רע"א 8851-23 רע"א 8851-23

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת י' שבח, סג"נ) בת"א 9680-10-23 מיום 26.11.2023, בו נדחתה תביעת המבקשת להצהיר כי הסכם בוררות שנכרת בינה לבין המשיבים בוטל על ידה כדין עקב הפרתו; להורות על ביטול פסקי דין שנתנו תוקף להסכם זה; ולהורות על הפסקת הליכי הבוררות. בקשת רשות הערעור נסובה גם על החלטות נוספות שניתנו על ידי בית המשפט בימים 19.10.2023, 5.11.2023, 13.11.2023 ו-15.11.2023.

הרקע לבקשה

1.המבקשת מחזיקה ב-66% ממניותיה של חברת רעות בע"מ (להלן: החברה), והמשיבים מחזיקים ביתרת המניות. החברה היא בעלת זכויות חכירה בנכס מקרקעין בשכונת תל ברוך בתל אביב (להלן: הנכס). המבקשת רכשה את מניותיה בחברה בשנת 2016, כאשר מספר שנים קודם לכן היא התקשרה עם החברה בהסכם קומבינציה בנוגע לנכס. במסגרת הסכם זה מכרה החברה למבקשת 80% מזכויותיה בנכס, וזאת בתמורה לסך של 3.2 מיליון דולר וקבלת שתי יחידות דיור בנויות (להלן: הסכם הקומבינציה ו-יחידות הדיור, בהתאמה).

2.לימים התגלעו מחלוקות שונות בין בעלי המניות בחברה שבעקבותיהן הגישו המשיבים תביעת קיפוח לבית המשפט המחוזי בה נטען בין היתר כי המבקשת לא עמדה בהתחייבויותיה לפי הסכם הקומבינציה, הערימה קשיים על קידומו וכן השתלטה על החברה. בתביעה התבקש בין היתר סעד של רכישת מניותיהם על ידי המבקשת (ה"פ 59125-03-17). בשלב מסוים הגיעו הצדדים להסכמה לפיה המבקשת תרכוש את מניות המשיבים בחברה תמורת סכום שישקף שליש משווי החברה, אשר יוערך על ידי מומחה שימונה מטעם בית המשפט. בהתאם להסכמה זו מונה מומחה על ידי בית המשפט, ובהסתמך על חוות דעתו קבע בית המשפט ביום 20.6.2019 את שווי מניות המשיבים בחברה. המשיבים הגישו ערעור על הקביעה האמורה לבית משפט זה (ע"א 6280/19), ובמקביל לכך הגישו כתב תביעה מתוקן שנפתח כהליך חדש בו נטען כי בשל הקיפוח ובשל התנהלותה של המבקשת בקשר להסכם הקומבינציה, נגרמו למשיבים נזקים כבדים שהביאו להפחתה משמעותית בשווי מניות החברה כפי שהוערך על ידי המומחה (ת"א 18654-10-19).

3.שני ההליכים האמורים הסתיימו ב"הסכם גישור" בין הצדדים שקיבל תוקף של פסק דין, לפיו יועבר הסכסוך לבוררות (להלן: הסכם הבוררות). בהסכם הבוררות נקבע כי הבורר ידון ויכריע "בכל המחלוקות" בין הצדדים "ולרבות מחלוקות שעיקרן בהסכם זה". כמו כן, הסכם הבוררות הותיר את מכר המניות על כנו, תוך שנקבע מנגנון חלופי לקביעת שווי החברה, וכנגזרת מכך לקביעת הסכום שעל המבקשת לשלם למשיבים בתמורה למניותיהם. בתמצית, מנגנון זה קבע שהבורר יקבע את המועד שבו הייתה זכאית החברה לקבל את שתי יחידות הדיור על פי הסכם הקומבינציה; כי שמאי מקרקעין שימונה בהסכמת הצדדים יעריך את שווין של יחידות הדיור נכון לחודש ינואר 2018, ויקבע את שיעור ההיוון ותקופת ההיוון, ככל שהדבר נדרש לעמדתו; כי רואה חשבון שימונה בהסכמת הצדדים יעריך את שווי החברה באמצעות הפחתת התחייבויותיה משווי נכסיה, וזאת בין היתר בהסתמך על חוות דעת השמאי; וכי על בסיס הערכות השווי של השמאי ושל רואה החשבון יקבע הבורר את התמורה שעל המבקשת לשלם עבור מניות המשיבים.

