רע"א 903/06 דלק-חברת הדלק הישראלית בע"מ נ. גסטון אטיאס(עטיה)

1.לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט י' טימור) מיום 4.1.06 לפיה בוטל העיקול שהוטל על זכויותיו של המשיב במגרש בנתיבות, לרבות תחנת הדלק הבנויה עליו. בקשת העיקול הוגשה על ידי המבקשת בד בבד עם הגשתה של תובענה כספית כנגד המשיב על סך של 8,782,169 ש"ח. על פי החלטתי מיום 30.1.06 עומד צו העיקול בתוקפו עד להחלטה אחרת.

2.המבקשת היא חברה העוסקת, בין היתר, בשיווק מוצרי דלק ושמן ובהשאלת ציוד לאחסון הדלקים אותם היא משווקת. המשיב הוא חוכר לדורות של המגרש נשוא הבקשה, עליו קיימת תחנת דלק מרשת תחנות הדלק של המבקשת. ההתקשרות בין המבקשת לבין המשיב החלה בשנת 1962, עת נערך הסכם ביניהם בדבר הקמתה של תחנת הדלק והפעלתה על ידי המשיב. במהלך השנים נחתמו בין בעלי הדין הסכמים נוספים אשר הסדירו את היחסים ביניהם, לרבות בעניין תנאי הספקת המוצרים למשיב על ידי המבקשת, ובעניין השקעות שונות בהן נשאה המבקשת בקשר לתחנת הדלק. אין חולק, כי פרט למשכנתא בסכום נומינלי של 75,000 לירות שנרשמה על המגרש בשנת 1971, אין בידי המבקשת כל בטוחה לתשלום חובותיו של המשיב. ביום 2.2.05 הגישה המבקשת תובענה כספית כנגד המשיב, במסגרתה נטען כי המשיב הפר את תנאי ההתקשרות ביניהם בנוגע להספקת המוצרים, וכי חובו עומד על הסכום הנזכר. לבקשת המבקשת ניתן בו ביום צו עיקול זמני במעמד צד אחד על זכויותיו של המשיב במגרש. ביום 15.2.05 הגיש המשיב באמצעות בנו, שמעון אטיאס, בקשה לביטול העיקול. במסגרת הבקשה נטען כי המשיב העביר ביום 1.1.01 את הפעלתה של תחנת הדלק לבנו אבישי אטיאס, וזאת בהתאם לסיכום בעל-פה שנערך בין נציגו, בנו שמעון, לבין נציגה של המבקשת. על פי הטענה, הרקע לסיכום הנ"ל היה החלטתו של המשיב לחדול מהפעלתה של התחנה מפאת גילו (המשיב הוא בן 86) ומצבו הבריאותי. גרסתו של המשיב היא אפוא כי החוב הנטען על ידי המבקשת איננו חובו שלו כי אם של בנו אבישי, המפעיל את תחנת הדלק כעצמאי לכל דבר ועניין.

3.לבית המשפט המחוזי הוגשו תצהיריהם של בנו האחר של המשיב, שמעון אטיאס, ושל מנהל המחלקה הכלכלית של המבקשת, יוסי צדיק. לאחר חקירת המצהירים הורה בית המשפט המחוזי על ביטול צו העיקול. בית המשפט המחוזי קבע כי לאור החומר שהונח לפניו חל "כרסום ממשי בעילת התביעה כנגד המשיב". לעניין זה ציין בית המשפט, בין היתר, את פנייתו של המשיב לפקיד שומה באר-שבע לסגירת תיק הניכויים על שמו החל מיום 1.1.01 מאחר שחדל להעסיק עובדים, את שינוי מספר העוסק המורשה מהמשיב לזה של בנו אבישי והודעה על כך למבקשת שתחולתה מיום 1.1.01, ואת שינוי שם הלקוח אצל המבקשת מ"נתיבות תחנת דלק" ל"נתיבות תחנת דלק - אטיאס אבישי" סמוך לאחר מכן. לעניין זה דחה בית המשפט את טענת המבקשת לפיה הוזן מספר העוסק המורשה לצרכי סטטיסטיקה, וכי שמו של אבישי הוסף כ"איש קשר" בלבד. עוד ציין בית המשפט כי שמו של הזכאי בעמדות כרטיס האשראי בתחנת הדלק שונה משמו של המשיב לשמו של אבישי, כך שכל התקבולים ממכירת הדלק באמצעות כרטיס האשראי עוברים ישירות לאבישי, תוך שדחה את גרסת המבקשת, שהוצגה על ידי המצהיר מטעמה, לפיה השינוי לא נעשה על דעתה. בית המשפט ציין את המחלוקת השוררת בין בעלי הדין אף לעניין גובה חובו של המשיב עד ליום 31.12.00, הוא המועד האחרון בו לגרסתו של המשיב הפעיל הוא את תחנת הדלק, תוך שהוסיף כי סוגיה זו תוכרע במסגרת פסק הדין הסופי. בהקשר זה ציין בית המשפט כי "נטל השכנוע בעניין זה הוא על מבקש העיקול המקורי, ועל כן פועל לחובת המבקשת". בית המשפט ציין כי לא הובאו כל ראיות בנוגע לקשייו הכלכליים של המשיב, וכי העד מטעמה של המבקשת העיד כי אין בידיה כל מידע ספציפי בנוגע לניסיונותיו של המשיב להבריח את נכסיו. עוד הוסיף בית המשפט כי אין הוא נדרש להכריע בשאלת איתנותו הפיננסית של אבישי אטיאס, בנו של המשיב, מאחר ואין הוא נתבע בתובענה. בית המשפט סיכם וקבע, כי נוכח הראיות שהובאו לפניו בעניין עילת התביעה כנגד המשיב, נוכח העדרן של ראיות באשר להכבדה הצפוייה בביצוע פסק הדין, ו"בהתחשב במאזן הנוחות, תום לב, צדק ומידתיות, ובוודאי מהצטברותם גם יחד", יש להורות על ביטול צו העיקול הזמני. מכאן הבקשה שלפניי.

