רע"א 8479/02 ד"ר תמר סבו נ. רשות שדות התעופה בישראל

השופטת א' פרוקצ'יה:

בעלי הדין אימצו את המלצת בית המשפט שלערעור לפיה תבוטל החלטת בית המשפט המחוזי בת.א. 2477/99 בש"א 57254/99 מיום 30.7.02 נשוא הערעור וזאת בכפוף לתנאים מוסכמים כאמור בהודעתם לבית המשפט מיום 12.8.08.

נראה לי כי יש לאשר הסדר זה וליתן לו תוקף.

יצויין למען הסר ספק, כי לא נעלמו מעיני הוראות סעיפים 18 ו-19 לחוק התובענות הייצוגיות, תשס"ו-2006, המסדירות מערכת תנאים מוקדמים לאישור הסדרי פשרה בעניינים של תובענות ייצוגיות בידי בית המשפט.

נראה לי, כי התקיימותם של תנאים מוקדמים אלה בנסיבות מקרה זה איננה מתחייבת, וזאת מהטעמים העיקריים הבאים:

תכליתו של ההסדר החקיקתי בסעיפים 18 ו-19 לחוק נועדה בבסיסה למנוע קנוניה בין התובע המייצג את הקבוצה לבין הנתבע, וזאת על חשבון חברי הקבוצה בהליך הייצוגי. חשש זה אינו קיים במקום שהפשרה הינה פרי הצעתו של בית המשפט, הניתנת על בסיס היכרות מעמיקה של מכלול נתוני הענין; במיוחד כך הדבר כאשר ההצעה מוצעת על ידי ערכאת הערעור, שמלוא החומר שנדון בערכאה הדיונית והכרעתה מונחים בפניה. במקרה הנדון בהליך זה הסדר הפשרה הוא פרי הצעת בית משפט זה שלערעור, והוא גובש על פי קווי המלצתו.

שנית, אינני מוציאה מכלל אפשרות כי הפרשנות המשפטית הראויה להוראות החוק בענין התנאים לאישורו של הסדר פשרה בתובענה ייצוגית אמורה להביא לתוצאה כי הפעלתן כפופה לשיקול דעת שיפוטי, ומכוונת למקרה שבו נדרש כלי-עזר בידי בית המשפט לצורך בדיקת הצעת פשרה כאשר עולה חשש של ממש כי אישורה עלול להיות כרוך בפגיעה ממשית בגורם בעל ענין לגיטימי בהליך הייצוגי. חשש כזה אינו קיים במקרה שלפנינו.

בנסיבות אלה, ומהטעמים האמורים, ראוי לאשר את הסדר הפשרה ולתת לו תוקף, כאמור לעיל.

ש ו פ ט ת

השופט י' דנציגר:

על השופט לתת ללשון החוק את אותו מובן המגשים את תכליתו של החוק. התכלית הסובייקטיבית של החוק נלמדת בראש ובראשונה מלשונו של החוק, אך לשון החוק אינה המקור היחיד להבנת רצונו של המחוקק. לצד לשון החוק עומדים מקורות חיצוניים, ובפרט ההיסטוריה החקיקתית של החוק שממנה ניתן ללמוד מה היה רצונו של המחוקק. התכלית האובייקטיבית של החוק היא בראש ובראשונה תמהיל של המטרות, הערכים והמדיניות שאותם מבקש החוק להסדיר [ראה: אהרן ברק שופט בחברה דמוקרטית

190-192 (2004); אהרן ברק פרשנות במשפט כרך שני - פרשנות החקיקה 202 (1993)].

סעיף 18(א) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: החוק ) קובע כי "לא ייעשה הסכם ליישוב הסכסוך שבענינו הוגשה בקשה לאישור או שבענינו אושרה תובענה ייצוגית (בחוק זה - הסדר פשרה), אלא באישור בית המשפט".

באיזה "הסכם" עסקינן?

לשון החוק מבהירה במפורש כי מ דובר

ב הסכם ליישוב הסכסוך. הסכם יכול שייעשה על ידי הצדדים להליך ואיני סבור כי יעלה על הדעת לטעון כי בית המשפט יכול להיות צד להסכם כזה. העובדה שהמחוקק מצא לנכון להגדיר את ההסכם שבין הצדדים כ"הסדר פשרה" אין בה, לטעמי, כדי לשנות דבר.

גם מעיון בדברי ההסבר לסעיפים 18 ו-19 להצעת חוק התובענות הייצוגיות, התשס"ה-2005 (ה"ח הכנסת 93, עמ' 232) עולה כי הכוונה היא ל הסכמי פשרה המוצעים על ידי הצדדים , בין בטרם אושרה התובענה כתובענה ייצוגית ובין לאחר שאושרה ככזו.

