רע"א 8410/13 שרול כלב נ. עליזה שם טוב

1.

מונחת לפני בקשה לרשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (ע"א 2493-02-13, כב' השופטים נ' בן-אור , ר' יעקבי , ר' וינוגרד ), במסגרתה נדחתה בקשת המבקשים לביטול פסק-דין שניתן במעמד צד אחד.

2.

ברקע דיונים ממושכים שהתנהלו בין הצדדים ביחס לבניין מגורים משותף ברחוב הפלמ"ח בירושלים. לטענת המשיבה – היא התובעת בתיק 162/10 שנשמע בפני כב' המפקח על רישום המקרקעין ש' הייזלר – המבקשים השתלטו שלא כדין על שטח קרקע השייך לרכוש המשותף של הבית, תוך הסגת גבולם של השותפים בבעלותו. הטענות התייחסו בעיקר לחצר שגדרו המבקשים לשימושם הפרטי ולהרחבה שבנו בקומה תת-קרקעית במסד הבית המשותף. המפקח קיבל את תביעת המשיבה בחלקה. ביחס לחצר ולמעברים נקבע שעל המבקשים לסלק את ידם מהחצר, תוך פירוק הגדר והשערים שהוקמו בו. מנגד, דחה המפקח את הסעד המבוקש לסילוק יד המבקשים מההרחבה שבוצעה על-ידם. המבקשים מכרו את הדירה לצד ג' בחוזה מכר.

3.

המשיבה הגישה ערעור על פסק-דינו של המפקח על המקרקעין לבית המשפט המחוזי בירושלים. המבקשים לא התייצבו לדיון שנקבע. בית המשפט כתב שככל הנראה נשלחה ההחלטה על מועד הדיון למבקשת 1 (משיבה 1 בהליך קמא) במקום למבקש 2 (משיב 2 בהליך קמא), שהוא המתגורר בכתובת הרלוונטית. מבקשת 1 עברה מהדירה כבר בשנת 2008. בנסיבות אלו הורה בית המשפט המחוזי על דחיית הדיון ועל שליחה חוזרת של כתבי בית הדין וההחלטות על מועדי הדיון לנמען המתאים, כאשר המסירה למבקש 2 תיחשב כמסירה לכל יתר המבקשים (המשיבים בהליך קמא). דיון חדש נקבע, אך גם לדיון זה לא הופיעו המבקשים. משכך, החליט בית המשפט לתת פסק-דין בנוכחות צד אחד בלבד.

בית המשפט קיבל בפסק-דינו את ערעור המשיבה. נקבע כי המבקשים היו מודעים להליכים שהתנהלו נגדם, והוטל עליהם לעדכן את מענם החדש, ככל שאכן עזבו את הנכס. בנסיבות אלו נפסק שיש לראות במסירה לכתובת המגורים הרשומה כמסירה כדין, ומכאן שאין מניעה מלקבל את הערעור על בסיס טענות המשיבה. לכך הוסיף בית המשפט כי "גם לגוף העניין נראה שלא היתה עילה של ממש לדחות את הבקשה של [ המשיבה ] לסילוק ידם של [ המבקשים ] מתוספת הבנייה הבלתי חוקית שבוצעה על ידם בתוך הרכוש המשותף, ותוך פגיעה בזכויות יתר הדיירים". ערכאת הערעור הורתה אפוא על סילוק ידם של המבקשים מתוספת הבנייה שבוצעה במסד הבית. בקשת המבקשים לביטול מחמת הצדק של פסק הדין שניתן שלא במעמדם – נדחתה. מכאן הבקשה לרשות ערעור.

4.

המבקשים מלינים על פסק-הדין שניתן בהעדרם ועל החלטת בית המשפט המחוזי לדחות את בקשתם לביטולו. לעמדתם, שגה בית המשפט בדבריו כי "יש לראות במסירות אלה כמסירה כדין". ביחס להמצאה הראשונה הרי שבית המשפט עצמו הודה שהמסירה לא הייתה כדין. זאת הואיל ונכתב שמה של מבקשת 1 במקום שמו של מבקש 2. המסירה השנייה חזרה בציון "עזב ללא מען". במועד השליחה כבר עזב מבקש 2 את הארץ עם משפחתו. מבקשים 4-3 טוענים שכלל לא סווגו כמשיבים בהליך הערעור המקורי, שכותרתו הייתה "משפחת כלב". הליך הערעור נפתח בבית המשפט המחוזי נגד מבקשים 2-1 בלבד, ואילו מבקשים 4-3 לא נכללו בהליך – ובוודאי שכתובתם לא הופיעה בכתב הערעור. מסיבה זו ברור שלא נשלחו להם כתבי בי-דין.

