רע"א 8511/15 חג'אג' אביבה נ. הורטון הסעדה בע"מ

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופט י' שינמן ) מיום 10.11.15 בתיק ע"א 45005-04-15 בו התקבל ערעור המשיבים על פסק דינו של בית משפט השלום בנתניה (השופטת ס' קולנדר-אברמוביץ ) מיום 8.3.15. עניין הבקשה – טענה לחוב עקב אי תשלום דמי שכירות בנכס.

רקע והליכים קודמים

ב.

המבקשות הן אחיות, בנותיו של המנוח דוד בית עדה. ביום 17.1.05, חתמו המנוח והמשיבה, חברת הורטון הסעדה בע"מ, על חוזה שכירות בנכס המצוי ברחוב הנשיא 10 בבני ברק, לתקופה של שנה מיום 1.12.04 ועד 31.11.05 לצורך הפעלת מסעדה במקום. המשיב 2 הוא מנהלה של החברה ומורשה החתימה מטעמה. בחוזה ניתנה אופציה להארכת השכירות למשך ארבע תקופות בנות 12 חודשים כל אחת, ולאחר תקופות אלה – אופציה נוספת של הארכת השכירות לחמש שנים נוספות. חוזה השכירות קבע כי גובה שכר הדירה יעמוד על סך 1,500$. כן נקבע, כי בתקופת האופציה והאופציה הנוספת יועלו דמי השכירות ב-10% בכל שנה. שטר חוב על סך 22,000$ ניתן כבטוחה בחתימת המשיב.

א.

ביום 2.11.11 הגישו המבקשות את שטר החוב לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל בנתניה. המבקשות טענו כי המשיבים לא שילמו דמי שכירות בגין התקופה שבין ינואר 2008 לפברואר 2009 – המועד אשר בו, לשיטתן, פינו המשיבים את הנכס. לטענת המבקשות, בהתאם לתיקון להסכם שנחתם בין הצדדים גובה דמי השכירות אינו 1,500$ אלא 5,500$ לחודש. אשר על כן, עמד לשיטתן החוב על סך 77,000$.

ב.

לאחר שהגישו המשיבים התנגדות לביצוע שטר החוב, הועבר התיק לבית משפט השלום בנתניה לדיון. המשיבים טענו כי פעלו במושכר עד ליום 30.6.06 בלבד, וכי כל חובותיהם שולמו. כן טענו כי גובה השכירות עמד על סך 1,500$ בלבד.

ג.

ביום 8.3.15 ניתן פסק דינו של בית משפט השלום. בשאלת מועד הפינוי, קבע בית המשפט כי הנתבעים שהו במושכר מיוני 2006 ועד ינואר 2008 ובתקופה זו לא שילמו דמי שכירות. בשאלת גובה השכירות, שעמדה אף היא במחלוקת בין הצדדים, נקבע למסמך שהוצג כתיקון להסכם ואשר קובע כי גובה השכירות עומד על סך 5,500$ אין תוקף, וזאת בין היתר מאחר והמשיב הצהיר שאינו זוכר שחתם על הסכם מעין זה, וכי על ההסכם לא מצוין כל תאריך (למעלה מן הצורך אוסיף כי המסמך גם אינו חתום בחותמת החברה, וכי למרות שנחזה להיות העמוד האחרון בהסכם השכירות מיום 17.1.05 מדובר בעמוד אחר עליו הוספו חתימות שונות של המשכיר והשוכר). נקבע כי גובה השכירות עמד על סך 1,500$ עד לתום שנת 2005, ולאחר מכן עלה ב-10% בכל שנה נוספת משנות האופציה. נוכח האמור, קבע בית משפט השלום כי המשיבים ישלמו למבקשות סך 22,000$ - הוא גובה שטר החוב אותו תבעו. אגרת בית משפט והוצאות משפט בסך 9,000 ₪ הוטלו על המשיבים.

ד.

על פסק הדין ערערו המשיבים לבית המשפט המחוזי. לטענתם, עזבו את הנכס ביוני 2006, ומאז הנכס הוחזק על ידי אחי המבקשות, משה בית עדה. נטען כי על בית המשפט היה להתייחס לסכסוך המשפחתי שהתגלע בין יורשי המנוח לאחר פטירתו, וליתן לעובדה זו משקל בבחינת העדים שהעידו בפניו. לשיטתם, בית המשפט התעלם ממסמך שנערך בין יורשי המנוח (המבקשות ואחיהם), ממנו עולה בבירור כי בשנים 2007 ו-2008 המשיבים לא החזיקו בנכס. עוד נטען, כי טעה בית המשפט משקבע שהמשיבים נמצאו בנכס מחודש יוני 2006 ועד ינואר 2008 ומשקבע כי לא שולמו דמי שכירות עבור תקופה זו, שכן כלל לא נדרש להכריע באשר לתקופה זו.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

ה.