סעיף 19(א) לחוק מבהיר מהי תכליתו של ההסדר המעוגן בסעיפים 18 ו-19 לחוק. לפי סעיף זה "בית המשפט לא יאשר הסדר פשרה אלא אם כן מצא, כי ההסדר ראוי, הוגן וסביר בהתחשב בעניינם של חברי הקבוצה , ואם הבקשה לאישור הסדר הפשרה הוגשה לפני שאושרה התובענה הייצוגית... כי סיום ההליך בהסדר פשרה הוא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין." (ההדגשות לא במקור - י.ד.).

משכך, אף אני כחברתי, השופטת א' פרוקצ'יה , סבור כי תכליתו של ההסדר אותו עיגן המחוקק בסעיפים 18 ו-19 לחוק נועדה בבסיסה למנוע קנוניה בין התובע המייצג את הקבוצה לבין הנתבע, וזאת על חשבון חברי הקבוצה. מקום בו בית המשפט הוא שמעלה בפני הצדדים את הצעת ההסדר, בין אם היא מפורטת לפרטי פרטים ובין אם היא מהווה מתווה עקרוני הכולל רק את עיקרי ההסדר, לא קיים חשש כי מ דובר בהסדר שאינו ראוי, הוגן וסביר. בית המשפט יעלה את הצעת ההסדר על בסיס היכרותו המעמיקה את העניין המתברר לפניו, והדברים נכונים אף יותר שעה שההצעה מועלית על ידי ערכאת הערעור שבפניה מונחת אף הכרעתה של הערכאה הדיונית.

בנסיבות אלה אני סבור כי על פי תכליתו הסובייקטיבית והאובייקטיבית של החוק אין מניעה לאשר את הסדר הפשרה שהתבסס על הצעת בית משפט זה מבלי להפעיל את הפרוצדורה המותווית בסעיפים 18 ו-19 לחוק.

ש ו פ ט

השופט א' רובינשטיין:

א.

חוששני כי אין בידי להצטרף לגישת חבריי. לעניות דעתי, אין מנוס מפעולה לפי הפרוצדורה המותוית בסעיפים 18 ו-19 לחוק התובענות הייצוגיות, תשס"ו-2006, גם אם יש בכך הכבדה מסוימת.

ב.

סעיף 18(ג) לחוק מחייב פרסום הודעה – כפי שגם ניסחו הצדדים בבקשתם המשותפת לאישור הפשרה – ומשלוח הודעה לבעלי התפקיד הנקובים בדין (ובהם היועץ המשפטי לממשלה ומנהל בתי המשפט). צעדים אלה נדרשים בחוק מטעמים העומדים ביסוד התיחסותו של המחוקק לתביעות ייצוגיות, כפי שציינה חברתי השופטת פרוקצ'יה. השאלה שעלתה בחוות דעתה של חברתי היא מה דינם של התנאים הללו שבסעיף 18, שעה שמ דובר בפשרה פרי הצעתו של בית המשפט, לאחר ששקל בדבר, ולא כל שכן בערכאת ערעור. לעניין זה אציין, כי אכן הצענו לצדדים (בישיבה מיום 14.2.08 וההחלטה בעקבותיה) לנסות להידבר לצורך השגת הסדר מוסכם, ואף דובר במרכיביו - אך לא ניקבו סכומים, למשל, וברי כי לא היו במקום אנשים מחברי הקבוצה הייצוגית הנטענת, מעבר למייצגת הספציפית. סבורני בנסיבות כי לא די בכך לייתור הפרוצדורה שבדין. אף לאחר עיון בדברי חברי השופט דנציגר איני סבור כי בוודאי בחוק חשוב זה, שטרם עבר את "שלב הילדות" וטרם לובן כראוי לו, בידינו לומר כי מעורבותו של בית המשפט היתה כזאת, שניתן לדלג בעקבותיה על שלבים אותם קבע המחוקק.

ג.

חברתי העלתה אפשרות של פרשנות אשר תכפיף את התנאים המוקדמים שבסעיפים הנזכרים לשיקול דעת שיפוטי במקרים המתאימים. רעיון זה שובה לב, אך שאלה לא פשוטה היא עד כמה הוא מתיישב עם נוסח החוק בסעיפים 19-18 ; וכדי להידרש לכך יהיה צורך, לדעתי, בהזמנת היועץ המשפטי לממשלה ובדיון במקרה המתאים.

ד.

אילו נתקבלה דעתי, הייתי נוקט בפרוצדורה שקבע החוק, אך תוך ויתור על חוות הדעת של בודק, מן הטעם שזו אינה נדרשת במקרה דנא נוכח הרקע של מעורבות בית המשפט כאמור (ראה סעיף 19(ב)(1) לחוק).

ש ו פ ט

לפיכך, ברוב דעות, ניתן אישור להסכם הפשרה, כאמור.