רע"א 7904/99 יגאל צעירי נ. רמי שרעבי

1.המבקש והמשיב הם אחים. הזכויות בדירה נשוא הבקשה היו, במקורן, רשומות על שם אם השניים - עד אשר זו העבירה למבקש, בשנת 1980, את זכויותיה בדירה ללא תמורה. חלפו חמישה חודשים מאז אותה העברה, ובין המבקש לבין המשיב, אחיו, נחתם הסכם מכר, אף הוא ללא תמורה. על פי אותו הסכם (להלן: ההסכם ) מועברות למשיב מחצית מן הזכויות בדירה. סעיף 6 להסכם, שעל נפקותו נעמוד עוד בהמשך הדברים, מורה כך:

"בחזקה ושימוש בדירה בפועל לא יחול שינוי לעומת ערב חתימת הסכם זה".

2.16 שנים לאחר חתימת ההסכם, פנה המשיב בתובענה לבית המשפט לענייני משפחה (להלן: התובענה הראשונה ) ועתר למתן סעד הצהרתי, לפיו קיימת לו זכות לחזקה משותפת בדירה. עוד תבע מן המבקש תשלום דמי שימוש ראויים, בגין השימוש שעשה זה האחרון בדירה.

המבקש טען לעומתו, כי ההסכם נגוע בעושק ובכפיה. על-פי טענתו, ביסוד העברת מחצית מן הזכויות בדירה למשיב, עמדה מערכת של לחצים קשים, שהפעיל המשיב כלפיו וכלפי הוריו. המבקש טען, כי המשיב הפנה כלפיו וכלפי הוריו איומים בשימוש בכח פיזי.

3.בית המשפט לעניני משפחה דחה את טענות המבקש, ומצא כי לא הוכח, כי אכן נגוע ההסכם בעושק או בכפיה. בית המשפט ציין, כי אפילו היה מניח שהתנהגות המשיב עולה לכלל כפיה, אין בכך כדי להועיל למבקש, משלא ניצל את זכותו לפי סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג1973-, ולא הודיע על ביטול ההסכם בתוך פרק זמן סביר לאחר המועד בו פסקה הכפיה.

כיוון שכך, קבע בית המשפט לעניני משפחה, כי המבקש ואחיו שותפים בזכויות בדירה. שותפות זו, מזכה את המשיב, כך קבע בית המשפט, בחזקה משותפת בדירה מכח הוראת סעיף 31(א)(1) לחוק המקרקעין, תשכ"ט1969- (להלן: חוק המקרקעין ).

בית המשפט סרב לדון בטענת המבקש, כי לפי סעיף 6 הנ"ל להסכם נותרת בידי המבקש הזכות לחזקה יחודית בדירה. בית המשפט נימק החלטתו זו בכך שהמבקש העלה טענתו זו לראשונה בשלב הסכומים.

חרף הקביעה הזו, נדחתה התביעה הכספית הנוגעת לתשלום דמי שכירות ראויים בשל השימוש שעשה המבקש בדירה עד כה, והטעם לכך - שהמשיב לא הביא כל ראיה באשר לגובה דמי השכירות הראויים. הנה כי כן, נדחו שתי הטענות - טענתו של המבקש וטענתו של המשיב - בשל מחדליהם.

4.תשעה חודשים לאחר מועד מתן פסק הדין בתובענה הראשונה על ידי בית המשפט לעניני משפחה, הגיש המבקש ערערו לבית המשפט המחוזי על פסק הדין (להלן: הערעור הראשון ). לכתב הערעור צירף בקשה להארכת המועד להגשתו.

בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה להארכת המועד, בציינו כי לא נתקיים טעם מיוחד המצדיק את הארכת המועד. וכך נומקה ההחלטה:

"במקרה זה, ובנסיבות שתוארו, איחור בן תשעה חודשים בהגשת הערעור, מסיט את 'זרקורי הצדק' דווקא לכיוונו של המשיב, אשר התדיין עם המבקש ארוכות בעבר, ואשר זכאי הוא כיום, ליהנות מן ההגנה של עקרון סופיות הדיון".