ביום 8.9.15 קיבל בית המשפט המחוזי את ערעור המשיבים וביטל את פסק דינו של בית משפט השלום. נקבע כי אין התאמה בין הסעדים להם עתרו המבקשות לבין הנפסק בפסק הדין, שכן המבקשות בקשו לממש את שטר החוב נוכח אי תשלום שכר דירה שבין החודשים ינואר 2008 ועד פינוי המושכר בפועל (לשיטתן, פברואר 2009), ואילו בית המשפט אישר מימושו בגין אי תשלום שכר דירה בין החודשים יוני 2006 ועד ינואר 2008 , חודשים בהם כלל לא נטען שלא שולם שכר הדירה. בית המשפט המחוזי מצא מקום להתערב בממצאי העובדה שקבעה הערכאה הדיונית, שכן לשיטתו:

"בית המשפט, כמפורט כבר לעיל, העניק לתובעות סעד שהן לא בקשו וקבע קביעות עובדתיות הנוגדות את גרסת התובעות עצמן, והמנוגדות לגרסת המערערים. בית המשפט יצר כאן גרסה שהלכה למעשה, איש מהצדדים לא טען לה ולא תמך בה" (בפסקה 28 לפסק הדין)

ו.

בית המשפט המחוזי בחן את הראיות ואת טענות הצדדים וקבע כי המשיבים לא שהו בנכס בין ינואר 2008 לפברואר 2009, ועל כן אינם מחויבים בתשלום דמי השכירות. בהתאם למסמך גישור שנערך בין האחים, ולעדויות שעמדו בפני בית המשפט נקבע כי המשיבים עזבו את הנכס ביוני 2006 והעבירו אותו בהסכמת המנוח ובידיעת המבקשות, לצדדים שלישיים בשלב ראשון, ובשלב שני לידי האח משה בית עדה שהחזיק בו במישרין או בעקיפין. בית המשפט קבע כי אין ספק שברקע ההליכים עמד סכסוך בין יורשי המנוח - האחים והאחיות לבית משפחת בית עדה, וכי הגשת שטר החוב למימוש במשרדי ההוצאה לפועל נעשתה כחלק מסכסוך זה, שלמשיבים אין כל חלק בו. כן נקבע, כי אין בסיס לטענה כי גובה דמי השכירות עמד על סך 5,500$.

ז.

נוכח האמור, בוטל פסק דינו של בית משפט השלום, ונדחתה הבקשה למימוש שטר החוב. על המבקשות הוטלו הוצאות בסך 8,100 ₪.

בקשת רשות הערעור

ח.

ביום 10.12.15 הוגשה בקשת רשות הערעור דנא. המבקשות

טוענות כי אין כל ספק שבפסק דינו של בית משפט השלום קיימת טעות, אולם טעות זו היא "טעות סופר" והיה על בית המשפט המחוזי להשיב את התיק לבית משפט השלום כדי לתקנה. לשיטתן, בית משפט השלום התכוון ככל הנראה לקבוע כי המשיבים החזיקו בנכס מיוני 2006 ועד ינואר

2009 ולא ינואר 2008 . לשיטתן ניתן להבין שמדובר ב'טעות סופר' מתוך שתי אינדיקציות עיקריות בפסק הדין:

(1) בית משפט השלום ערך חישוב לעניין גובה דמי השכירות גם לשנת 2008 וגם לשנת 2009 (נקבע כי בשנת 2008 גובה דמי השכירות הוא 1,996$ ובשנת 2009 –

2,195$). אילו התכוון לקבוע כי בשנת 2009 כלל לא שהו בנכס, לא היה נדרש לקבוע מהו גובה דמי השכירות לשנה זו.

(2) בית משפט השלום קבע כי "הסכומים שהמשיבים חבים עולים על סך של 22,000$". מאחר והמבקשות תבעו בגין תקופה שהחלה מינואר 2008, ככל שהתכוון בית המשפט לקבוע כי המשיבים שהו בנכס עד ינואר 2008 ולא עד ינואר 2009 , היה עליו לקבוע כי סך החוב שווה ל- 1,996$ בלבד (חודש שכירות אחד בשנת 2008). העובדה כי הכיר בכך שהחוב גבוה מ-22,000$ מלמדת כי התכוון לקבוע שהמשיבים החזיקו בנכס עד ינואר 2009. בהתאם, אילו סבר שהמשיבים חבים בגין חודש אחד בלבד, ינואר 2009, לא היה פוסק הוצאות בסך 9,000 ₪.

