רע"א 8477/16 פול פרץ ברקאי נ. נילי גולדמן

בקשת רשות ערעור על החלטתו מיום 22.9.2016 של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופטת ר' גלפז מוקדי ) ברע"א 49520-06-16, בגדרה נדחתה בקשת רשות ערעור של המבקש על פסק דינו מיום 29.5.2016 של בית משפט השלום בעפולה (כב' השופטת ת' ניסים שי ) בעש"א 24971-07-15, אשר דחה את ערעור המבקש על החלטת לשכת ההוצאה לפועל בנצרת מיום 1.7.2015 בתיק מס' 10-00542-11-6 ובתיק מס' 10-01130-10-9 (כב' רשם ההוצאה לפועל ש' ג'ובראן ; להלן: הרשם ), בגדרה נדחתה בחלקה בקשת המבקש לבטל את הגבלת עיכוב היציאה מהארץ שהוטלה עליו במסגרת הליכי ההוצאה לפועל המתנהלים נגדו.

רקע והליכים קודמים

1.המבקש נולד בישראל בשנת 1956 ומחזיק באזרחות ישראלית ובלגית. בשנת 1978 עזב המבקש את הארץ והתגורר במדינות שונות באירופה. בשנת 1992 נישא המבקש בשוויץ, ושם התגורר עם בת זוגו. בשנת 1996 נולדה לבני הזוג בת, והיא מתגוררת בשוויץ גם כיום. בשנת 2007 הגיע המבקש יחד עם בִתו לביקור אצל אמו בישראל, ועם נחיתתם בשדה התעופה נעצר המבקש עקב תלונה שהוגשה נגדו. בהמשך לכך, הורשע המבקש על-פי הודאתו במספר עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ושל זיוף מסמך בנסיבות מחמירות, בגין כספים שקיבל מהמשיבות על יסוד מצג שווא לפיו יושקעו הכספים עבורן בחו"ל. המבקש נדון ל-50 חודשי מאסר לריצוי בפועל.

בהמשך להרשעתו בפלילים ובעת שהמבקש היה נתון במאסר, הגישו נגדו המשיבות תביעות אזרחיות בגין סכומי הכסף שנטל מהן. בהמשך לכך, ביום 3.2.2010 וביום 17.1.2011, פתחו המשיבות תיקי הוצאה לפועל נגד המבקש לשם ביצוע פסקי הדין שניתנו בהליכים האזרחים האמורים (להלן: תיקי ההוצל"פ ). נכון ליום 1.7.2015, מועד מתן החלטת הרשם העומדת ביסוד הבקשה דנא, יתרות חובו של המבקש בתיקי ההוצל"פ עמדו על-סך של 1,234,489 ש"ח וסך של 5,356,654 ש"ח. כעולה מהחלטת הרשם, במסגרת ההליכים שהתנהלו בתיקי ההוצל"פ, בחודש נובמבר 2010 ובחודש ינואר 2012, בהתאמה, הוחלט על עיכוב יציאת המבקש מהארץ במסגרת הגבלות שמכוח סעיף 66א לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: החוק ), שכן המבקש הוגדר כבעל יכולת המשתמט מתשלום חובותיו (תנאי להטלת הגבלה לפי סעיף 66ב(א)3 לחוק).

המבקש שוחרר ממאסר בחודש אוגוסט 2011, ומשנבצר ממנו לצאת את המדינה, הוא שוהה בישראל עד עצם היום זה.

2.רק ביום 29.4.2015, כארבע שנים לאחר שחרורו ממאסר, הגיש המבקש ללשכת ההוצאה לפועל בקשה לביטול עיכוב היציאה מהארץ, מהטעם שההגבלה גורמת לפגיעה בלתי-סבירה בחירותו, שכן הוא תושב חוץ הנעדר זיקה לישראל. המשיבות התנגדו לביטול עיכוב היציאה מהארץ, ולחלופין עתרו לקביעת תנאים לביטול ההגבלה.

