רע"א 4327-23 רע"א 4327-23

בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד סגן הנשיאה ש' אטרש) בת"א 30199-04-23 מיום 31.05.2023, במסגרתה התקבלה בקשת המשיבה לביטול צו עיקול זמני שניתן נגדה במעמד צד אחד.

1.ביום 18.04.2023 הגישה המבקשת תביעה כספית נגד המשיבה, מנהלהּ, ותאגיד מי עירון בע"מ (להלן: התאגיד), אשר הועמדה לצרכי אגרה על סך של 2,700,000 ש"ח. בהמשך לכך, ביום 24.04.2023 הגישה המבקשת בקשה למתן צו עיקול זמני ביחס לכספים המגיעים למשיבה מידי התאגיד, וזאת עד לגובה סכום התביעה. בו ביום, ניתנה החלטת בית המשפט (כבוד השופט א' זגורי בסמכותו כרשם) שהורה על מתן צו עיקול כאמור.

2.ביום 15.05.2023 הגישה המשיבה בקשה לביטול צו העיקול הזמני; וביום 19.05.2023 השיבה המבקשת לבקשה זו.

3.ביום 31.05.2023 התקיים דיון בבית משפט קמא שבו הודיעו הצדדים כי הם "מסכימים לוותר על חקירות מצהירים ולהסתפק בהשלמת טיעון בעל פה". טענות הצדדים נסובו אפוא, בעיקרם של דברים, על אודות השאלה אם "קיים חשש סביר שאי-מתן הצו יכביד באופן ממשי על ביצוע פסק הדין", כמצוות תקנה 103(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות). המבקשת טענה כי סכום התביעה כשלעצמו מקים חזקה שלפיה אי-מתן צו עיקול עלול להכביד על ביצוע פסק הדין, שכן המשיבה לא הצביעה על מקורות מימון חלופיים לפירעון סכום התביעה. מנגד, המשיבה טענה כי קיים לה מחזור הכנסות יציב, ואילו המבקשת לא הרימה את הנטל הנדרש על מנת להראות כי ככל שיינתן פסק דין לטובתה היא לא תצליח להביא למימושו.

4.בתום הדיון ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי. נקבע, כי לא נסתרה טענת מנהל המשיבה, לפיה המשיבה היא "חברה מבוססת, מכבדת את התחייבויותיה ובעלת מוסר תשלומים", וכי היא "קשורה בהסכם לביצוע עבודת תחזוקה שוטפת עם התאגיד, לפיו מגיעה לה תמורה חודשית שנעה בין 500,000 ₪ - 750,000 ₪, וכן בהסכמים לביצוע פרויקטים ספציפיים עבור התאגיד בהיקף של מעל 9,000,000 ₪".

בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי גובה סכום התביעה כשלעצמו אינו מספיק כדי להצדיק מתן צו עיקול זמני, שכן המשיבה הראתה "כי מדובר בחברה פעילה, שמעסיקה כ- 15 עובדים, שהמחזור הכספי החודשי שלה נאמד במאות אלפי שקלים, שמגיעים לה מיליוני שקלים אצל התאגיד". מכל מקום, צוין כי "התביעה מוגשת גם נגד התאגיד שכלפיו לא נטען כי לא יהא ביכולתו לעמוד בתשלום פסק הדין", וגם מטעם זה קשה לקבל את טענת המבקשת.

בסיכומם של דברים, ומשלא עלה בידי המבקשת להראות חשש ממשי בדבר הכבדה על ביצוע פסק הדין, בוטל העיקול הזמני שניתן למבקשת. לצד זאת, בית המשפט המחוזי נעתר לבקשת המבקשת והורה כי "הביטול יכנס לתוקף בחלוף 10 ימים" על מנת "לאפשר [למבקשת] לכלכל צעדיה".

5.המבקשת מיאנה להשלים עם החלטת בית המשפט המחוזי ומכאן הבקשה שלפניי, שהוגשה כשלצידה בקשה לעיכוב ביצוע.

לטענת המבקשת, שגה בית המשפט המחוזי בבטלו את צו העיקול הזמני. לשיטתה, "הפסיקה לעניין צו עיקול זמני קובעת במפורש כי סכום תביעה גבוה כשלעצמו, בענייננו 2,700,000 ₪, בצירוף העובדה ש[המשיבה] איננה מסוגלת להצביע על נכסים שמהם תוכל להיפרע [המבקשת], מספיקים כדי לקיים את יסוד ההכבדה". מוסיפה המבקשת, כי במסגרת בקשת המשיבה לביטול צו העיקול הזמני נטען כי הותרת צו העיקול הזמני על כנו תגרום לאי-עמידה בהתחייבויותיה של המשיבה כלפי עובדיה וספקיה. המבקשת סבורה כי מדובר ב"הודאת בעל דין" שלפיה המשיבה לא תוכל לשלם את סכום התביעה ככל שיינתן פסק דין לחובתה.

