רע"א 7819/19 יעקב בלום נ. ניוקום סוכנות לביטוח פנסיוני (2004)

1.

בגדר בקשת רשות הערעור שלפניי מבוקש כי אורה על ביטול פסק דין מיום 26.6.2019 (כבוד השופטת הבכירה ר' ברקאי , ת"צ 31028-09-18) שדחה על הסף בקשה לאישור תובענה כייצוגית, וחייב את המבקשים בבקשת האישור בתשלום הוצאות בסך 80,000 ש"ח (להלן: פסק הדין ו- בקשת האישור , בהתאמה).

לטענת המבקשים, הם מעולם לא הסכימו לשמש מבקשים בבקשת האישור וזו הוגשה על ידי בא הכוח המייצג בלא ידיעתם ואישורם. בנסיבות אלה, המבקשים פנו לבית המשפט המחוזי בבקשה לביטול פסק הדין (להלן: בקשת הביטול ). בקשתם זו נדחתה בהחלטה מיום 27.10.2019, תוך שנקבע כי עליהם להפנות את טענותיהם ישירות לעורך הדין שהגיש את בקשת האישור בשמם, ככל שקיים בסיס לנטען על ידם (ת"צ 31028-09-18, כבוד השופטת ר' ברקאי ; להלן: ההחלטה בבקשת הביטול ) – ומכאן בקשת רשות הערעור דנן. ויובהר כבר עתה כי למבקשים אין כל עניין בהליך הייצוגי, כך עולה מטיעוניהם; ולכן נראה כי כל חפצם בביטול פסק הדין שסילק את בקשת האישור על הסף מתמצה בביטול ההוצאות שנפסקו לחובתם במסגרתו.

הבקשה לאישור תובענה כייצוגית

2.

המשיבות 3 ו-4, הראל חברה לביטוח בע"מ וכלל חברה לביטוח בע"מ, הן חברות ביטוח המציעות מגוון שירותי ביטוח (להלן: הראל ו- כלל ). המשיבה 1, ניוקום סוכנות לביטוח פנסיוני (2004) בע"מ, היא סוכנות ביטוח שעיסוקה במכירה ושיווק פוליסות ביטוח, בין היתר של הראל וכלל (להלן: ניוקום ). המשיבה 2, פאנד אפ בע"מ, היא חברה לייעוץ פיננסי שעיקר עיסוקה בהחזרי מס לשכירים (להלן: פאנד אפ ). המשיבות 4-1 יכונו להלן יחד: המשיבות .

בחודש ספטמבר 2018 הוגשה באמצעות המשיב 5, עו"ד אסף נוי (להלן: עו"ד נוי ), בקשה לאישור תובענה כייצוגית נגד המשיבות, בטענה כי ניוקום ופאנד אפ שיווקו פוליסות ביטוח של הראל וכלל באמצעות נציגי מכירות שאינם סוכני ביטוח מורשים – והדבר העמיד את רוכשי הפוליסות בסיכון שרכשו פוליסות ביטוח שאינן תקפות או בטלות מעיקרן הואיל והן נמכרו להם בניגוד לדין (להלן: פוליסות הביטוח ). בקשת האישור הוגשה בשם ארבעה מבקשים שרכשו את פוליסות הביטוח בשנים שקדמו להגשת בקשת האישור דרך נציגים של ניוקום ופאנד אפ שאינם סוכני ביטוח מורשים – הם המבקשים בבקשת רשות הערעור (להלן: המבקשים ), וכן המשיבה 6 שהגישה יחד עם המבקשים את בקשת הביטול, אך לא הצטרפה לבקשת רשות הערעור. לבקשת האישור צורף תצהיר מטעם המשיב 7, אמיליו כהן, שלדבריו בשנים 2015-2014 עבד בניוקום ופאנד אפ ומכר פוליסות ביטוח ללקוחות בלא שהיה לו רישיון סוכן ביטוח ומבלי שהוא היה ער לכך שהדבר מנוגד לדין – ולטענתו, מהרגע שהדבר הובא לידיעתו הוא התפטר מעבודתו זו, התקשר לכל הלקוחות שלו להודיע להם על העוול שנגרם להם ולקח על עצמו "להילחם" בניוקום ופאנד אפ (להלן: כהן ); ולמען הסר ספק, יצוין כי כהן איננו נמנה עם המבקשים בבקשת האישור. העילות שנתבקש לנהל בגינן את התובענה כייצוגית הן בין היתר רשלנות, הטעיה, הפרת הוראות דיני הגנת הצרכן ועשיית עושר ולא במשפט; וסכום הפיצוי הועמד על 80 מיליון ש"ח.