5.ביני לביני, ועוד בטרם שהוגש ערעורו של המבקש לבית המשפט המחוזי, פנה המשיב לבית המשפט לעניני משפחה (להלן: התובענה השניה ), בתובענה לפירוק השיתוף בדירה, ובתביעה נוספת לתשלום דמי השימוש בדירה, מכח סעיף 33 לחוק המקרקעין, זאת בגין התקופה שתחילתה לאחר מועד הגשת התובענה הראשונה.

בית המשפט לעניני משפחה קיבל את התביעה, חייב את המבקש בתשלום דמי שימוש בגין הדירה, והורה בחלטה נפרדת על פירוק השיתוף בה בדרך של מכירתה.

על פסק הדין בתובענה השניה ועל ההחלטה האמורה הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי. הדיון בערעור זה אוחד גם הדיון בערעור הראשון. בית המשפט המחוזי מחק את הערעור שהוגש בגין התובענה הראשונה מן הטעם, שנדחתה, כאמור, הבקשה להארכת המועד להגשתו. הערעור שהופנה כנגד ההחלטה לפרק את השיתוף בדירה נמחק אף הוא, משנקבע כי מדובר בהחלטה אחרת הטעונה רשות ערעור. בפסק הדין, שניתן בבית המשפט המחוזי, נדחה גם ערעורו של המבקש כנגד חיובו בתשלום דמי שימוש ראויים.

עם זאת, מצא בית המשפט המחוזי לראוי להידרש, מבלי לקבוע עמדה בענין, לטענת המבקש בדבר זכותו לחזקה יחודית בדירה, לאור האמור בסעיף 6 הנ"ל להסכם.

בית המשפט המחוזי שב ונדרש בענין זה לדברים שנקבעו בבית המשפט לעניני משפחה, ואומר:

"יצוין שבכתב ההגנה צעירי [המבקש] לא ציין שהיתה לו זכות חזקה בלעדית בדירה, ונקודה זו עלתה רק בשלב הסיכומים, כפי שכתבה כב' השופטת צפת, בעוד שמן הראיות השונות עולה ששרעבי [המשיב] אכן גר בדירה בתקופות אלה ואחרות, לפי התצהירים וההגנה של צעירי".

ועוד ציין בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ח' פורת) כך:

"ההערות שציינתי לעיל כוונו רק כדי להראות שניתן להטיל ספק בגרסת צעירי. אולם מאחר ושני הערעורים הראשונים נמחקו בגלל תקלות דיוניות, אין צורך ואין מקום בערעורים הנוכחיים להכריע בנקודה דלעיל, ואילו בערעור השלישי, זה שבו נפסקו דמי שימוש, אין מה להתערב נוכח פסק הדין של כבוד השופטת צפת, שהוא פסק דין חלוט.

יצויין כי לגבי אותו ערעור על החלטת פירוק השיתוף, יתכן מאד ועד שיתום הפירוק, אולי יזכה צעירי בהארכת מועד אם בית המשפט העליון יאות לתת לו רשות ערעור ולהתערב בהחלטת השופט צ'רניאק, ואם אמנם יצליח לזכות בערעור שיגיש, אם יגיש, דבר שלגביו כמובן איני יכול לחוות שם דעה".

הרקע העובדתי המורכב הזה עומד ביסוד בקשת רשות הערעור שבפנינו. בפועל נסבה הבקשה אך ורק על ההחלטה למחיקת הערעור, שהוגש על פסק הדין בתובענה הראשונה. ואכן, התוצאות שנקבעו בכל ההליכים שנתקיימו לאחר מכן, נסמכות על הקביעה באותו פסק דין ראשון, כי למשיב זכות לחזקה משותפת בדירה יחד עם המבקש.