4.דין הבקשה להידחות. איני מוצא מקום להתערב בשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי בכל הנוגע להערכת סיכויי התביעה כנגד המשיב. המבקשת מצביעה על מסמכים לפיהם היה בנו של המשיב, אבישי אטיאס, מעורב לכאורה בניהול תחנת הדלק ובהפעלתה עוד לפני שנת 2001, וכן על מסמכים המעידים לטענתה על המשך מעורבותו של המשיב בניהול התחנה, באמצעות נציגו, בנו שמעון אטיאס, גם לאחר 31.12.00. עוד מצביעה המבקשת על הסכם שנחתם בינה לבין המשיב בשנת 1999, לפיו העברת זכויותיו של המשיב בתחנה לצד ג' כפופה ל"זכות סירוב ראשונה" של המבקשת לרכוש את אותן הזכויות בתנאים שיוצעו למשיב על ידי צד ג'. עם זאת, מול מסמכים אלו עומדים המסמכים עליהם הצביע בית המשפט קמא, והאופן שבו התרשם בית המשפט מהעדויות שבאו לפניו. כאמור, איני מוצא כי נפל פגם בשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי בעניין זה, וטענות המבקשת תוכלנה להתברר במהלך הדיון בתובענה העיקרית. אשר לתנאי, המופיע בתקנה 374 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, בדבר קיומו של חשש סביר שאי מתן הצו עלול להכביד על ביצוע פסק הדין: מקבל אני את טענת המבקשת לפיה גובה סכום התביעה עשוי, בנסיבות המתאימות, להוות אינדיקציה לכך שאי מתן צו עיקול עלול להכביד על ביצוע פסק הדין, אך זאת כאשר עלה בידי מבקש צו העיקול להראות כי אמצעיו הכספיים של הנתבע אינם מספיקים כדי לשלם את החוב הנטען. בענייננו לא הובאו, כאמור, ראיות בעניין זה. זאת ועוד: את גובה סכום התביעה יש לבחון בשים לב לנסיבות העניין. בענייננו העיד העד מטעמה של המבקשת כי "כל הזמן יש רכישות בשווי של מיליונים כפי שרואים מתוך דפי החשבון" (עמ' 9 לפרוטוקול שורה 6). גובה סכום התביעה צריך להיבחן אפוא באספקלריה זו. העדרן של בטוחות בידי התובע לא די בו, כשלעצמו, כדי לספק את דרישת החשש הסביר לקיומה של הכבדה. כמו כן, אינני מקבל את טענת המבקשת, הנטענת לראשונה בבקשה זו, לפיה עצם הניסיון להעביר את ניהולה של תחנת הדלק לידיו של הבן אבישי הוא כשלעצמו ניסיון "להבריח" את תחנת הדלק. אין חולק כי בשלב זה נותרו זכויותיו של המשיב במגרש ובתחנת הדלק בעינן, ושאלת העברתן של זכויות הפעלתה של התחנה לידיו של אבישי היא עניין הנתון במחלוקת בין בעלי הדין.

הבקשה נדחית. המבקשת תישא בשכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ש"ח.