעתם המשותפת של ב"כ הצדדים, כל שנאמר הוא "כעקרון אנו מקבלים את הצעת בית המשפט. אבקש לברר כי מבחינה ראייתית הכל סגור למעט הנושא של הנזק. בעניין זה ארצה חוות דעת שמאית או ראיות" – הא ותו לא. יש להניח כי לו היה ב"כ המשיב אכן מציין במהלך הדיון כי הוא מבקש שפסק הדין יינתן עם נימוקים, הדבר היה בא לידי ביטוי בפרוטוקול.

יתרה מכך, גם בבקשה בה עתר המשיב כי בית המשפט ינמק את פסק הדין, הוא לא טען מפורשות כי זו הייתה הסכמת הצדדים (או למצער כי כך הוא הבין את ההסכמה), וכאמור אף באותו מועד הוא לא הגיש בקשה לתיקון הפרוטוקול בהתאם.

15.לנוכח האמור, אני סבורה כי יש לבטל את החלטת בית משפט קמא, ולהשיב את ההסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים על כנו. משהגעתי לתוצאה זו, לא ראיתי צורך לדון בטענות המבקש לעניין בירור טענתו המקדמית ביחס להיעדר סמכות עניינית של בית משפט קמא.

16.באשר לבקשתו של המבקש לעיכוב ביצוע החלטת בית משפט קמא בה נקבעו המועדים להגשת ראיות – בשים לב למועד מתן פסק דין זה ולכך שבית משפט קמא האריך את המועד להגשת ראיות המבקש עד ליום 15.12.2023, הבקשה נדחית.

17.סוף דבר: הערעור מתקבל, במובן זה שהחלטת בית משפט קמא מיום 20.6.2023 המורה על ביטול ההסדר הדיוני בין הצדדים – מבוטלת. המשיב יישא בהוצאות המבקש בסך של 5,000 ש"ח.