4.ביום 15.5.2023 קבע הבורר בפסק ביניים כי המועד למסירת שתי יחידות הדיור לחברה על פי הסכם הקומבינציה הוא יום 31.1.2020. לאחר קביעה זו מונתה שמאית מטעם הצדדים, ובהמשך הגישה המבקשת לשמאית עיקרי טיעון לצד חוות דעת שמאית מטעמה. ביום 22.6.2023 הגישו המשיבים לבורר בקשה למחיקת סעיפים מעיקרי הטיעון של המבקשת. הם טענו כי המבקשת כללה בטיעוניה התייחסויות למועד מסירת יחידות הדיור לחברה, וסוגיה זו נדונה והוכרעה על ידי הבורר בפסק הביניים. כן התבקש להורות לשמאית להסתמך בקביעותיה לעניין ההיוון על תאריך המסירה שקבע הבורר. המבקשת טענה מצדה כי בקשת המשיבים מנוגדת להסכם הבוררות, שכן הצדדים לא הגבילו במסגרתו את שיקול הדעת של השמאית ואף לא את תוכן הטיעון שהם רשאים להגיש לה. נטען כי מהות בקשת המשיבים היא שינוי תנאי הסכם הבוררות, וזאת כאשר הבורר כלל אינו מוסמך להכריע בשאלת סמכותו. לאחר שהתקיים דיון לפני הבורר ביום 20.7.2023, ובטרם ניתנה החלטתו בבקשת המשיבים, הודיעה המבקשת למשיבים על ביטול הסכם הבוררות עקב "הפרתו היסודית".

5.בהמשך לכך, ועל רקע טענות שהועלו מצד המשיבים, ביום 3.10.2023 הגישה המבקשת תביעה לבית המשפט המחוזי בה התבקש להצהיר כי הסכם הבוררות בוטל כדין; להורות על ביטול פסקי הדין שנתנו תוקף להסכם הבוררות; ולהורות על הפסקת הליך הבוררות. לחלופין התבקש להורות על קיום הליך הבוררות "בהתאם למוסכם בין הצדדים במפורש בהסכם הבוררות". לצד התביעה הגישה המבקשת גם בקשה למתן סעד זמני של עיכוב הליך הבוררות עד להכרעה בה.

6.ביום 19.10.2023 קבע בית המשפט המחוזי כי אין מקום ליתן סעד זמני במעמד צד אחד, בציינו כי אינו סבור שסיכוייה של התובענה להתקבל טובים. זאת בין היתר מאחר שהפרת הסכם אינה מפקיעה את תניית הבוררות הכלולה בו, ושגם בהינתן ביטול ההסכם, התניה עומדת בתוקפה. לצד זאת, ובהלימה לסעד החלופי, ציין בית המשפט כי אין מניעה להתבונן על ההליך ככזה המבקש לגדור את סמכות הבורר, והורה למשיבים להשיב לסוגיית הסמכות. בהחלטה נוספת מאותו היום נקבע כי יש לסווג את התביעה שהוגשה כבקשה לפי חוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות), שתבורר בהתאם למתווה הקבוע בתקנות 54-50 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי או התקנות).

7.לאחר שהוגשה תשובת המשיבים לבקשה לסעד זמני, הגישה המבקשת גם בקשה לצירוף בעלי דין להליך. בהחלטתו מיום 5.11.2023 קבע בית המשפט כי בניסיון לייעל את ההליך, על המשיבים להגיש תשובה מטעמם הן להליך העיקרי והן לבקשה לצירוף צדדים.