6.לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות ללא צורך בתשובה.

7.כידוע, על מבקש צו עיקול זמני מוטל לשכנע את בית המשפט הן בכך ש'סיכויי התביעה' ו'מאזן הנוחות' נוטים לטובתו (כאשר בין השניים מתקיימת 'מקבילית כוחות'); הן בקיומו של חשש סביר כי אי-מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין (רע"א 7640/22 אליאס נ' סלייח, פסקה 7 (15.11.2022)). שיקול הדעת המסור לערכאה הדיונית בהחלטות שעניינן סעד זמני, הוא רחב במיוחד וערכאת הערעור תתערב בו רק במקרים חריגים (ראו מני רבים: רע"א 5129/22 א.מרתון גיא בע"מ נ' עזר חי, פסקה 16 (03.08.2022); רע"א 4330/22 אבו עישה נ' סמא נדל"ן בע"מ, פסקה 7 (31.07.2022)). המקרה שלפניי אינו בא בקהלם של מקרים חריגים אלו, ואף לא קרוב לכך.

8.כאמור, הדיון בבית משפט קמא נסוב על אודות תנאי ההכבדה הקבוע בתקנה 103(א) לתקנות. משכך, אף אני אתמקד בבחינתו של תנאי זה בלבד. כפי שצוין בפסיקה לא אחת, גובה סכום התביעה אומנם עשוי להוות אינדיקציה לאפשרות כי תנאי ההכבדה מתקיים, אך שיקול זה אינו מכריע כשלעצמו (ראו למשל: רע"א 903/06 דלק-חברת הדלק הישראלית בע"מ נ' עטיה, פסקה 4 (19.03.2006)). כן נדרש לבחון, בין היתר, את יכולתו הכלכלית של הנתבע והחשש מפני הברחת נכסים (רע"א 10076/07 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' ICC Industries Lnc, פסקה 6 (28.11.2007)).

9.בענייננו, המבקשת לא השכילה להביא אינדיקציה כלשהי אשר יהיה בכוחה לשכנע את בית המשפט המחוזי כי צו העיקול הזמני נחוץ לה על מנת לאפשר את מימוש פסק הדין. כך, המבקשת לא הביאה כל ראיה לטענותיה כי המשיבה אינה איתנה כלכלית באופן שיקשה עליה לקיים את פסק הדין, או כי קיים חשש בדבר הברחת נכסים על-ידה. יתרה מכך, המבקשת לא הצליחה לסתור את טענות המשיבה בדבר היקף עסקיה, ובדבר תזרים המזומנים הצפוי להיכנס לה מפעילותה העתידית. חזקה על המבקשת כי היא לא הייתה מהססת לחקור את מנהל המשיבה, אשר הצהיר על נתונים אלו, אילו היה בידה לסתור את טענותיו.

10.גם טענת המבקשת בדבר "הודאת בעל דין" מצד המשיבה, אין בה ממש. אכן, בבקשתה לביטול צו העיקול הזמני, טענה המשיבה כי הותרת צו העיקול על כנו עלולה להסב לה נזקים בלתי הפיכים. ברם, בכך אין כדי להצביע על כך שהמשיבה לא תוכל לפרוע את חובה ככל שיינתן פסק דין נגדה. כל שניתן ללמוד מכך הוא כי המשיבה זקוקה לתזרים מזומנים מסוים על מנת להתנהל בעסקיה באופן שוטף.

11.בנוסף, וכפי שציין בצדק בית משפט קמא, תביעתה של המבקשת מופנית גם נגד התאגיד. ברם, המבקשת לא העלתה כל טענה ביחס ליכולת הפירעון של התאגיד. יוצא אפוא, כי גם מטעם זה קשה להלום את טענת המבקשת כי היא תעמוד בפני "שוקת שבורה" ככל שטענותיה יתקבלו בסופו של יום.

12.סיכומו של עניין – בבקשה זו לא היה דבר, וטוב היה אלמלא הייתה מוגשת. הבקשה נדחית אפוא, ועמה נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע. בנסיבות העניין, המבקשת תישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 4,000 ש"ח.