3.לאחר חקירת המבקש, דחה הרשם את הבקשה לביטולה הגורף של ההגבלה ללא תנאים. נקבע, בין היתר, כי למבקש זיקה הדוקה לישראל, שכן הוא נולד בישראל, נהג לבקר את בני משפחתו בארץ בזמן שהתגורר בחו"ל, ולא ביקש לבטל את הגבלת עיכוב היציאה מהארץ בסמוך לאחר שחרורו ממאסר, כך שהוא מקיים שגרת חיים בישראל מזה ארבע שנים עובר להגשת הבקשה. עוד הובא בחשבון, כי חלק מעסקיו של המבקש והעברות הכספים אשר עומדות במוקד המחלוקת שבין הצדדים בוצעו בארץ על-ידי המבקש או מי מטעמו. עוד קבע הרשם, כי בניגוד לטענת המבקש, אין מניעה גורפת שתוטל על תושב חוץ הגבלה של עיכוב יציאה מהארץ מכוח סעיף 66א לחוק, ונתון זה, של היות החייב תושב חוץ, יובא בחשבון בגדר השיקולים להטלת ההגבלה ולקביעת התנאים להסרתה. לבסוף, עמד הרשם על כך, שהמסקנה לפיה יש להציב תנאים לביטול ההגבלה מתחזקת נוכח העובדה שהמבקש אינו מבצע את הנדרש ממנו במסגרת הליכי ההוצאה לפועל, כאשר הוא נמנע מלמסור מידע על-אודות נכסיו ועסקיו בארץ ובחו"ל, כמו גם מידע בעניין היכולת שלו לשלם את חובותיו. לרקע האמור, מצא הרשם לנכון להתנות את ביטול ההגבלה בקיום מספר תנאים מצטברים: (1) תשלום סך 600,000 ש"ח שיתחלק באופן יחסי בין תיקי ההוצל"פ; (2) כיסוי יתרת החוב בתשלומים חודשיים בסך של 1,500 ש"ח לכל אחד מהתיקים; (3) העמדת שני ערבים שיערבו לתשלומים החודשיים בתיקי ההוצל"פ, ויצורפו כחייבים נוספים בתיקים במקרה שהמבקש לא יעמוד בתשלומים החודשיים, כאשר יציאתם של אותם ערבים לחו"ל תעוכב כל עוד המבקש נמצא מחוץ לישראל.

4.כלפי החלטת הרשם הגיש המבקש ערעור לבית משפט השלום, בגדרו טען, בין היתר, כי שגה הרשם עת קבע כי זיקתו לישראל היא הדוקה, שכן מכלול הנתונים בעניינו מעיד על כך שמרכז חייו בחו"ל. בהקשר זה ציין המבקש את חיי המשפחה שלו וקשריו העסקיים המצויים באירופה, כמו גם את התקופה הממושכת בה נעדר מישראל והעדר נכסים ומקורות פרנסה בארץ. כמו כן, המבקש הלין על קביעת הרשם לפיה זיקתו לישראל נוצרה במהלך התקופה ששהה בה לאחר שחרורו ממאסר, בשים לב לעובדה שהוא שוהה בארץ בעל כורחו. לגישתו של המבקש, השימוש בעיכוב יציאתו מהארץ כאמצעי להפעלת לחץ הוא בלתי-סביר בנסיבותיו, שכן הוא פוגע קשות בחירותו ועולה כדי שימוש לרעה בהליכי משפט.

המשיבות מצדן טענו כי אין מקום להתערב בהחלטת הרשם, הנסמכת היטב על ממצאים עובדתיים שנקבעו בעניינו של המבקש, המעידים על זיקתו ההדוקה של המבקש לישראל, בעוד שזיקתו לחו"ל נותרה רופפת. נוסף על כן, המשיבות טענו כי על ערעור המבקש להידחות על הסף, שכן היה עליו להגיש בקשת רשות לערער בהתאם להוראות סעיף 80(ב) לחוק, המפרט אלו עניינים ניתנים לערעור בזכות לבית משפט השלום.