3.

המשיבות התנגדו לבקשת האישור, והגישו כל אחת בקשה לסילוקה על הסף. בית המשפט המחוזי קיבל את עמדות המשיבות בפסק דין מיום 26.6.2019 וקבע כי מדובר במקרה חריג המצדיק את סילוק התובענה על הסף. נקבע כי בקשת האישור הוגשה בחוסר תום לב קיצוני וממניעים פסולים, כחלק ממסע נקמה שכהן מנהל נגד ניוקום ופאנד אפ – ומדובר ב "ניסיון לעשות שימוש ציני ובלתי ראוי במנגנון החשוב של הליכי תובענה ייצוגית ". לגופו של עניין נקבע כי בהינתן שהראל וכלל הודיעו כי הן מכירות בפוליסות הביטוח נושא בקשת האישור כתקפות ומחייבות, על פניו אין בסיס עובדתי או משפטי לקיומה של עילת התביעה. נוסף על כך נקבע כי הסעד המבוקש בבקשת האישור – ביטול פוליסות הביטוח והשבת פרמיות הביטוח ששולמו בגינן – הוא סעד גורף הטומן בחובו השלכות משמעותיות כלפי חברי הקבוצה, ויתכן שאף יגרום להם לנזק מקום שבו ימצאו עצמם ללא כיסוי ביטוחי בניגוד לרצונם.

על יסוד כלל האמור, נקבע כי יש לסלק על הסף את התובענה הייצוגית ובקשת האישור, תוך שהובהר כי אין באמור כדי לחסום את דרכם של מבוטחים להעלות את טענותיהם באופן פרטני כלפי מי מהמשיבות. בהינתן התוצאה ומן הנימוקים שהביאו לסילוק התובענה, המבקשים והמשיבה 6 חויבו בהוצאות בסך של 80,000 ש"ח שנקבע שיחולקו בין המשיבות באופן שווה. לבקשת עו"ד נוי, המועד לתשלום ההוצאות נדחה ב-60 יום; אולם מטענות המשיבות עולה כי אלה לא שולמו עד היום.

הבקשה לביטול פסק הדין וההחלטה בבקשה

4.

כשלושה חודשים לאחר מתן פסק הדין, ביום 7.10.2019, הגישו המבקשים (והמשיבה 6) בקשה לביטול פסק הדין בגדר ההליך המקורי באמצעות מי שמייצגם בבקשת רשות ערעור ( בקשת הביטול ,

כהגדרתה לעיל). בבקשת הביטול טענו המבקשים כי הם הוצבו בחזית התביעה הייצוגית בלא ידיעתם וללא הסכמתם, וכי עו"ד נוי פעל כבא כוח מייצג ללא הרשאתם; וזאת באופן שמצדיק את ביטול פסק הדין עקב פגם בהליך. ויצוין כי עו"ד נוי וכהן צורפו כמשיבים לבקשת הביטול, אף שלא היו צד להליך קודם לכן.

