רע"א 8741/11 פרץ אבנר נ. עיריית חיפה

1.

המבקשים הם בעלי זכויות במקרקעין המצויים במפרץ חיפה (להלן: המקרקעין ), שבסביבתם בוצעו עבודות תיעול בהתאם להחלטת מועצת עיריית חיפה מחודש נובמבר 1989. הודעות חיוב באגרת תיעול נשלחו למערערים החל מחודש יוני 1990. מספר עורכי דין מונו במהלך השנים ככונסי נכסים בנוגע למקרקעין, והודעות החיוב נשלחו גם אליהם. עם זאת, רק בחודש אפריל 1999 הגישה המשיבה תביעה כספית נגד המבקשים ונתבעים נוספים לתשלום החוב, לבית משפט השלום בחיפה. בהמשך, צורף כונס הנכסים של המקרקעין כמשיב לתביעה, אך בשלב מאוחר יותר – נמחק. בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט ד' פיש ) קיבל טענת התיישנות שהעלו חלק מהנתבעים, אך דחה את טענת ההתיישנות שהעלו המבקשים, שכן מצא כי במכתב ששלח כונס הנכסים של המקרקעין ביום 19.2.1996, הייתה הודאה חלקית בחוב, המוגבלת בהיקפה לסכומים שיימצאו בקופת הכינוס לכשימכרו המקרקעין. אשר על כן, התקבלה התביעה, ככל שמדובר בכספים הנמצאים בקופת הכינוס, ביחס לחלקם היחסי של המבקשים במקרקעין.

2.

בעקבות ערעור שהגישו המבקשים, החזיר בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים ש' וסרקרוג, י' כהן ו ר' שפירא ) את הדיון לבית משפט השלום והורה לו – לאחר צירוף כונס הנכסים כצד להליך – לדון מחדש בטענת ההתיישנות שהעלו המבקשים, וכן – ככל שתידחה טענת התיישנות – לדון לגופן בטענות המבקשים הנוגעות לעצם החיוב באגרת התיעול. בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט

ד' פיש ), לאחר שצירף את כונס הנכסים כצד להליך, דחה את טענת ההתיישנות שהעלו המבקשים, וכן קבע כי התביעה לא התיישנה גם ביחס לנתבעים נוספים. זאת, לאחר שמצא כי ההודאה בחוב, לא התייחסה רק למקרקעין שבבעלות המבקשים, אלא גם למקרקעין נוספים. בהמשך, דחה בית משפט השלום את טענות המבקשים הנוגעות לעצם החיוב באגרת התיעול, בקובעו כי ההחלטה על ביצוע עבודות התיעול נתקבלה כדין, וכי ננקטו ההליכים הנדרשים.

3.

בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' סגנית הנשיאה ש' וסרקרוג ) סמך את ידיו על פסק-דינו של בית משפט השלום, ודחה את ערעור המבקשים בכל הקשור לטענת ההתיישנות שהעלו, וכן בכל הנוגע לעצם החיוב באגרת התיעול. עם זאת, בית המשפט המחוזי ביטל את קביעות הערכאה הדיונית בכל הקשור לטענת ההתיישנות הנוגעת למקרקעין הנוספים, שכן נקבע כי שאלה זו לא נכללה בגדר הדיון שהוחזר אל בית משפט השלום.

4.

מכאן הבקשה שלפניי. לעניין ההתיישנות, טוענים המבקשים כי מכתב כונס הנכסים משנת 1996 אינו יכול להיחשב כהודאת נתבע לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1959. לדבריהם, תוכן המכתב כולל הכחשה של החבות, ולא הודאה בה. כמו-כן, הם מציינים כי המכתב ניתן על-ידי כונס הנכסים, ולא על-ידי המבקשים עצמם. לעצם החיוב באגרה, נטען כי לא נשלחה הודעה בדבר החיוב כנדרש; כי לא הוכח כי התקבלה בנדון החלטה של מועצת עיריית חיפה, וממילא לא הוכח כי אכן בוצעו עבודות כאמור באזור המקרקעין. עוד נטען כי הערכאות דלמטה לא התייחסו לטענותיהם בדבר הגשת רשומות מוסדיות שאינן עומדות, לשיטתם, בדרישות הדין.

5.

דין הבקשה להידחות. כלל ידוע הוא כי רשות ערעור תינתן מקום שבו מעלה הבקשה שאלה כללית שחשיבותה חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינם של המבקשים אינו מעורר סוגיה מעין זו. קביעת בית המשפט בדבר המועד שבו מתחיל מירוץ ההתיישנות מעוגנת בעובדותיו ובנסיבותיו הקונקרטיות של הסכסוך, ואינה מצדיקה דיון מחודש בגלגול שלישי בסוגיה זו (רע"א 367/11 קריינר נ' מנולייף , פסקה 4 (לא פורסם, 9.2.2011). גם השגותיהם של המבקשים בנוגע להתגבשות חיובם באגרת התיעול הן עובדתיות באופיין, וככאלה, אינן מצדיקות התערבות של ערכאת ערעור, לא כל שכן ב"גלגול שלישי" (רע"א 1283/11 עזבון המנוחה אילנה לוי ז"ל נ' משרד הבריאות (לא פורסם, 28.3.2011).

הבקשה נדחית, משלא נתבקשה תשובה – אין צו להוצאות.