בית משפט השלום דחה את הערעור על הסף, בקבעו כי היה על המבקש ליטול רשות לערער, כאשר עניינו לא כלול בגדר הנושאים המוסדרים בסעיפים המנויים בסעיף 80(ב) לחוק, לגביהם קיים ערעור בזכות. בהקשר זה נקבע, כי מדובר בערעור שהוגש על החלטת שניתנה בהתאם להוראות סעיף 66ד לחוק, המקנה לרשם ההוצאה לפועל סמכות לבטל

הגבלה שהוטלה על חייב בהחלטה קודמת ושהערעור עליה הוא ברשות (להבדיל מההחלטה שהטילה הגבלה). בית משפט השלום נדרש אף לטענות הצדדים לגופן, וקבע כי המבקש לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי זיקתו לחו"ל גוברת על זיקתו לישראל, בהדגישו כי המבקש אינו מצביע על מקום מגורים, עבודה או עסקים ממשיים בחו"ל. בהקשר זה נקבע, כי הטעמים שהעלה המבקש בתמיכה לזיקתו לחו"ל היו רלבנטיים בעת הגשת בקשות המשיבות להטלת הגבלות על המבקש לקראת שחרורו ממאסר, אך אין בהם כיום כדי להצביע על זיקתו לחו"ל, מכיוון ששהה כארבע שנים בארץ לאחר שחרורו מבלי לנקוט בצעדים כדי לבטל את עיכוב היציאה. הוטעם, כי נתון זה מעיד על השבת מרכז חייו של המבקש לישראל. משקבע בית משפט השלום כי המבקש אינו תושב חוץ, הוא לא נדרש לטענות הנוגעות לאפשרות שתעוכב יציאת תושב חוץ מהארץ מכוח סעיף 66א לחוק והאופן בו יש לבחון את סבירותו של עיכוב זה. נוסף על כך, בית משפט השלום לא מצא להתערב בתנאים שקבע הרשם לביטול ההגבלה, בעמדו על כך שקביעות הרשם בעניין זה מבוססות היטב על הראיות שהובאו בפניו, והתנאים הם מידתיים וסבירים בנסיבות העניין. כמו כן, בית משפט השלום זקף לחובתו של המבקש את התנהלותו במסגרת הליכי ההוצאה לפועל, בהדגישו כי המבקש נמנע מלמסור מידע על-אודות נכסיו ועסקיו בחו"ל, לא הציע כל דרך ממשית לפירעון חובותיו ואף לא הצביע על צעדים שנקט על מנת להסדיר את חובותיו, כך שנוצר הרושם כי המבקש אינו נכון לשלם את המוטל עליו.

5.כלפי פסק דינו של בית משפט השלום הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, בגדרה טען המבקש כי הטלת מגבלת עיכוב היציאה מהארץ על תושבי חוץ מכוח סעיף 66א לחוק היא סוגיה המעוררת שאלות עקרוניות לעניין זכויות יסוד של חייבים שטרם ניתנה עליהן הדעת, וככזו מצדיקה דיון ב"גלגול שלישי". נוסף על כן, חזר המבקש על עיקר הטענות שהעלה בערכאות הקודמות לעניין היותו תושב חוץ. בכל הקשור לקביעה לפיה לא עמדה למבקש זכות לערער על החלטת הרשם, נטען כי כיוון שסעיף 80(ב) מקנה זכות ערעור על ההחלטה להטיל הגבלה על חייב, שכן יש בכך פגיעה בזכות יסוד שלו, קל וחומר כי ערעור על החלטה שניתנה בעניין ביטול הגבלה כזו יהא אף הוא בזכות. המשיבות מצדן סמכו ידיהן על פסק דינו של בית משפט השלום, הן לעניין הקביעה לפיה לא עמדה למבקש זכות ערעור, והן הקביעה לפיה המבקש השיב את מרכז חייו לישראל.