לטענת המבקשים, בפגישה שהתקיימה בינם ובין כהן טרם הגשת בקשת האישור, כהן טען בפניהם כי פוליסות הביטוח שנמכרו להם על ידו ועל ידי גורמים נוספים שאינם סוכני ביטוח מורשים, הלכה למעשה אינן תקפות; וסיפר להם כי בכוונתו להגיש תובענה ייצוגית בדרישה להשבת כספי הפרמיה ששולמו למשיבות בגין ביטוחים חסרי ערך. על מנת לסייע לכהן ולנוכח היכרות ארוכת שנים בין הצדדים, המבקשים ניאותו לבקשתו של כהן כי יחתמו על תצהירים בנושא (להלן: התצהירים ); ובתמורה לכך סוכם כי המבקשים יהיו זכאים לקבל סך של 10% מכל התקבולים שיתקבלו מן התביעה. לטענת המבקשים, הם היו תחת הרושם כי התצהירים ישמשו כראיות בתובענה של כהן, ובשום שלב לא הסכימו לשמש כמבקשים בבקשת האישור ולא נתנו הרשאה לעו"ד נוי לייצגם בהליך. המבקשים הוסיפו וטענו כי התצהירים לא נחתמו בפני עו"ד נוי ולפיכך "אינם עומדים בסטנדרט מינימלי של דיני הראיות", ואינדיקציה לכך היא העובדה שעל גבי חלק מהתצהירים נכתב שהם נחתמו בפקס. לדברי המבקשים, נודע להם על היותם צד לבקשת האישור רק בחודש אוגוסט 2019, לאחר שפסק הדין ניתן, שאז עו"ד נוי זימן אותם למשרדו והודיע להם כי עליהם לשאת בתשלום ההוצאות שנפסקו לחובתם; ולטענתם, לפני פגישה זו הם לא פגשו כלל בעו"ד נוי ולא שוחחו עימו.

5.

בקשת הביטול נדחתה בהחלטה קצרה "בפתקית" מיום 27.10.2019. נקבע כי אין בטענות המבקשים משום עילה לביטול פסק דין, וככל שקיים בסיס לטענותיהם, עליהם למצותן ישירות אל מול עו"ד נוי.

החלטה זו היא שעומדת במוקד בקשת רשות הערעור.

טענות הצדדים

6.

בבקשת רשות הערעור המבקשים חוזרים על הטענה כי הם מעולם לא הסכימו לשמש כמבקשים בבקשת האישור, וכי זו הוגשה ללא ידיעתם, בלא שהם התירו לעו"ד נוי לייצגם. כן נטען כי הם חתמו על תצהירים תחת הרושם כי אלו ישמשו את כהן כ ראיה בתביעה הייצוגית ותו לא; ועוד נאמר בקשר לתצהירים, כי ממילא אלה אושרו על ידי עו"ד נוי בניגוד לדרישות הדין. לעמדת המבקשים הפגמים שתוארו מצדיקים את ביטול פסק הדין, ולכן שגה בית המשפט המחוזי בקביעה כי עליהם לברר את טענותיהם ישירות מול עו"ד נוי.

7.

כל אחת מהמשיבות הגישה תשובה נפרדת מטעמה (למעט ניוקום ופאנד אפ, שלהן ייצוג משותף); אולם מפאת הדמיון בטענות, אלה יפורטו יחדיו. המשיבות טוענות כי הן אינן צד לסכסוך בין המבקשים לעו"ד נוי, אין להן כל ידיעה על מערכת היחסים ביניהם, ובהתאם אף לא הופנו טענות כלפיהן – ומכאן שבדין נקבע כי בקשת הביטול איננה הכלי המשפטי המתאים לבירור טענות המבקשים בנדון וכי עליהם למצות את טענותיהם אל מול עו"ד נוי, בהליך עצמאי ונפרד. המשיבות מוסיפות כי המבקשים לא הצביעו על מקור נורמטיבי לביטול פסק הדין; וככל שהטענה היא שיש לבטל את פסק הדין מחמת מרמה מצד עו"ד נוי או כהן, זו איננה מתאימה להתברר בגדרי בקשה לביטול פסק דין שמוגשת במסגרת ההליך העיקרי שהסתיים. המבקשים השיבו לטענה זו כי הפסיקה בנוגע לשאלה מהי הדרך הדיונית המתאימה לביטול פסק דין שהושג במרמה איננה אחידה, ובנסיבות העניין נודעת חשיבות לכך שבקשת הביטול תתברר לפני המותב שדן בהליך הייצוגי.

