רע"א 8973/11 חברת העובדים העבריים השיתופית הכללית נ. רכבת ישראל

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטת ב' בר זיו), אשר קבע כי המבקשת אינה בעלת זכויות קנייניות בחלקת קרקע מסוימת.

2.

עניינו של ההליך דנא בהפקעה של מקרקעין הנמצאים בחלקות 9 ו-11 בגוש 18024 בעכו (להלן - המקרקעין ). על המקרקעין נמצא מגרש כדורגל שהוקם והופעל על ידי המבקשת. המבקשת התקשרה בהסכמי חכירה עם מינהל מקרקעי ישראל ביחס למקרקעין לגבי השנים 1980-1958. לאחר שנת 1980 ניהלה המבקשת משא ומתן עם המינהל על מנת שתוכר כחוכרת לדורות של המקרקעין. משא ומתן זה לא הבשיל להסכם. ביום 29.3.2004 הודיעה עיריית עכו, המשיבה 2 (להלן - העירייה ), על הפקעת חלקה 9. ביום 24.6.2004 הודיעה רכבת ישראל בע"מ, המשיבה 1 (להלן - הרכבת ), על הפקעת חלקה 9 מהעירייה וכן על הפקעת חלק מחלקה 11, עליה נמצא המגרש. בין העירייה לבין הרכבת נכרת הסכם במסגרתו הצהירה העירייה כי היא בעלת הזכויות במקרקעין. לפי ההסכם, על הרכבת לשלם לעירייה פיצויים בסך 17 מיליון ש"ח בגין ההפקעה. המבקשת הגישה תובענה לבית המשפט המחוזי בחיפה בגדרה טענה כי היא זכאית לקבל את פיצויי ההפקעה, נוכח זכותה במקרקעין. בית המשפט המחוזי קבע, כי הדיון בתובענה יפוצל כך שתחילה תוכרע שאלת מעמדה של המבקשת במקרקעין ולאחר מכן תתברר שאלת גובה הפיצוי לו זכאית המבקשת. ביום 31.8.2011 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי, שהוכתרה בכותרת "פסק דין חלקי", בשאלת מעמדה של המבקשת במקרקעין. בהחלטה נקבע, כי המבקשת אינה בעלת זכות קניינית במקרקעין. לצד זאת נקבע, כי המבקשת זכאית לקבל פיצוי בגין כספים שהושקעו על ידה להשבחת המקרקעין וכן לפיצוי בגין אובדן רווחים עקב ההפקעה. על החלטה זו נסובה בקשת רשות הערעור שלפניי.

3.

יצוין, כי במקביל להגשת בקשת רשות הערעור הגישה הרכבת ערעור בעניין החלטתו של בית המשפט המחוזי בנוגע להגשת הודעת צד ג' על ידה (ע"א 7480/11). ביום 15.1.2012 הגישו בעלי הדין הודעה בשני ההליכים, במסגרתה מפרטים הם הסכמות שונות אליהן הגיעו. לענייננו הסכימו המשיבות כי בקשת רשות הערעור תידון כאילו ניתנה רשות ערעור. כן ציינו המשיבות, כי העירייה היא שתישא בכל סכום פיצויים שייפסק לטובת המבקשת.

4.

חרף הסכמת המשיבות לקבלת בקשת רשות הערעור, מצאתי כי דין הבקשה להידחות. די לומר שהסכמתם של בעלי דין בעניין זה של מתן רשות ערעור אינה מחייבת את בית המשפט (ראו והשוו, רע"א 8327/05 צדיק נ' פנימי (לא פורסם, 14.9.05)). למען הסר ספק מובהר, כי אין מניעה שהערכאה הדיונית תמשיך לדון בהליך שבפניה בהתחשב בהסכמות אליהן הגיעו בעלות הדין במסמך שהוגש לבית משפט זה ביום 15.1.12. לטענת המבקשת, עומדת לה זכות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, שכן מדובר בפסק דין חלקי. ואולם, למרות שההחלטה הוכתרה בכותרת פסק דין חלקי, הרי שמדובר בהחלטת ביניים, עליה יכולה המבקשת לערער ברשות בלבד. הטעם לכך הוא, כי בית המשפט המחוזי לא דחה באופן מלא את אחת מעילות התביעה שהוגשו על ידי המבקשת או את בקשתה לסעד מסוים. אומנם, החלטתו של בית המשפט קובעת כי המבקשת אינה בעלת זכויות קנייניות במקרקעין. ברם, באותה החלטה נקבע כי המבקשת זכאית לקבלת פיצוי על בסיס מסוים עבור כספים שהושקעו על ידה במקרקעין. היינו, לא מדובר בהכרעה סופית בתביעתה של המבקשת (ראו למשל, ע"א 6058/93 מנדלבליט נ' מנדלבליט , פ"ד נא(4) 354, 365-363 (1997)). קיים דמיון בין ההחלטה במקרה דנא לבין החלטות המתקבלות בתביעות נזיקיות בהן מפוצל הדיון לשני שלבים, כך שבשלב ראשון מוכרעת שאלת האחריות ובשלב השני שאלת הנזק. כאשר מכריע בית המשפט כי מוטלת על הנתבע אחריות בנזיקין, הרי שמדובר ב"החלטה אחרת" עליה ניתן לערער ברשות. לגבי החלטות מסוג נפסק, כי בדרך כלל לא תינתן רשות ערעור על ההחלטה המכריעה בשאלת האחריות, אלא יש להמתין עד למתן פסק הדין הסופי ולהעלות את הטענות הנוגעות לשאלת האחריות במסגרת ערעור על פסק הדין (ראו למשל, רע"א 373/97 שקולניק נ' שפיגל (לא פורסם, 20.2.1997); רע"א 1560/06 לוי נ' שקלים (לא פורסם, 17.4.2007)). ניתן להשוות את המקרה דנא למקרה בו נקבע כי לנתבעות ישנה אחריות חלקית לנזקי התובע. לפיכך, דומה כי יש להחיל את הכלל שתואר לעיל אף על המקרה שלפנינו. היינו, אין מקום לדון בטענותיה של המבקשת ביחס למעמדה כבעלת זכויות במקרקעין במסגרת בקשת רשות ערעור. טענותיה של המבקשת בהקשר זה שמורות לה, והיא תוכל להעלותן (אם תרצה בכך) במסגרת ערעור שיוגש על פסק הדין הסופי בהליך, אם יוגש.

5.

בקשת רשות הערעור נדחית אפוא. בנסיבות העניין, לא ייעשה צו להוצאות.