רע"א 840-24 רע"א 840-24

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' סגנית הנשיא השופטת ב' טאובר, והשופטים ס' ג'יוסי וא' באומגרט) בע"א 65323-02-23 מיום 17.10.2023, במסגרתו התקבל ערעור המשיבים על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת מ' צור) בת"א 13735-10-19 מיום 3.1.2023.

1.המשיבים הגישו תביעת פיצויים לבית משפט השלום, בטענה כי רופאי המבקשת התרשלו באבחון נגע סרטני שהופיע בלשונה של המנוחה (אשת המשיב 2) אשר הביא למותה. המנוחה נפטרה ביום 6.11.2016 ולטענתם, ניתן היה לאבחן את המנוחה, או למצער להפנותה לבדיקות מתאימות, כבר בעת הגעתה לבדיקות אצל רופא המשפחה בסוף שנת 2014 ותחילת 2015.

2.בית משפט השלום דחה את התביעה, וקיבל את עמדתה של המבקשת כי הנגע הופיע רק באוגוסט 2015. משום כך, נקבע כי אין צורך להמשיך ולברר את השאלה האם רופא המשפחה התרשל בטיפולו במנוחה בעת ביקוריה אצלו. ממצא עובדתי זה התבסס, בין היתר, על שני הבאים: ראשית, על כך שבעת התייצבותה של המנוחה בחדר המיון בחודש נובמבר 2015, היא מסרה כי סיבת פנייתה היא "כאבים בלשונה ובשיניה מזה כ-3 חודשים" (להלן: אמרת המנוחה), וחודש אוגוסט קודם לנובמבר בשלושה חודשים (פסקאות 29-28 לפסק הדין); שנית, על כך שבפניותיהם של המנוחה ובעלה לקופת החולים החל מסוף פברואר 2015 ועד לגילוי המחלה, הם התייחסו לקוצר נשימה ממנו היה ידוע כי המנוחה סובלת, ולא לנגע בלשון (פסקה 32 לפסק הדין). בית המשפט התייחס לכך שרופא המשפחה רשם למנוחה עוד בחודשים ינואר ופברואר 2015 משחה בשם אורקורט, המשמשת להקלה זמנית בפצעים בחלל הפה. במסגרת זו נדחתה טענת המשיבים כי רישום המשחה מעיד על כך שהנגע היה קיים כבר באותה עת, ונקבע כי נתונים נוספים מתיישבים יותר עם המסקנה שהוא התפתח מאוחר יותר. בית המשפט הוסיף כי נכון אמנם שרופא המשפחה התרשל בעריכת הרישומים הרפואיים בעת ביקוריה של המנוחה, וכי הוא הנפיק את מרשם האורקורט ללא רישום ההסבר לכך, אולם, כאמור, מכלול הנתונים מלמד כי אין זה סביר שהנגע היה קיים כבר אז.

3.בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור שהגישו המשיבים. בפסק הדין בערעור הוסבר כי אמנם ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאי עובדה שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אולם בענייננו מתקיימים חריגים המצדיקים התערבות זו. זאת, משום שהכרעת בית משפט השלום מסתמכת בעיקר על מסמך בכתב (גיליון חדר המיון ובו תיעוד אמרת המנוחה), על "הגיונם של דברים", ועל הסקת מסקנות לגבי התנהלות המנוחה והמשיב 2. שופטי ההרכב מצאו כי מסקנת בית משפט השלום בדבר הופעת הנגע רק בחודש אוגוסט 2015 אינה סבירה ביחס למכלול הראיות והעדים שנשמעו.

בתמצית, נקבע כי "קיימת אפשרות סבירה שהנגע היה קיים בסוף שנת 2014 אולם לא באותו גודל שהתגלה בחודש נובמבר 2015 ולא גרם לאותה עוצמה של תסמינים וכאבים שהביאו את המנוחה לפנות למרפאת השיניים [...]" (פסקה 56 לפסק הדין בערעור). הוסבר, כי בעת הגעתה של המנוחה לחדר המיון בנובמבר 2015 היא סבלה ממחלה מפושטת ומנגע משמעותי בפיה, וכי אין מחלוקת שמצבה הרפואי הידרדר מאוד בחודשים שקדמו לכך. בית המשפט המחוזי מצא לאמץ את קביעות המומחים מטעם המשיבים, לפיהן לנגע לוקח תקופת זמן של בין שנה לשנתיים להתפשט, וכי נובע מכך שבדצמבר 2014 כבר ניתן היה לאבחן את מצבה של המנוחה. בית המשפט קבע בנוסף כי מומחי המבקשת לא סתרו ממצאים אלה, וכי הם לא התייחסו בחוות דעתם ובעדותם לשאלת קצב התפשטות הגידול. עוד נמצא כי תיעוד ביקוריה של המנוחה אצל רופא המשפחה בחודשים ינואר ופברואר 2015, במסגרתם נרשמה לה משחת האורקורט, אינם מפרטים את סיבת הפנייה, את תלונות המנוחה ואת הבדיקה שנערכה. נקבע, כי בהיעדר תיעוד רפואי כאמור, לא ניתן לקבל את מסקנתו העובדתית של בית משפט השלום כי רישום המשחה נבע מסיבה אחרת, שאינה קיומו של הנגע הסרטני. נוכח ממצאים אלה, הוחלט כי יש להחזיר את הדיון לבית משפט השלום על מנת שימשיך לברר את שאר היסודות הנדרשים לתביעה.