8.ביום 13.11.2023 הגישו המשיבים את תשובתם לבקשה לצירוף בעלי דין, ובמקביל הגישו בקשה להגדלת היקף העמודים לתשובה להליך העיקרי. בית המשפט נעתר לכך בהחלטתו מאותו יום, בשים לב להיקף העמודים שאחז כתב התביעה מטעם המבקשת. בהתאם לכך הוגשה למחרת היום תשובת המשיבים להליך העיקרי. המשיבים טענו בתשובתם, בתמצית, כי בהתאם להסכם הבוררות הוסמך הבורר לדון בכל המחלוקות, לרבות מחלוקות שעיקרן בהסכם הבוררות, כאשר אין ספק שמקורה של המחלוקת בין הצדדים בהסכם הבוררות; כי פנייה של צד לבורר בבקשה להכריע במחלוקת שעניינה אופן ביצוע הסכם הבוררות אינה יכולה להיחשב כהפרה של ההסכם, ומכאן שלמבקשת אין עילה לביטולו; וכי בהתאם להסכם הבוררות הכרעת השמאית בנוגע להיוון מחויבת להיעשות בהתבסס על המועד שנקבע על ידי הבורר.

9.בקשה שהגישה המבקשת להגיב לתשובות המשיבים נדחתה ביום 15.11.2023, ובקשה לקיים דיון לפני בית המשפט נדחתה אף היא ביום 19.11.2023.

10.ביום 26.11.2023 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי. תחילה דחה בית המשפט את בקשת המבקשת לצירוף בעלי דין. כן נקבע כי אין יסוד לטענה כי פניית המשיבים לבורר בנוגע לעיקרי הטיעון מהווה הפרה שבגינה יש לבטל את ההסכם. בהקשר זה חזר בית המשפט על הנימוקים שציין בהחלטתו מיום 19.10.2023 והוסיף כי פנייה לבורר אינה יכולה להוות הפרה של ההסכם, וזאת ללא תלות בצדקת הטענה שבבסיס הבקשה או בסמכות הבורר להכריע בה. בעניין הסעד החלופי שהתבקש חזר בית המשפט על כך שמדובר בבקשה לסעד שעניינו בסמכות הבורר, אשר אינה אלא בקשה בכתב כמובנה בתקנות סדר הדין האזרחי ובתקנות סדרי הדין בעניני בוררות, התשכ"ט-1968 (להלן: תקנות הבוררות); וכי בנסיבות העניין ניתן להכריע בה על סמך החומר הכתוב. לגופו של עניין נקבע כי בהסכם הבוררות הוגדר הבורר כמכריע הסופי בהליך, לרבות במחלוקת כגון זו הנטועה בין הצדדים. לפיכך פניית המשיבים אל הבורר בבקשה להכריע בשאלה האם המבקשת יכולה להעלות טענות מסוימות לפני השמאית בדין יסודה, והבורר הוא הגורם המוסמך להכריע בה. עוד נקבע כי הטיעונים שהגישה המבקשת לשמאית, הכוללים טענות בנוגע למועד מסירת יחידות הדיור, נוגדים במובהק את פסק הביניים של הבורר. המבקשת מתייחסת לקביעת הבורר בעניין כמעין המלצה שתעמוד לדיון והכרעה מחוּדשים לפני השמאית, והדבר נעדר עוגן בהסכם הבוררות. נוכח כל האמור דחה בית המשפט את עתירת המבקשת להצהיר כי הסכם הבוררות בוטל כדין ואף את עתירתה החלופית לקבוע כי אין להגביל את שיקול דעתה של השמאית, והורה על המשך הבוררות כסדרה.

