רע"א 8915-23 רע"א 8915-23

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת י' מושקוביץ) בת"א 23374-03-23 ות"א 70074-03-23 מיום 6.7.2023, בו נדחתה בקשת המבקשת לביטול פסק בוררות בהליך שהתנהל בינה לבין המשיבים והתקבלה בקשת המשיבים לאישורו.

1.בתמצית שבתמצית, בקצירת האומר, המבקשת היא חברה יזמית שהתקשרה עם המשיבים, בעלי הזכויות בבית המשותף שברחוב מכבי 47 ברעננה, בהסכם לביצוע עבודות חיזוק ושיפוץ לפי תמ"א 38/1 (להלן: ההסכם). ההסכם כלל תניית בוררות (סעיף 27 להסכם) וארבעה תנאים מתלים (סעיף 4.1 להסכם) שנקבע כי אם הם לא יתקיימו, יהיה רשאי צד להסכם (שקיומו של התנאי המתלה אינו באחריותו) להודיע כי ההסכם בטל (סעיף 4.2 להסכם). המחלוקת בין הצדדים נסובה על אחד מבין ארבעת התנאים האמורים, שעניינו במתן היתר בנייה כדין בהתאם להוראות ההסכם (להלן: התנאי המתלה). המבקשת סברה כי תנאי זה לא התקיים, ועל כן ביום 10.2.2019 שלחה למשיבים הודעה על ביטול ההסכם ודרישה לקבלת פיצויים. בעקבות זאת הגישו המשיבים תביעה נגד המבקשת בה טענו בין היתר כי היא הפרה את ההסכם בכך שמנעה את קיום התנאי המתלה ושלחה הודעת ביטול בניגוד להסכם ולדין, ודרשו פיצויים בשל כך. המבקשת מצדה הגישה תביעה שכנגד והודעת צד שלישי נגד שתיים מבעלי הזכויות בבניין, משיבות 15-14, בטענה כי הפרו את ההסכם הפרה יסודית בכך שהגישו התנגדות לבקשה להיתר בנייה שהגישה המבקשת.

2.שתי התביעות התנהלו לפני הבורר עו"ד גבי מויאל-מאור (להלן: הבורר). בתחילת ההליך הסכימו הצדדים כי הדיון יפוצל כך שתחילה יידונו הסוגיות הנוגעות לשאלת תוקפו של ההסכם ולהפרתו על ידי מי מהצדדים, ורק לאחר מכן יידונו הטענות לנזקים שנגרמו למי מהם. בהתאם לכך, ביום 16.6.2021 ניתן על ידי הבורר פסק ביניים בו נקבע כי המבקשת הפרה את ההסכם בכך שמנעה את קיום התנאי המתלה; שלא ביצעה את הבנייה בפועל; ששלחה הודעת ביטול בניגוד להסכם ולדין; ושלא מסרה למשיבים את התכניות והבקשות להיתר בנייה (להלן: פסק הביניים). בנוסף נדחתה בפסק הביניים תביעת המבקשת והודעת צד ג' שהגישה. בהמשך לכך ולהסכמות הדיוניות בין הצדדים התבררו טענות המשיבים לפיצויים, וביום 12.2.2023 ניתן פסק בוררות המחייב את המבקשת לשלם למשיבים פיצויים בסך כולל של כ-4.2 מיליון ש"ח בתוספת הוצאות ושכר טרחת עורכי דין (להלן: פסק הבוררות; פסק הביניים ופסק הבוררות יכונו להלן יחד גם: פסקי הבוררות).

3.המשיבים הגישו לבית המשפט המחוזי בקשה לאישור פסק הבוררות, והמבקשת מצדה הגישה בקשה לביטולו ולביטול פסק הביניים. בין היתר נטען כי הבורר חרג מסמכותו בכך שפסק סעדים שלא נתבעו על ידי המשיבים; כי הבורר התעלם מהודאת בעל דין של בא-כוח המשיבים לפיה התנאי המתלה לא התקיים; כי הבורר החליט שלא להידרש לתצהיר של עד מטעם המבקשת למרות שנחקר חקירה נגדית מלאה ובכך פגע בזכות הטיעון שלה; כי הבורר לא הכריע בטענות וסוגיות שונות; וכי הפסק ניתן בניגוד לדין המהותי ולתקנת הציבור. המבקשת טענה כי שורה זו של פגמים מקימה לה עילות ביטול שונות לפי סעיף 24 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968.