בית המשפט המחוזי דחה את בקשת רשות הערעור, בקבעו כי די בכך שלא נתבקשה ולא ניתנה הרשות הנדרשת על-מנת לדון בהשגתו של המבקש בבית משפט השלום, כדי לדחות על הסף את בקשתו ב"גלגול שלישי". הודגש, כי המבקש לא הציג כל טעם אשר בכוחו להוליך למסקנה שונה מזו שאליה הגיע בית משפט השלום בעניין זה, כאשר הוראותיו של סעיף 80(ב) לחוק הן ברורות. למעלה מן הצורך, בית המשפט המחוזי קבע כי לא קיימת הצדקה לדון פעם נוספת בעניינו של המבקש, שכן הסוגיה שבמחלוקת אינה עומדת באמות המידה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". בהקשר זה נקבע, כי השגות המבקש נוגעות לקביעות עובדתיות לעניין זיקתו למדינת ישראל ולחו"ל, ולא מתעורר טעם המצדיק התערבות במסקנות אליהן הגיעו שתי הערכאות הקודמות בנושא, או בתנאים לביטול ההגבלה שנקבעו על-סמך קביעות אלה. עוד נקבע, כי נוכח המסקנה בדבר זיקתו של המבקש לישראל, לא מתעוררת בעניינו שאלה משפטית בעלת היבט כללי בנוגע להטלת הגבלות על תושב חוץ.

הבקשה דנא

6.מכאן בקשת רשות הערעור שלפנַי.

המבקש עותר לביטול צו עיכוב היציאה מהארץ שהוצא נגדו על-ידי לשכת ההוצאה לפועל. נטען, כי החלטת בית המשפט המחוזי מותירה על כנה החלטה המאפשרת הגבלה בלתי-סבירה של חירותם של חייבים תושבי חוץ, ושעשויה לשמש כלי מסוכן בידי זוכים בתיקי ההוצאה לפועל. משכך, ומשטרם נקבעה הלכה בדבר הטלת הגבלה על תושב חוץ בדרך של עיכוב יציאה מהארץ מכוח סעיף 66א לחוק, טען המבקש כי קיימת הצדקה לדיון נוסף, רביעי במספר, בעניינו. כמו כן, המבקש משיג על קביעותיהן של הערכאות הקודמות לפיהן ערעורו לבית משפט השלום הוגש על החלטה לפי סעיף 66ד לחוק, ולכן לא עמדה לו זכות ערעור. המבקש סבור אחרת, וטוען כי החלטת הרשם ניתנה על-סמך סעיף 66א לחוק, עליה קיים ערעור בזכות. מכל מקום נטען, כי פרשנות תכליתית של סעיף 80(ב) לחוק מחייבת את המסקנה כי קיימת זכות ערעור על החלטת הרשם, שכן מדובר בהחלטה אשר חורצת דין בזכויותיו המהותיות של המבקש, במובחן מהחלטות לשכת ההוצאה לפועל הנושאות אופי מנהלי, שהערעור עליהן הוא ברשות. לגופו של עניין, המבקש חוזר על עיקר טענותיו שהעלה בפני הערכאות הקודמות. בנוסף, המבקש סבור ששגו הערכאות הקודמות כשקבעו כי הוא לא פעל במשך כארבע שנים לביטול ההגבלה שהוטלה עליו, וטוען כי הערכאות הקודמות התעלמו מניסיונותיו לבטל אותה, הן במסגרת בקשותיו השונות שהגיש ללשכת ההוצאה לפועל והן בהתנהלותו מול המשיבות באופן פרטני.

7.ביום 22.11.2016 ביקשתי את תשובת המשיבות לבקשה דנא. בתשובתן מיום 14.12.2016, חוזרות ועומדות המשיבות אף הן על הטענות שהעלו בערכאות הקודמות, הן הנוגעות לדחיית הבקשה על הסף והן הנוגעות לטענותיו של המבקש לגופן.