11.מכאן הבקשה שלפנַי, בה נטען כי במסגרת הסכם הבוררות חפצו הצדדים בכך שהשמאי יכריע בשאלת תקופת ההיוון ושיעורו, על בסיס שיקול דעתו המקצועי בלבד, מבלי שיהיה מוגבל למועד החוזי שייקבע על ידי הבורר. לא בכדי קבעו הצדדים בהסכם באופן מפורש כי השמאי יתחשב במועד החוזי שייקבע על ידי הבורר ככל שיסבור על פי שיקול דעתו המקצועי כי יש לעשות כן. אלא שהמשיבים התנערו מהסכמה זו ופנו לבורר בבקשתם להורות על מחיקת סעיפים מעיקרי הטיעון של המבקשת, באופן שהלכה למעשה נועד להקנות את הסמכות לקבוע את תקופת ההיוון לבורר ולא לשמאי. מדובר בהפרה בוטה של תנאי ישיר שעמד ביסוד ההסכמה לפנות לבוררות. בית המשפט עיוות בפסק דינו את אומד דעת הצדדים כפי שהוא עולה מלשונו ומתוכנו של ההסכם, וגם לא נתן דעתו לאומד הדעת המשתקף מהנסיבות והמתחייב מההיגיון. בית המשפט שגה כאשר הניח בפסק דינו כי בכל מקרה, גם אם היה מדובר בהפרה של לב ליבו של הסכם הבוררות, היא אינה מפקיעה אותו ואינה מצדיקה את ביטולו. בית המשפט גם התעלם מהעובדה שבשונה מהפסיקה עליה הסתמך, בענייננו לא מדובר בתניית בוררות המהווה חלק מהסכם רחב, אלא הסכם שכל כולו מסדיר את מתווה הבוררות, ועילת הביטול נעוצה בהפרה של אחד מהתנאים המהותיים הקובעים את תנאי ניהול הבוררות.

12.עוד טענה המבקשת כי שגה בית המשפט בקבעו כי תביעת המבקשת תידון כבקשה בכתב. בכך בית המשפט שלל את זכות הטיעון שלה, ופעל בסתירה להלכה הפסוקה לפיה ביטול של פסק דין שנתן תוקף להסכמות הצדדים ייעשה בדרך של הגשת תביעה כפי שעשתה המבקשת. עובדה זו מצדיקה כשלעצמה את ביטול ההחלטה, והיא אף מצדיקה את סיווג ההליך דנן כערעור בזכות ולא כבקשת רשות ערעור. נוסף על כך, זכות הטיעון של המבקשת נפגעה גם בכך שבית המשפט דחה את בקשתה לקיים דיון, לשמוע עדויות, לאפשר חקירות ולהציג ראיות. בית המשפט אף חרג מסמכותו בכך שביטל הלכה למעשה את הסעד העיקרי שהתבקש על ידי המבקשת, וגם זאת מבלי שניתנה לה זכות טיעון; והוסיף ופגע בכללי הצדק הטבעי בכך שאִפשר למשיבים להגיש שתי תשובות, נמנע מלאפשר לה להגיש תגובה לתשובתם, ודחה את בקשתה לצרף בעלי דין נוספים. לטענת המבקשת, פסק דינו של בית המשפט המחוזי גורם עיוות דין ופוגע פגיעה קשה בצדק. כמו כן, קיימת חשיבות משפטית וציבורית לדון בהליך לגופו, משום שלראשונה נדרש בית המשפט להכריע בתובענה לביטול הסכם שכל כולו עוסק בבוררות, בשל הפרה בוטה שלו. קיימת חשיבות לדון בהליך גם לצורך שמירה על מוסד הבוררות.

דיון והכרעה

13.לאחר עיון בבקשה על נספחיה הגעתי למסקנה שדינה להידחות אף מבלי להידרש לתשובת המשיבים.