עוד נטען כי טענות המבקשים כלפי עו"ד נוי וכהן הן עובדתיות גרידא ודורשות הליך הוכחות והבאת ראיות, שלא ניתן ואף לא ראוי לקיים במסגרת בקשת רשות ערעור על ההחלטה בבקשת הביטול – בפרט כאשר המשיבות עודן צד להליך. כן נטען כי היעדר ייפוי כוח לעורך דין איננו מצדיק את ביטול פסק הדין; וכי ממילא ממכלול הנסיבות והשתלשלות העניינים ניכר כי המבקשים ידעו גם ידעו על מעורבותם בהליך הייצוגי ואף אין מחלוקת של ממש כי הם חתמו על התצהירים התומכים בבקשת האישור – והדבר מצביע על כך שהמבקשים בפועל התירו לעו"ד נוי לייצגם בבקשת האישור. זאת ועוד. המשיבות טוענות כי בכל מקרה לא ברורה התוצאה המשפטית של היעתרות לבקשת רשות ערעור, שכן ככל שיבוטל פסק הדין בקשת האישור תושב על כנה; ומדובר בחוסר היגיון מקום שבו המבקשים אינם מעוניינים לנהל את ההליך הייצוגי ואף לא מעלים טענות לגופו של פסק הדין ומטרתם היחידה היא לחמוק מתשלום ההוצאות שהושתו עליהם.

8.

עו"ד נוי מצידו עומד על כך שאין ממש בבקשת הביטול ובהתאם אף לא בבקשת רשות הערעור. עו"ד נוי נסמך על כך שהתצהירים נחתמו בכתב ידם של המבקשים וכן על העובדה ששורה לפני חתימתם נרשם במפורש על גבי התצהירים כי הוסבר להם על הליך התובענה הייצוגית והסיכונים הכרוכים בו – והדבר מצביע על כך שאין בסיס לטענתם כי הם לא ידעו שהם המבקשים בבקשת האישור. כן נטען כי ככל שלשיטת המבקשים התצהירים זויפו, עליהם להגיש תלונה בנושא למשטרת ישראל; ועוד נאמר כי נראה שרצונם של המבקשים מתמצה בביטול ההוצאות שנפסקו לחובתם בפסק הדין – שכן ספק אם הם היו מעלים טענות דומות בנסיבות שבהן היה נפסק לזכותם סכום דומה.

כהן לא הגיש תשובה מטעמו, לא לבית המשפט המחוזי במסגרת בקשת הביטול ולא לבקשת רשות הערעור.

דיון והכרעה

9.

לאחר עיון בבקשת רשות הערעור בתשובות לה ובתגובה לתשובות, על הנספחים שצורפו להן, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.

10.

המבקשים לא ציינו בבקשת הביטול על יסוד איזו עילה בדין זו מוגשת, ונראה כי לא בכדי – שכן הלכה למעשה הם אינם מעוניינים בביטול פסק הדין והשבת ההליך הייצוגי על כנו, אלא אך בביטול החיוב בהוצאות שהושת עליהם במסגרתו. בנסיבות אלה בצדק נקבע שעל המבקשים לברר את טענותיהם ישירות מול עו"ד נוי, ודי בכך על מנת לקבוע שדין בקשת רשות הערעור להידחות.