4.על פסק דין זה נסובה בקשת רשות הערעור שלפניי. המבקשת טוענת כי פסיקתו של בית המשפט המחוזי גורמת לעיוות דין המצדיק להיעתר לבקשה, וזאת מן הטעם ששופטי ההרכב התערבו בממצאי עובדה מובהקים של בית משפט השלום ללא הצדקה. לטענת המבקשת, דחיית בקשת רשות הערעור תהפוך לאות מתה את ההלכה לפיה בית משפט שלערעור אינו מתערב בממצאי עובדה. המבקשת ממשיכה ושוטחת את המצע הראייתי אשר תומך לטענתה במסקנת בית משפט השלום, כי הנגע הסרטני הופיע סביב חודש אוגוסט 2015, וטוענת כי בית המשפט המחוזי התעלם מחלקו. לכך מוסיפה המבקשת כי גיליון חדר המיון שבו תועדה אמרת המנוחה מהווה רשומה מוסדית, ומכיוון שרשומה מוסדית היא ראיה לאמיתות תוכנה, המסקנה היא כי הנגע הופיע כשלושה חודשים טרם הגעת המנוחה למיון.

5.דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתגובה, וזאת בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות).

המבקשת אינה טוענת כי המקרה דנן מעורר שאלה משפטית עקרונית שחשיבותה חורגת מעניינם של הצדדים, והיא ממקדת את טענתה בעילת עיוות הדין (תקנה 148א(2) לתקנות). אולם, לא מצאתי כי נגרם למבקשת עיוות דין המצדיק את התערבותו של בית משפט זה. החלטת ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה שנקבעו על ידי הערכאה המבררת היא אמנם חריג, אולם חריג המעוגן בדין (ע"פ 8146/09 אבשלום נ' מדינת ישראל, פסקה 19 (8.9.2011)). עצם זה שבית המשפט המחוזי ביושבו כערכאת ערעור מוצא להתערב בממצאי עובדה שנקבעו על ידי בית משפט השלום, אינה מוליכה מיניה וביה למסקנה כי נגרם עיוות דין (ראו לדוגמה: רע"א 5726/16 פלוני נ' פלונית (24.7.2016); רע"א 2197/12 וייסמן נ' אלפא ספורט צפת (3.4.2012)). בענייננו, בית משפט קמא נימק את עמדתו מדוע הוא סבור כי יש מקום להתערב בממצאי העובדה שנקבעו על ידי בית משפט השלום. לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטתו שעשוי להצדיק את קבלת בקשת רשות הערעור.

6.מצאתי להעיר הערה לעניין טענתה של המבקשת בדבר הוכחת מועד הופעת הנגע בפיה של המנוחה באמצעות הרישום מחדר המיון.

חריג הרשומה המוסדית הוא אחד מהחריגים לאיסור על קבלת עדות שמיעה, והוא קבוע בסעיף 36 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971. עניינו של החריג, כמו שאר החריגים לאיסור על עדות שמיעה, בקבילות הראיה ולא במשקלה. כפי שחזר ושנה בית משפט זה: קבילות לחוד ומשקל לחוד (ע"פ 3308/17 וחידי נ' מדינת ישראל, פסקה 29 לפסק דינו של השופט שטיין (15.01.2020); ע"פ 242/85 חזן נ' מדינת ישראל, מא(1) 512, 527 (1987)). בענייננו, עסקינן בעדות שמיעה כפולה, שכן תיעוד הרופא ביחס להתרשמותו מהמנוחה מהווה עדות שמיעה אחת, והחלק שבו הוא מתעד את אמרת המנוחה מהווה עדות שמיעה נוספת. מסקנת הדברים היא כי היותו של גיליון חדר המיון רשומה מוסדית מאפשר למבקשת להוכיח באמצעותו כי המנוחה התייצבה באותו יום בחדר המיון וכי דיווחה את שדיווחה. אולם, לא ניתן ללכת את הצעד הנוסף שהולכת המבקשת ולראות את אמרת המנוחה כאמת מוחלטת רק משום שהופיעה על גבי הרשומה המוסדית (רע"א 7839/06 ספורי נ' קופ"ח של ההסתדרות הכללית של בא"י (19.11.2006)). גם ביחס לעדות שמיעה זו, בשלב ראשון יש לבחון את קבילותה, בהיותה עדות שמיעה (על אמרת נפטר, ראו ע"א 8493/06 עיזבון כהן נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, בפסקאות 21-20 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה (17.10.2010)), ובשלב שני יש להעריך את משקלה. אין מקום לעסוק בעניינים אלה במסגרת בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי".

7.אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית. משלא התבקשה תשובה, לא יעשה צו להוצאות.