6.ההחלטה בבקשה אינה פשוטה, ומצאתי את עצמי שותף להרהורים שביטא בהחלטתו בית המשפט המחוזי, בעת שדן בערעור על התובענה השניה ועל ההחלטה הנוספות. ההתלבטות נוגעת לעובדה שהטענה הנוגעת להוראת סעיף 6 להסכם, לא נתבררה לגופה - לא בבית המשפט לעניני משפחה ולא בבית המשפט המחוזי. סעיף 6 הנ"ל קובע, כאמור, כי "בחזקה ובשימוש בדירה בפועל לא יחול שינוי...". אכן, לשון זו עצמה אינה מבססת זכות חזקה יחודית למבקש בדירה, שהרי מתקיים הצורך לבירור עובדתי בשאלה אם ערב ההסכם הוקנתה לצד מן הצדדים חזקה יחודית בדירה. בירור עובדתי כזה לא נערך בשום שלב, וגם לא יכול היה להערך, משהטענה, הנסמכת על הוראה זו, הועלתה רק בשלב הסיכומים. העובדה שהטענה לא נדונה לגופה, הביאה לתוצאה משפטית קשה מבחינתו של המבקש, בשל שהוא סבור, לשיטתו, שהיה בה כדי להועיל לו בטענותיו.

אלא שהמבקש לא הצביע על טעם מיוחד כלשהו, שהיה בו כדי לצדיק את הארכת המועד להגשת ערעור על פסק הדין שניתן בתובענה הראשונה. המבקש לא הצביע על כל סיבה למחדלו להגיש את הערעור במועד, ואפילו לא היה מיוצג במשפט, ספק אם היה מקום להעתר לו, שהרי היה בכך כדי להפר הפרה גסה את האיזון שבין זכותו שלו, שיהיה לו יומו בבית המשפט שלערעור, לבין זכותו של המשיב להנות מהכלל בדבר סופיות הדיון. "עם חלוף תקופת הערעור זכה המשיב ל"חסינות" יחסית שלא יוטרד שוב באותו ענין" (ש. לוין בספרו תורת הפרוצדורה האזרחית: מבוא ועקרונות יסוד , תשנ"ט1999-, בעמ' 112). "עצם העובדה שיש בידי המבקש נימוק טוב לערעור אינה מספיקה. כבר ראינו שזכות הערעור היא זכות חלשה יותר מזכות הגישה למערכת השיפוטית, והיקפה החוקתי מוגבל" ( שם , שם). וראו בענין זה גם את דברי הנשיא שמגר בב"ש 261/87 דניאל ש' הופר עו"ד נ' החברה הישראלית לביטוח אשראי בע"מ , פ"ד מא(2) 692, 695.

המבקש לא הצביע על קיומן של נסיבות, שהן ברגיל נסיבות חריגות ביותר, שבגינן יכול היה בית המשפט המחוזי להאריך את המועד להגשת הערעור. זאת ועוד זאת: בהליך הרלבנטי והעיקרי, בבית המשפט לעניני משפחה, היה המבקש מיוצג. אמנם בבקשה המאוחרת יותר לפירוק השיתוף בדירה לא היה מיוצג, אלא שההחלטה בבקשה זו האחרונה לא היתה אלא "החלטה שלאחר מעשה". היא היתה פועל יוצא של פסק הדין בתובענה הראשונה, ובה היה מיוצג על ידי עורך דין.

כללו של דבר, חרף אי הנוחות הנובעת מן העובדה שטענה מסוימת של המבקש לא נדונה - ואין אני יכול לחוות דעה באשר לסיכויי קבלתה אילו נדונה, הרי משנכרכו במעשיו של המבקש שורה של מחדלים שאינם ניתנים לריפוי, ובהם העובדה שלא העלה את הטענה בהליך הראשון, ונמנע במשך חודשים מלערער על פסק הדין באותו הליך, אין מנוס מאשר לדחות את הבקשה.

בנסיבות המיוחדות של המקרה אין אני עושה צו להוצאות.