אף אם אצא מנקודת הנחה כי בקשת הביטול הוגשה בטענה כי פסק הדין הושג במרמה, קרי על יסוד עילת התרמית שהוכרה בפסיקה כאחת מן העילות שמכוחן ניתן לבטל פסק דין חלוט – הרי שבכל מקרה לא ניתן לברר טענה זו בגדר בקשת ביטול המוגשת בהליך המקורי (בשונה מבקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד, לפי תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984); ולכן ממילא אין בכך כדי לשנות מן התוצאה שלפיה בקשת הביטול בדין נדחתה. הלכה היא שהדרך הדיונית לבירור טענות לביטול פסק דין מחמת מרמה היא בתקיפה ישירה – הגשת תובענה חדשה ונפרדת לביטול פסק דין לבית המשפט שנתן את פסק הדין שהושג במרמה, בהליך שזכה לכינוי "משפט חוזר אזרחי"; זאת בין היתר, בהתחשב בבירור העובדתי הרחב והמעמיק שנדרש לקיים על מנת להכריע בטענות מעין אלה (ראו: ע"א 8024/17 ב.י.מ חברה לבניה והשקעות (חיפה 1993) בע"מ נ' מדינת ישראל - רשם הקבלנים , פסקה 18 (16.3.2020)) . ויוער שטענת המבקשים כי הפסיקה בנושא "אינה חד משמעית", נטענה בעלמא ואין לה בסיס (ראו: חמי בן נון וטל חבקין הערעור האזרחי 438 (מהדורה שלישית, 2012); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי כרך א 854-853 (מהדורה שלוש-עשרה, 2020); רע"א 2066/10 עבד אלקאדר ג'אבר נ' מימון , פסקה 7 (11.8.2010); ע"א 417/89 אע'בריה נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים , פ"ד מה(4) 641, 647 (19.8.1991)). הנגזר מן האמור הוא, כי אף אם חפצם של המבקשים בביטול פסק הדין בשל "תרמית", בכל מקרה טענותיהם בנדון הועלו במתכונת דיונית שאיננה מתאימה לבירורן – ועל כן גם מטעם זה אין מקום להתערב בהחלטה בבקשת הביטול.

יצוין בנקודה זו כי מאחר שהמבקשים אינם מעוניינים בחידוש ההליך הייצוגי, נראה על פניו כי אין מקום לנקיטה בהליך חדש לביטול פסק הדין; ודרך המלך לבירור טענותיהם היא בהליך נפרד ועצמאי, בין אל מול עו"ד נוי בין אל מול כהן. דברים אלה אמורים במיוחד בהינתן שטענות המבקשים אינן מופנות כלפי המשיבות אלא כלפי עו"ד נוי וכהן; ולנוכח העובדה שבנסיבות העניין ספק אם מתקיימים התנאים לביטול פסק דין חלוט (להרחבה בנושא ראו: 6019/07 טורג'מן נ' אחים עופר (ניהול) בע"מ , פ"ד סג(3) 612, 631-622 (25.2.2010)). ויובהר כי אין באמור משום הבעת עמדה לעניין עצם הנקיטה בהליך מעין זה, לא כל שכן באשר לסיכוייו.

11.

ולבסוף אייחד מספר מילים לטענות המבקשים מן ההיבט של ההליך הייצוגי. יוזכר כי לדבריהם בקשת האישור הוגשה בשמם בלא הסכמתם לשמש תובעים מייצגים, ובלא שהתירו לעו"ד נוי לייצגם – והדבר מצדיק את ביטול פסק הדין, ובמיוחד את החיוב בהוצאות שהושת עליהם במסגרתו. עו"ד נוי מצידו לא הציג הרשאה לייצג את המבקשים, וכל שנטען הוא שדי בכך שהמבקשים חתמו על התצהירים בכתב ידם; אולם מעיון בתצהירים נראה כי אלה אינם מעידים על הסכמה לשמש כמבקשים בהליך הייצוגי וספק אם ניתן להסיק מהם על אודות הרשאה לייצוג. ויודגש כי אינני מביעה עמדה בסוגיה הפרטנית שדורשת בירור עובדתי.