עוד טוענים המבקשים שגם בלי קשר להמצאת המסמכים, העובדה שניתן לבסוף פסק-דין לחובת מבקשים 4-3, מקום שאלו לא היו חלק פורמאלי מההליך, מהווה פגם מהותי. הם מוסיפים שלא מדובר בפגם טכני בלבד, שכן המחדל של אי-סיווג מבקשים 4-3 כ"בעלי דין" גרם לכך שהם לא היו מודעים כלל להליך המשפטי – עובדה שהובילה לבסוף למתן פסק-דין נגדם, בהעדרם.

מהצד האחר, המשיבה סומכת את ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי. בין היתר מתייחסת המשיבה לטענת ההמצאה, לסיכויי ההליך, למידת אמינותם של המערערים ולתום ליבם.

5.

הקביעה המרכזית של בית המשפט המחוזי הינה כי: "מאחר ש[ המבקשים ] היו מודעים להליכים שהתנהלו נגדם, והוטל עליהם לעדכן את מענם החדש, ככל שאכן עזבו את הנכס, יש לראות במסירות אלה כמסירה כדין". דברים אלו מתבססים, כך לכאורה, על תקנה 480 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ), שם נקבע:

"בהליך שניתן בו מען להמצאת כתבי בי-דין, יכול שתהא ההמצאה במסירת הכתב לפי אותו מען, וכל עוד לא הודיע בעל דין, בהודעה בכתב לבית המשפט, על שינוי במענו, יראו כל כתב שהומצא לפי המען האמור כאילו הומצא כראוי".

בית המשפט המחוזי לא הזכיר במפורש את התקנה, אך היא מהווה מקור בחוק לגישתו. ואולם, במקרה דנא יש קושי ביישום התקנה. הקושי גלום בעובדה שעסקינן ב הליך חדש של ערעור, ואילו התקנה מתייחסת ל" הליך שניתן בו מען להמצאת כתבי בי-דין ". כלומר, התקנה מתייחסת לנסיבות בהן צד להליך נתן מען להמצאת כתבי בי-דין, ותוך כדי אותו ההליך שינה הצד את מענו בלי למסור על כך הודעה לבית המשפט. בנסיבות אלו נקבע בתקנה שהנטל לעדכן את פרטי המען נופל על אותו הצד, וככל שלא הרים נטל זה רואים כל כתב שהומצא לפי המען האמור כאילו הומצא כראוי. אין הדבר כן כאשר מדובר ב הליך אחר .

ביחס להליך שהתנהל בבית דין קמא, ערעור על פסק-דין אינו אותו הליך אלא הליך אחר . כיוון שניתן פסק-דין בתביעה שהוגשה בפני בית המשפט, ובמקרה דנא בפני המפקח על רישום המקרקעין, הרי שהסתיים ההליך, והגשת הערעור מהווה פתיחה בהליך חדש המתנהל בפני מותב אחר ובבית משפט אחר.

כך עולה גם לפי פרשנות תכליתית של הסעיף. משמעות סעיף 480 לתקנות היא כי בעל-דין שמסר כתובת לשם המצאת כתבי בי-דין יושתק מלטעון כנגד המצאה שבוצעה לאותו מען אם לא הגיש עובר לכך הודעה על שינוי במענו. הסיבה הפרוצדוראלית לתקנה מובנת מאליה: לא ייתכן שצד להליך ישנה את כתובתו תוך כדי הליך, בלי להודיע על כך לבית המשפט, ובכך יוכל לשבש את ההליך המשפטי בלי לשאת באחריות. אילו היה הדבר כן היה יוצא החוטא נשכר. כדי לוודא שלא תעמוד אפשרות זו בפני בעל-דין, ובעבור שלא יהא חוטא נשכר, נקבע בתקנות שמאחר ש מסר בעל דין לבית-המשפט מען להמצאת כתבי בי-דין, ולא הודיע על שינוי במענו, ייחשב כל כתב שיומצא לאותו מען כאילו הומצא כראוי, כאשר בעל-הדין מנוע מלטעון טענה כנגד אותה המצאה. מדובר אפוא בטענת השתק לכל דבר (ראו: בש"א 9228/10 אביטן נ' מינהל מקרקעי ישראל (27.4.2011); רע"א 5059/10 אלום גולד בע"מ נ' דור (10.8.2010), והאסמכתאות המובאות שם) .