ט.

המבקשות מודעות למשוכה הגבוהה שעליהן לעבור, שכן מדובר בבקשה לבחינת התיק ב"גלגול שלישי" אך לשיטתן, במקרים בהם ערכאת הערעור הפכה פסק דין של בית המשפט הדיוני, ראוי יהיה לאמץ כלל לפיו תינתן הזכות לבחינת התיק בגלגול שלישי, או לחלופין, להשיב את התיק לבחינה מחודשת בבית המשפט שלערעור תוך שבעל הדין שכנגדו הופנה הערעור יוכל להציג את גרסתו העובדתית.

כן טוענות המבקשות כי קביעתו של בית המשפט לפיה ניסו להרויח כספים שלא כדין (משדרשו דמי שכירות בגובה 5,500$) לא זו בלבד שהיא מוטעית עובדתית, אלא שהיא פוגעת בשמן הטוב, ומצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי משיקולי צדק והגינות.

י.

עוד טוענות המבקשות כי שגה בית המשפט כאשר התערב בקביעה לעניין גובה דמי השכירות, שכן טענות המשיבים לעניין זה לא נטענו בכתב הערעור ועל כן הן בגדר הרחבת חזית.

יא.

לסיכום, טוענות המבקשות כנגד קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי ועומדות על טענתן כי המשיבים החזיקו בנכס בתקופה שבין ינואר 2008 ועד פברואר 2009 (14 חודשי שכירות), וכי גובה השכירות עמד על 5,500$. לשיטת המבקשות, שגה בית המשפט בקביעה לעניין גובה שכר הדירה שנקבע בין הצדדים; שגה באשר נתן אמון במסמך המסכם את הליך הגישור שנערך בין בני המשפחה, מסמך שהמבקשות אינן צד לו; שגה באשר התעלם ממכתבים וממסמכים שהוגשו לעיונו, מהם אין עולה כי שהמשיבים מכחישים את החזקתם בנכס; ושגה באשר התעלם מפסק דין שניתן כנגד המשיבים, וממנו עולה כי החזיקו בנכס גם בשנת 2008 ו-2009.

הכרעה

יב.

לאחר עיון בבקשה ובנספחיה, אין בידי להיעתר לה. אין היא מעלה שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים ומצדיקה בחינה בגלגול שלישי, ואף לא נטען כך. עיקר טענותיהן של המבקשות עוסקות בשגיאות עובדתיות לכאורה הקיימות בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, ובאופן בחינתו של בית המשפט המחוזי את הראיות אשר עמדו בפניו. טענות מסוג זה אינן חורגות מדל"ת אמותיו של הסכסוך בין הצדדים, בלא השלכות רוחב, ועל כן אינן מצדיקות בחינת הבקשה בגלגול שלישי (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ פ"ד לו(3) 123 (1982)).

יג.

בסיכומו של יום, קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי מבוססות על הממצאים שעמדו בפניו ובפני בית משפט השלום. בית המשפט היה ער להלכה בדבר התערבות ערכאת הערעור בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית ולחריגים לה (ע"א 1530/02 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' יובלים אגודה שיתופית (2004) והאסמכתאות שם), ובחר להתערב בקביעותיו של בית משפט השלום אך בשל הפער המובהק והבלתי מוסבר בין הסעד לו עתרו המבקשות ובין אשר נפסק. ההלכה בדבר אי התערבות יפה לערכאת הערעור, ומקל וחומר רלבנטית בבקשת רשות ערעור (רע"א 1889/15 רג'אי אבו נאב נ' הרב יצחק רלב"ג (2015) בפסקה ז' וההפניות שם). בענייננו, אין הצדקה כי בית משפט זה יתערב בגלגול נוסף בממצאים שבעובדה, ויקבע האם ובאיזה שלב פונה הנכס נשוא התביעה; הכרעות עובדתיות אינן עניינו של בית משפט זה בגלגול שלישי (רע"א 4132/15 ראובן רכב בע"מ נ' מיכאל טלשוב

(2015)). פסק דינו של בית משפט השלום ניתן לאחר שמיעת עדויות ובחינת הראיות שעמדו בפניו. עצם העובדה שבית המשפט המחוזי הגיע למסקנה, כסמכותו, שיש לקבל את הערעור ולבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אין בה כדי ליתן רשות ערעור (רע"א 9243/08 מועצה מקומית כפר שמריהו נ' חב' אויר רום שירותי תעופה (2008); רע"א 9698/11 עג'מי נ' מדינת ישראל (2012)).