לפי המודל שאומץ בישראל, תובענה ייצוגית היא הליך שמוגש ומנוהל על ידי שני שחקנים מרכזיים – מבקש בבקשת האישור שהוא בעל עילת תביעה אישית המשמשת יסוד לתובענה הייצוגית כולה ( סעיף 4(א) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006; להלן: החוק ); ובא כוח מייצג שהוא בעל המקצוע האמון על ייצוג האינטרסים של כלל חברי הקבוצה (סעיף 17 לחוק). בא הכוח המייצג משקיע מזמנו ומרצו בקידום ההליך הייצוגי, ולכן צפוי לקבל שכר טרחה בעד הטיפול בתובענה הייצוגית לרבות בקשת האישור; בעוד המבקש משמש כ"נציג הקבוצה" ובתור שכזה נדרש לשאת במשאבים הדרושים לניהולה וחשוף להוצאות ככל שהתובענה תידחה, ומנגד עשוי לזכות בגמול כספי במצב ההפוך (להרחבה ראו: סעיפים 23-22 לחוק). חרף השונות בין התפקידים המוטלים על המבקש ובא הכוח המייצג, שניהם חיוניים לניהול ההליך ומחויבים לייצג את הקבוצה באופן הולם; בית המשפט נדרש לאשרם באופן פרטני, ואף רשאי להורות על החלפתם במקרה הצורך – והדבר מצביע על כך שלא ניתן לקיים את ההליך הייצוגי בהיעדרו של אחד מהם (ראו: רע"א 2937/18 מכבי שירותי בריאות נ' דובין ז"ל , פסקאות 6-5 (26.5.2019)); אביאל פלינט וחגי ויניצקי תובענות ייצוגיות 254-250 (2017)). מסקנה זו נלמדת גם מן העובדה שמשהוגשה בקשת אישור, המבקש ובא הכוח המייצג אינם רשאים לסגת ממנה אלא באישור בית משפט; וזאת אף במצב שבו רק אחד מהם מבקש להסתלק מן ההליך הייצוגי (סעיף 16 לחוק).

בהינתן הסיכונים והסיכויים השלובים בתפקיד המבקש בבקשת האישור (או התובע המייצג) ולנוכח חשיבותו וחיוניותו להליך, לא יעלה על הדעת כי בקשת אישור תוגש בשם מבקש מסוים בלא הסכמתו ואישורו; ועל עורך הדין המייצג להקפיד הקפדה יתרה כי הסכמה זו תינתן באופן ברור ומפורש – וברי כי חתימה על ייפוי כוח היא הדרך המקובלת להבטיח זאת. עמדה זו מתחייבת לכאורה מן החובות הכלליות שמוטלות על עורך דין בכל הליך משפטי באשר הוא, ומטיב היחסים שבין עורך הדין ללקוח. אולם נודע לה משנה תוקף בהליך הייצוגי בהינתן חלוקת התפקידים הייחודית שבין המבקש לבא הכוח המייצג; בהינתן העובדה שמדובר בהליך שמנוהל בשם קבוצה שקולם של חברה לא נשמע; ובשים לב לחובות תום הלב המוגברות שמוטלות על בא הכוח המייצג (ראו והשוו: רע"א 3036/19 רותם אמפרט נגב בע"מ נ' טל , פסקאות 11-10 (25.2.2020)). זאת ועוד. מאחר שלערכאה הדיונית שדנה בהליך הייצוגי תפקיד משמעותי בהבטחת הניהול ההולם והתקין של ההליך, הציפייה היא ששני השחקנים בבקשת האישור יופיעו לפניה טרם שיתקבלו החלטות מהותיות בהליך, כגון אלה שחורצות את דינו של ההליך לשבט או לחסד – ונראה כי כזה הוא המצב בענייננו, מה גם שנקבע כי בקשת האישור הוגשה ב" חוסר תום לב משווע " והושתו על המבקשים הוצאות בשיעור ניכר. ויוער בנקודה זו, כי טרם שניתן פסק הדין התקיים לפני בית המשפט דיון מקדמי ומפרוטוקול הדיון עולה כי המבקשים עצמם לא נטלו בו חלק; ונראה כי אילו המבקשים היו נוכחים בדיון, הדבר היה מייתר את ההליכים המאוחרים שננקטו על ידם לביטול פסק הדין. משאלה פני הדברים, ומבלי להביע עמדה לגופם של דברים, נראה כי בנסיבות המקרה יש מקום ואף חשיבות לבירור הטענות שבפי המבקשים; אולם, וכפי שכבר צוין, בקשת הביטול איננה האכסניה המתאימה לליבון הדברים.

12.

התוצאה היא אפוא שהבקשה לרשות ערעור נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.