דיון והכרעה

8.לאחר העיון בבקשה ובתשובה לה, הגעתי לכלל מסקנה שדינה להידחות. אמנם, בית משפט זה טרם אמר את דברו בעניין הטלת הגבלה על תושבי חוץ בדרך של עיכוב יציאה מהארץ, מכוח סעיף 66א לחוק, סוגיה בעלת חשיבות רבה הנוגעת לאיזון הראוי בין זכויותיהם החוקתיות של הצדדים – הן חייבים והן זוכים – בהליכי הוצאה לפועל. מדובר בשאלה כבדת משקל הראויה לדיון בבית משפט זה לפי אמות המידה למתן רשות ערעור ב"גלגול רביעי" (ראו: רע"א 2226/14 נגר נ' בנק הפועלים בע"מ - משכן , פסקה 8 ( 29.10.2014 ), והאסמכתאות הנזכרות שם; רע"א 9885/06 שלטי הגליל מ.ס (1996) בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ , פסקה ד' (18.3.2007) ) . ואולם, לא קמה לבית משפט זה סמכות לדון בשאלה זו במסגרת ההליך דנא כאשר לא ניתנה למבקש רשות לערער בערכאות הקודמות, ומטעם זה בלבד יש לדחות את הבקשה. יובהר, כי ערעורו של המבקש הוגש על החלטה שניתנה לפי סעיף 66ד לחוק , סעיף שלא נכלל בעניינים עליהם ניתן לערער בזכות, בהתאם להוראות סעיף 80(ב) לחוק. בית משפט זה עמד על כך בעבר, שזכות ערעור קיימת מכוח הוראה מפורשת בדין, ולא ניתן להקים זכות זו באמצעות היקש (ראו: רע"א 7665/06 לנציאנו נ' עיריית אריאל , פסקה 8 (11.9.2007), והאסמכתאות הנזכרות שם); בש"פ 3049/95 אבו עדרה נ' מדינת ישראל , פ"ד מט(4) 146, 148 (1995); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 639 (מהדורה עשירית, 2009)). על-אף טענותיו הסותרות של המבקש, סעיף 80(ב) כולל רשימה ממצה של עניינים עליהם קיים ערעור בזכות, ומשמעות הדבר היא שהיה על המבקש ליטול רשות ערעור מבית משפט השלום, פגם שאינו ניתן לריפוי במעלה ההליכים. זאת ועוד, דומה כי ניתן לעשות הבחנה מהותית בין החלטה להטיל על חייב הגבלה כזו או אחרת (לפי סעיף 66א לחוק), לבין החלטה שלא לבטל הגבלה שהוטלה בעבר בהחלטה שלא הוגש עליה ערעור (לפי סעיף 66ד לחוק). הראשונה כרוכה ביצירתה לראשונה של פגיעה חדשה בזכויותיו של החייב, בעוד שהשנייה היא בבחינת הותרת המצב הקיים על כנו. נוכח האמור, אין מקום שבית משפט זה יידרש לטענותיו המהותיות של המבקש בטרם נדונו כדין בבית משפט השלום ובבית המשפט המחוזי. האמור מקבל משנה תוקף בשים לב לכך שהעובדה שלא ניתנה למבקש רשות ערעור בבית משפט השלום זכתה אך להתייחסות שולית בבקשת רשות הערעור שהגיש לבית המשפט המחוזי (עמ' 10 לבקשה).

9.עם זאת, ראיתי לנכון להעיר, גם אם בבחינת למעלה מהדרוש, על הקביעה לפיה מרכז חייו של המבקש הועתק לישראל, ולפיכך הפגיעה בו כתוצאה מעיכוב יציאתו מהארץ מצומצמת יותר, שכן יש להתייחס אליו כאל תושב ישראל. מסקנתי בעניין שונה מזו שאליה הגיעו הערכאות הקודמות. בית משפט זה, בהקשרים שונים, עמד על הנתונים שיש להביא בחשבון מקום בו נדרשת קביעה לעניין זיקתו או מרכז חייו של אדם. המדובר בבחינה תלוית הקשר אשר משלבת בין אינדיקציות אובייקטיביות וסובייקטיביות, ובהן – משך וטיב ההיעדרות ממקום המגורים הנטען, אופי העיסוק וצבירת הרכוש בזמן ההיעדרות, קבלת אזרחות או מעמד קבע במדינת אחרת, מקום הקמת המשפחה וכוונתו הסובייקטיבית של הפרט לשוב למקום המגורים הנטען (ראו למשל: ע"א 477/02 גונן נ' פקיד שומה חיפה , פסקה 9 לפסק דינה של השופטת א' חיות

(29.12.2005); ע"א 4127/95 זלקינד נ' בית זית – מושבים עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ , פ"ד נב(2) 306, 321-319 (1998); בג"ץ 282/88 עווד נ' יצחק שמיר, ראש הממשלה ושר הפנים , פ"ד מב(2) 424 (1988)).