14.תחילה באשר לטענות המבקשת בנוגע למתכונת הדיונית בה נוהל ההליך לפני בית המשפט המחוזי. אכן, כפי שציינה המבקשת, במצב העניינים הרגיל הדרך לביטול הסכם פשרה שניתן לו תוקף של פסק דין בשל הפרתו היא הגשת תובענה אזרחית נפרדת ועצמאית (ע"א 5914/03 שוחט נ' "כלל" חברה לביטוח, פסקה 6 (1.5.2005); בע"מ 4820/12 פלוני נ' פלונית, פסקאות 9-8 (19.7.2012)). ברם בענייננו, כפי שהמבקשת עצמה טוענת, התביעה שהגישה נסובה על הסכם שכל כולו עוסק בבוררות, ושכל תכליתה הלכה למעשה היא להביא להפסקת הליכי הבוררות. ודאי שבמצב דברים זה אין מקום להגשת תביעה אזרחית "רגילה", אלא יש לפעול בהתאם להוראות חוק הבוררות – על מכלול היבטיו, הסדריו ומגבלותיו (וראו והשוו: ע"א 4886/00 גרוס נ' קידר, פ"ד נז(5) 933, 943 (2005) (להלן: עניין גרוס)). משכך ובהתאם להוראות תקנה 4 לתקנות הבוררות, הליך מעין זה יתנהל כבקשה בכתב לפי תקנות 54-50 לתקנות סדר הדין האזרחי, ואלה אינן מחייבות מתן זכות תגובה או קיום דיון בבקשה (ראו בפרט תקנה 50 לתקנות האמורות). נוכח האמור, לא נפל כל פגם באופן שבו ניהל בית המשפט המחוזי את ההליך שלפניו.

15.זאת ועוד, כפועל יוצא מהאמור, ההשגה על פסק דינו של בית המשפט יכולה להיעשות אך ורק בדרך של בקשת רשות ערעור (וראו: סעיף 38 לחוק הבוררות; עניין גרוס, עמ' 944-941; ע"א 8060/21 שי נ' כספי, פסקה 6 (14.12.2021); ע"א 1064/24 מכון דין בע"מ נ' יעקובי (4.2.2024)). על בקשה מעין זו חלות אמות מידה מצמצמות במיוחד, ולפיהן רשות כאמור תינתן במקרים חריגים בלבד בהם מתעוררת שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, או כאשר ההתערבות נדרשת משיקולי צדק או למניעת עיוות דין חמור (ראו למשל, מיני רבים: רע"א 7031/23 אשטרום הנדסה ובניה בע"מ נ' עם הפנים ליפו נדל"ן בע"מ (26.12.2023); רע"א 8395/23 אורבן נדל"ן י.ד בע"מ נ' נציגות הבית המשותף ברחוב יהודה המכבי 45 תל אביב, פסקה 6 (28.11.2023)). מקרה זה אינו נמנה עם המקרים החריגים המצדיקים מתן רשות ערעור. לא מצאתי כי קיימת "חשיבות משפטית וציבורית מיוחדת" כנטען על ידי המבקשת, ואף לא מצאתי כי נגרם לה כל עיוות דין כתוצאה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

16.מעבר לצורך אציין כי דין הבקשה להידחות אף לגופו של עניין. טענתה העיקרית של המבקשת היא כי המשיבים הפרו את הסכם הבוררות באופן המחייב את ביטולו ואת הפסקת הליכי הבוררות. אלא שכפי שנקבע מלפני עידן ועידנים בעניין ע"א 491/76 גאולים מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' צדוק, פ"ד לא(3) 625 (1977) (להלן: עניין גאולים), מקום שבו החלה הבוררות, צד לבוררות אינו רשאי לבטל אותה אלא בהסכמת הצד השני או באישור בית המשפט, ואין בטענות להפרת ההסכם כדי להביא להפסקתה או לביטולה. וכפי שהובהרו הדברים:

"אין צד לבוררות רשאי לבטל אותה אחרי שהבוררות נתכוננה והבורר החל לפעול על-פי שטר-הבוררין – אלא בהסכמתו של הצד האחר או באישורו של בית-המשפט. אני ער לכך ששטר-בוררין אינו אלא חוזה ושהוראות חוק התרופות חלות גם עליו. אך יחד עם זאת סבורני, שאָפיו של שטר-בוררין שונה מאָפיו של כל חוזה אחר. התחייבויותיהם של הצדדים על-פי שטר-בוררין אינן התחייבויות מהותיות לעשות דבר מה, או לשלם סכום כסף, או התחייבות מהותית אחר כלשהי. שטר-בוררין אינו מטיל בדרך-כלל התחייבויות של צד זה או אחר, אלא קובע איך ליישב סכסוכים שביניהם. [...] במקרה דנן התקשרו הצדדים בהסכם שבו קיבלו על עצמם התחייבות לכונן בוררות בסכסוך שהיה קיים ביניהם, את ההתחייבות ההדדית הזו הם קיימו במלואה. הם ביקשו למנות את הבורר והוא מונה על-פי בקשתם זו ואף החל לכהן בתפקידו. העובדה שבאותו הסכם קיבל צדוק על עצמו התחייבויות אחרות בנוסף על שטר-הבוררין אינה משנה לענין תקפותו של שטר-הבוררין. יתרה מזו, מן הרגע שהבורר נכנס לתפקידו אין עוד לדבר על אפשרות של הפרת הסכם-הבוררות, כי אותו הסכם כבר בוצע במלואו. [...] מן הרגע שהבוררות נתכוננה היא חיה את חייה העצמאיים והיא כפופה לחוק מיוחד, הוא חוק הבוררות, ולא לחוקי החוזים. משהחל הבורר לכהן על-פי שטר-הבוררין, הוא מוסמך להמשיך בבוררות אפילו ירצה אחד הצדדים לבטל את שטר-הבוררין מסיבה כלשהי. שעה שהחל לדון, היה שטר-הבוררין קיים ותקף, ומשהחלה הבוררות נתמצתה בכך הסכמת הצדדים ואין עוד מה לבטל" (שם, עמ' 635-633 (ההדגשות הוספו); ראו גם: רע"א 2061/21 גרטלר נ' גרטנר, פסקה 14 (11.4.2021)).

משעה שהחלו הליכי הבוררות, המבקשת אינה רשאית אפוא לטעון לביטול ההסכם ולהביא להפסקת ההליכים. חוק הבוררות מגדיר באופן ממצה ודווקני כיצד יש במקרים מסוימים בהתנהלות הליך הבוררות כדי להביא לביטול פסק (סעיף 24 לחוק) או להעברת בורר מתפקידו, שעשויה להביא אף להפסקת הבוררות (סעיף 12(ב) לחוק; וראו: רע"א 2723/14 אבן קיסר שדות ים בע"מ נ' מיקרוגיל אגודה שיתופית חקלאית בע"מ, פסקה 10 (3.8.2014); רע"א 6171/99 ת.ס. תעשיות סיליקט בע"מ נ' רותם אמפרט נגב בע"מ, פ"ד נה(1) 327, 334-333 (2001)). המבקשת אינה רשאית לפעול תוך עקיפת מנגנונים אלו.

17.המבקשת הרחיבה בבקשתה בניסיון לאבחן את עניין גאולים מענייננו, בציינה כי הכלל שנקבע שם חל רק על הסכם בוררות "רחב הכולל תניות עצמאיות", להבדיל מהסכם "שכל כולו מסדיר את מתווה הבוררות", כבענייננו. ברם ראשית, בניגוד לטענת המבקשת, ההסכם שנדון בעניין גאולים היה הסכם שעיקרו הוקדש להסדרת הבוררות (וכפי שצוין בפסק הדין: "שטר-הבוררין והקשור אליו מהווים את רוב רובו של ההסכם" (שם, בעמ' 632; וראו גם את תיאור ההסכם בעמ' 627 ו-629)). שנית, מהנמקת בית המשפט באותו עניין עולה שהכלל לפיו מעת שהחלה הבוררות אין צד רשאי להפסיקה באופן חד-צדדי, חל הן על הסכם בוררות העוסק כולו בהסדרת מתווה הבוררות, והן על הסכם הכולל בין יתר סעיפיו תניית הבוררות (שם, בעמ' 634).