4.בפסק דינו מיום 6.7.2023 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת הביטול של המבקשת ונעתר לבקשת האישור של המשיבים. נקבע כי המועד להגשת בקשה לביטול פסק הביניים חלף זה מכבר, ולא ניתן עוד לבקש את ביטולו. כמו כן נדחו טענות המבקשת לפיהן הבורר התעלם מהודאת בעל דין, חרג מסמכותו, פגע בזכות הטיעון של המבקשת בשל החלטתו שלא להידרש לתצהיר, נמנע מלהכריע בסוגיות וטענות מסוימות ופסק בניגוד לתקנת הציבור. ולבסוף נדחתה טענה שהועלתה על ידי בא-כוח המבקשת בדיון שהתקיים לפני בית המשפט המחוזי בדבר מידע שהובא לידיעתו לקיומו של קשר בין הבורר לבין בא-כוח המשיבים.

5.מכאן הבקשה שלפנַי, בה חזרה המבקשת על מרבית הטענות שהעלתה בבקשתה לביטול פסקי הבוררות, בציינה כי שגה בית המשפט המחוזי כשלא נעתר להן. לגישתה, לאור טענותיה היה מקום להורות על ביטול פסקי הבוררות ולחלופין להורות על החזרת העניין לבורר לשם השלמת פסק הבוררות מחמת הפגמים המצויים בו. המבקשת טענה כי בקשתה עומדת באמות המידה למתן רשות ערעור, שכן פסקי הבוררות שאושרו על ידי בית המשפט המחוזי בעלי השלכות רוחב על אופן ההתנהלות בעסקאות תמ"א 38 ועל מערכת היחסים בין יזמים ובין בעלי דירות. בפרט היא טענה כי הותרת פסק דינו של בית המשפט המחוזי על כנו תגרום לה עיוות דין בלתי צודק, וכי בקשתה מעוררת שאלה משפטית מהותית הנוגעת לסמכויות הבורר ולמגבלות החלות עליו.

יוער כי בתחילה הוגשה בקשת רשות הערעור בחריגה ממכסת העמודים הקבועה בתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, ובצדה בקשה להגדלת היקף העמודים. לאחר שבקשה זו נדחתה על ידי הרשמת ל' משאלי שלומאי ביום 21.12.2023, הוגשה ביום 4.1.2024 בקשת רשות ערעור מתוקנת העומדת במכסת העמודים המותרת.

6.לאחר עיון בבקשה על נספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף בלא צורך בתשובה. רשות ערעור בענייני בוררות תינתן במקרים חריגים בלבד בהם מתעוררת שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, או כאשר ההתערבות נדרשת משיקולי צדק או לשם מניעת עיוות דין חמור (ראו לדוגמה לאחרונה: רע"א 8851/23 סנונית אפקה בע"מ נ' ברים, פסקה 15 (25.2.2024); רע"א 1159/24 מכנו דין בע"מ נ' יעקובי (8.2.2024)). הבקשה אינה עומדת באמות מידה אלה. המבקשת טענה כי בקשתה מעוררת "שאלה משפטית חשובה ביותר... והיא – מהו היקף סמכויות בורר, מהן המגבלות החלות עליו, מה מסגרת סמכויותיו והאם יש לו סמכות שלא להכריע בטענות שהובאו לפתחו, ובראיות שהובאו לפתחו, אשר לו היה מתייחס אליהן לא מן הנמנע כי תוצאת פסק הבוררות על שני חלקיו הייתה משתנה באופן דרמטי". אלא שסוגיות אלה בדבר סמכויות הבורר בהקשרים שונים נדונו והוכרעו על ידי בית משפט זה במגוון הזדמנויות, והמבקשת לא הצביעה על היבט ייחודי המתעורר בבקשתה. המבקשת אף לא ביססה את הטענה לפיה פסקי הבוררות בעלי "השלכות רוחביות ומשפטיות כבדות... על דיני תמ"א 38" ושתוצאתו "מאיימת למוטט מושכלות יסוד בעולם ההתחדשות העירונית". הלכה למעשה, מלבד אמירות כלליות בדבר השלכות רוחב, בקשתה מעלה בעיקרו של דבר טענות ערעוריות באופיין, הנטועות כולן בדל"ת אמותיה של המחלוקת הפרטנית שבין הצדדים ואשר אינן מצדיקות רשות ערעור. כמו כן, אף לא מצאתי כי בנסיבות העניין נדרשת התערבות לשם מניעת עיוות דין. בית המשפט המחוזי לא הותיר אבן על אבן והתייחס לטענותיה של המבקשת אחת לאחת, לרבות הטענות לפיהן הבורר התעלם מראיות ומטענות שונות, והסביר בפירוט רב מדוע אין בהן כדי להצדיק את ביטולם של פסקי הבוררות.

הבקשה נדחית אפוא. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.