יד.

אף לגופם של דברים מתקשה אני מאוד להלום אף את טענת המבקשות כי בפסק דינו של בית משפט השלום נפלה טעות סופר, וכי היה על בית המשפט המחוזי להשיב את התיק לפתחו של בית משפט השלום. ראשית , אילו סברו המבקשות כי אכן מדובר בטעות סופר, היה עליהן לטעון זאת בתגובתן לערעור שהוגש. והנה, מבדיקה במערכת נט המשפט עולה כי בעיקרי הטיעון שהגישו המבקשות (המשיבות בהליך ההוא) ביום 22.10.15, טענו כי קביעות בית משפט השלום – ביניהן הקביעה כי המשיבים החזיקו במושכר מיום 17.1.2005 ועד ליום 2.2008 והקביעה כי המשיבים לא שילמו שכר דירה בגין חודש יוני 2006 ועד ינואר 2008 – הן חד משמעיות, ואל לערכאת הערעור להתערב בהן (סעיפים 13-14 לעיקרי הטיעון). משעשו כן, ובקשו להיתלות בקביעות בית משפט השלום ללא כל טענת טעות סופר, אין מקום לטענה זו בשלב זה של ההליכים. הרי אין מדובר בטעות זניחה שהתגלתה כעת, אלא טעות הנוגעת ללב ליבם של ההליכים. דברים אלה יש להטעים. שנית , מסקירת פסק דינו של בית משפט השלום אין לומר שחישוב גובה שכר הדירה לגבי השנים 2008 ו-2009 או קביעת גובה הוצאות המשפט והחוב, מלמדים בהכרח שהוכח בפני בית המשפט כי בשנים אלה אכן החזיקו המשיבים בנכס, וכי טעות סופר בלבד הובילה לקביעה שהחזיקו בנכס עד חודש ינואר 2008. פסק הדין לא הציג התייחסות לשנים אלה באופן מיוחד, ולא פרס עובדות מהן השתכנע כי בשנים 2008-2009 אכן החזיקו המשיבים בנכס. משכך, סבורני כי יש להתייחס לשגגה שנפלה בפסק הדין כמשמעותית יותר מ"טעות סופר" שהשתרבבה פנימה, ולכן נדרש בית המשפט המחוזי לטענות גופן והכריע כנדרש.

טו.

טענתן של המבקשות בדבר פגיעה בשמן הטוב, נוכח הערתו של בית המשפט המחוזי בדבר גובה השכירות לו טענו, גם היא אינה מצדיקה בחינת עניינן בגלגול שלישי

(וראו רע"א 7914/11 עו"ד דן שפריר נ' איילון חברה לביטוח (2011), בפסקה 8). בית משפט השלום בחן את הראיות שעמדו בפניו, לרבות התיקון להסכם השכירות, וקבע שאין אפשרות להסתמך על המסמך שהוצג אשר לפיו גובה השכירות עמד על סך 5,500$. בית המשפט המחוזי קיבל קביעה זו וחיזק אותה נוכח ממצאים נוספים שבחן. לא אוכל לקבל את הטענה כי הקביעה שהמבקשות ניסו להרויח שלא כדין את הפער בין דמי השכירות הנטענים משחירה את שמן, באופן המצדיק קבלת בקשתן לרשות ערעור. גם אם סבורות המבקשות כי הדברים נאמרו בלשון חריפה יתר על המידה, מדובר בקביעה שבשיקול דעת בית המשפט ואין בה כדי ליתן מתן רשות ערעור מטעמים של הגינות וצדק.

טז.

לעניין גובה דמי השכירות אעיר, כי משנקבע שבתאריכים לגביהן תבעו המבקשות את מימוש כתב החוב לא החזיקו המשיבים בנכס, ומשלא נטען כי קודם לתקופה זו לא שולמו דמי השכירות, אין לקביעה בדבר גובה דמי השכירות נפקות ממשית, ומכאן שהטענה להרחבת חזית גם היא אינה מעלה או מורידה מעשית.

יז.

נוכח האמור, איני נעתר לבקשת רשות הערעור.