18.זאת ועוד, גם בנוגע לטענה לפיה הסכם הבוררות הופר בסוגיה שהיוותה תנאי להסכמת הצדדים לפנייה לבוררות ולפיכך ניתן לבטל את ההסכם כולו, ניתן מענה בעניין גאולים. וכך נאמרו הדברים בהתייחס לעובדות המקרה שם:

"חברתי הנכבדה יצאה מהנחה שלולא התחייבויותיו של צדוק על-פי סעיפים 3, 15(א) ו-16 להסכם, לא היתה האגודה מסכימה למסור את הכרעת הסכסוך שהיה קיים בין הצדדים לבוררות. משום כך היא סבורה שבגלל הפרתו של צדוק ניתן לבטל את ההסכם כולו, לרבות הבוררות שכבר החלה לפעול על-פיו. בדרך-כלל אני מסכים לדעתה שביטולו של הסכם מבטל את כל ההתחייבויות ההדדיות של הצדדים במידה שמדובר בהתחייבויות שניתן לבטלן ואת כל ההסדרים שכבר בוצעו על-פי ההסכם במידה וניתן להחזיר את המצב לקדמתו; אך לא תמיד הדבר אפשרי. ניקח לדוגמה הסכם-גירושין שבו מתחייבים בני-הזוג להתגרש ויחד עם זאת קובעים, כרגיל, הוראות להסדר עניני הרכוש ביניהם, החזקת הילדים וכו'. משהתגרשו הצדדים בעקבות הסכם כזה, אין עוד לבטל את הגירושין למרות שצד מהצדדים לא עמד בהתחייבויותיו האחרות הכלולות באותו הסכם" (שם, עמ' 635).

דברים אלה יפים גם בענייננו.

19.לכל האמור יש להוסיף כי טענת המבקשת להפרת הסכם על ידי המשיבים מתבססת על פנייתם לבורר על מנת שיכריע בשאלה הפרשנית העומדת במחלוקת ביניהם. אלא שכפי שקבע בית המשפט המחוזי, אין מקום לראות בעצם הבאת שאלה פרשנית לפתחו של הבורר כהפרת הסכם הבוררות. זאת בפרט בנסיבות ענייננו, על רקע סעיף 1 להסכם הקובע כי הבורר "ידון ויכריע בכל המחלוקות ביניהם, ולרבות מחלוקות שעיקרן בהסכם זה".

20.ובאשר לטענות המבקשת לעניין האופן שבו פירש בית המשפט את ההסכם ואת סמכותו של הבורר. ראשית אציין כי חוק הבוררות אינו מאפשר לעתור לבית המשפט במהלך הליך בוררות בנוגע להיקף סמכות הבורר – לא במסגרת תקיפה של החלטת ביניים של בורר העוסקת בסוגיה זו, ולא במסגרת פניה ישירה לבית המשפט בדרך אחרת. האכסניה להעלאת טענות בדבר היקף סמכותו של בורר היא רק במסגרת בקשה לביטול פסק הבוררות. מכל מקום, הרבה למעלה מהצורך אציין כי אף לגופו של עניין אין ממש בטענות המבקשת. במסגרת הסכם זה נאמר במפורש כי "השמאי יקבע את שיעור ההיוון ותקופת ההיוון, אם וככל שלפי חוות דעתו המקצועית הדבר נדרש, בהתחשב, בין היתר [...] במועד גמר הבנייה החוזי של 2 היחידות (שייקבע על ידי הבורר)" (סעיף 3 להסכם; ההדגשה הוּספה). טענות המבקשת לפיהן המילים "בין היתר" מלמדות על שיקול דעת של השמאי גם בעניין קביעת המועד אינן מתיישבות עם לשון ההסכם ואף לא עם שורת ההיגיון. מעבר לכך, יצוין כי לא רק שבסעיף 7.5 להסכם הבוררות נקבע כי "הבורר יכריע בסוגיות המפורטות בסעיפים 5.1.1 לעיל", היינו בסוגיית מועד הזכאות לקבלת יחידות הדיור, אלא שהובהר כי "הצדדים יהיו מחויבים להכרעות אלה של הבורר, והם לא יהיו רשאים לערער עליהן". גם מטעם זה אפוא, אין כל ממש בטענות המבקשת.

הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.