ביחס להליך ערעור, כיון שנפתח ההליך ברור שלא ניתן להשתמש ב"טענת השתק" שקמה לצד בהליך קמא. הטענה, הנובעת כאמור מחשש לשיבוש הליכי משפט, קמה ל אותו ההליך בלבד, ולא להליך אחר . מכאן שלא חלה כל חובה על מבקש 2 לעדכן את פרטיו, שכן מעולם לא נמסר מען ביחס אליו בהליך הערעור.

6.

באשר לשאר המבקשים, בדיקת ההליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי מגלה שיש צדק בטענת המבקשים. ההליך נפתח נגד מבקשים 2-1 בלבד. בכתבי בי-דין אמנם נרשם שהמשיבה הינה "משפחת כלב" כאשר בסוגריים באו ארבעת בני המשפחה יחדיו. ואולם, הכתובת היחידה שהופיעה בכתובים היא רחוב הפלמ"ח 40. אין אפוא לצפות שמבקשים 4-3 יהיו מודעים להליך, כאשר כתבי בי-דין לא נשלחו כלל לכתובת מגוריהם. ביחס למבקשת 1, כתבי בי-דין נשלחו לדירה ברח' הפלמ"ח בתקופה שבנה עוד התגורר בה. אולם, כיוון שמבקשת 1 כבר לא התגוררה בדירה משך מספר שנים (משנת 2008), אין לראות בכך מסירה כדין, שכן בנה לא היה מוסמך לקבל דברי דואר רשום בשם אמו.

בהחלטה מושא הבקשה, נאמר כי "במצב דברים אלו, ובמיוחד לנוכח מכלול השתלשלות העניינים אין מקום, כאמור, להיעתר לבקשה". במשפט זה גילה בית המשפט ש"השתלשלות העניינים" מהווה רקע משמעותי לדחיית בקשת המבקשים לביטול פסק-הדין. ייתכן שהתרשמות השופטים הייתה שהמבקשים פעלו בחוסר תום-לב. אך חשוב לזכור שהתרשמות זו, תהא אשר תהא, נוצרה במעמד צד אחד בלבד.

7.

המבקשים טוענים שפסק-הדין שניתן לטובת המשיבה יגרום להם להפסדים של כמיליון שקלים. כמו כן, ייגרמו הפסדים לקונה הדירה שהינו צד ג' שקנה את הדירה בתום-לב. המשיבה ביקשה להראות בתשובתה שאף הקונה, ובוודאי המבקשים, לא התנהלו בתום-לב, וזו בלשון המעטה. מבלי להביע עמדה בשאלה זו, נראה כי זכותם של המבקשים לקבל את "יומם" בבית המשפט מול הערעור שהוגש נגדם, וכי שיקול זה מכריע את הכף. ארבעת המבקשים הגישו תצהירים המעידים על כך שלא היו מודעים לערעור, ולא קיבלו את כתבי בי-דין בעוד מועד. לא מצאתי נימוק משפטי לחשוד בתצהירים אלו. לזכותם של המבקשים עומדת אפוא "חובת הצדק" שהינה עילה לביטול פסק-דין שניתן במעמד צד אחד. באשר לסיכויי המבקשים לזכות בערעור, כיוון שמדובר בערעור שמוגש נגדם ונגד פסק-דינו של המפקח על המקרקעין, ברור שסיכוייהם אינם על הצד הנמוך – גם אם אינם על הצד הגבוה.

בנסיבות אלו, הייתי מורה על החזרת התיק לבית המשפט המחוזי כדי שיידון בערעור לגופו, בפני הרכב (מותב תלתא).

8.

התוצאה היא שהערעור מתקבל, החלטתו של בית המשפט המחוזי מבוטלת וכמו כן מבוטל פסק הדין מיום 23.6.2013. בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות בהליך זה.