במקרה שלפנַי, מדובר באדם שבחר מרצונו החופשי לצאת את הארץ כשלושים שנה קודם למעצרו, רכש אזרחות זרה, ניהל בחו"ל עסקים והקים שם משפחה, ובאף שלב לא החליט לשוב לישראל ביוזמתו ולהתגורר בה דרך קבע. יש בנתונים אלו אינדיקציות כבדות משקל לזיקתו ההדוקה של המבקש לחו"ל. להשקפתי, קיים קושי לזקוף לחובת המבקש את תקופת שהותו בישראל מאז שחרורו, ולהסיק מנתון זה כי מדובר בתושב הארץ, שכן הוא מצוי בארץ בעל כורחו. מעבר לכך, בִתו של המבקש נמצאת בחו"ל ונמנעת מלהגיע לארץ, אינדיקציה משמעותית נוספת לכך שמרכז חייו של המבקש מוסיף להיות בחו"ל. בצד זאת, ככל שעומדים למבקש מקורות פרנסה, הם מצויים, לטענתו, בחו"ל. אמנם, יש ליתן משקל לעובדה שבחלוף הזמן מאז שחרורו ממאסר המבקש לא פעל באופן נחרץ, אם בכלל, על-מנת לבטל את עיכוב היציאה מהארץ. בהעדר הסבר מניח את הדעת להתנהגות זו, אכן יש לראות בנתון זה אינדיקציה מסוימת להחלשת זיקת המבקש למקום מושבו בחו"ל וחיזוק הזיקה לישראל. ואולם, כאשר פרט זה נשקל אל מול יתר הנתונים עליהם עמדתי לעיל, כמו גם הנתונים הנוספים שהובאו בחשבון בערכאות הקודמות, אני סבור כי מכלול הנסיבות מוליך למסקנה לפיה מדובר בתושב חוץ שלא העתיק באופן מלא את מרכז חייו לארץ במהלך השנים האחרונות, בהן נמנעה יציאתו ממנה. על כן נראה, כי אין להתייחס אל המבקש כאל "תושב ישראל" לכל דבר ועניין, ויש ליתן משקל הולם לזיקתו הברורה לחו"ל. משמעות הדבר היא, כי ההגבלה שהוטלה על המבקש גורמת לפגיעה בחירותו ובזכותו לנהל אורך חיים כרצונו ובמקום בו יבחר, מעבר לפגיעה במי שמושבו הקבוע בישראל. נוכח האמור, ככל שהמבקש יגיש ללשכת ההוצאה לפועל בקשה נוספת לביטול ההגבלה, ולו עקב שינוי נסיבות הנובע מעצם חלוף הזמן או אם תהיה בפיו הצעה לסילוק החוב, ראוי לייחס משקל הולם, בין יתר הנתונים, להיותו, ביסוד הדברים, תושב חוץ (גם אם קיימת לו זיקה לישראל), בין אם בסופו של יום הדבר יוליך לתוצאה שונה מזו שאליה הגיע הרשם בהחלטתו, ובין אם לאו. כאמור לעיל, אף הילוכו של המבקש, שכפי שנפסק אינו משתף פעולה כנדרש עם הליכי ההוצאה לפועל, הוא נתון בעל משקל. לא למותר לציין, כי ראוי שהמבקש יגלה נכונות להעמיד מידע אודות הנכסים שברשותו, שכן הדבר יועיל לקידום ההליכים בתיקי ההוצל"פ, ככלל, כמו גם למציאת הפתרון הצודק ביותר עבור הצדדים, והמבקש בפרט, לניהול המשך הליכי ההוצאה לפועל בנסיבות העניין.

נוכח האמור, הבקשה נדחית. בהתחשב בנסיבות, לא יעשה צו להוצאות.