רע"א 9239-23 רע"א 9239-23

1.בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 24.12.2023 (ע"א 34610-06-23, סגן הנשיא א' דראל והשופטות ע' זינגר ו-פ' נויבירט). בית המשפט המחוזי דחה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים מיום 4.6.2023 (ת"א 11904-04-22, השופט ד' מ' דמביץ).

2.מקורו של ההליך שבפני בחוזה שנחתם ביום 22.4.2018 ובמסגרתו מכרו המבקשים דירה שהייתה בבעלותם למשיבים (להלן: חוזה המכר). המחלוקת בין הצדדים כבר נדונה בהליכים קודמים שהגיעו לפתחו של בית משפט זה (רע"א 3966/21, השופט נ' סולברג (6.7.2021); רע"א 5078/21, השופטים סולברג, ד' מינץ ו-י' וילנר (31.8.2021)), ועל כן הדברים יתוארו כאן רק בתמצית. בחוזה המכר נקבע כי לאחר השלמתה של עסקת המכר המבקשים ישכרו את הדירה מהמשיבים למשך שלוש שנים כנגד תשלום דמי השכירות שנקבעו. כן צוין כי המבקשים מתחייבים שבתוך 36 חודשים תאושר תכנית תמ"א לדירה ותחל בנייה להרחבת הדירה. בהתאם, נקבע כי 150,000 שקלים מסך התשלום תמורת מכירת הדירה ישולמו למבקשים רק לאחר שיינתן אישור לביצוע בנייה כאמור. המשיבים מצדם התחייבו לחתום על כלל המסמכים שיידרשו לצורך אישור תכנית התמ"א. עוד הסכימו הצדדים כי כל שינוי של החוזה ייעשה בכתב.

3.ביום 25.7.2018 חתמו הצדדים על חוזה שכירות (להלן: חוזה השכירות). מימוש החוזים לווה בקשיים שונים. המשיבים איחרו בהעברת התשלומים עבור הדירה בהתאם לחוזה המכר, ואילו המבקשים נמנעו מתשלום דמי שכירות ואיחרו בפינוי הדירה. כמו כן קבלת האישור להרחבת הדירה התעכב, ובסופו של דבר הבנייה לא בוצעה. ביום 17.2.2021 הגישו המשיבים תביעה לפינוי מושכר לבית משפט השלום בירושלים בגין אי-תשלום דמי השכירות. בכתב הגנתם מיום 1.3.2021 טענו המבקשים, בעיקרו של דבר, כי עומדת להם טענת קיזוז על רקע איחור של המשיבים בתשלומים בהתאם לחוזה המכר. יצוין, כי המבקשים צירפו לכתב הגנתם מכתב שכותרתו "הודעה על ביטול ההסכם", אולם זה לא זכה להתייחסות כלשהי בטענותיהם (להלן: הודעת הביטול). עוד יצוין כבר בשלב זה, יצוין כי המבקשים לא היו מיוצגים בפני הערכאות הקודמות ואף אינם מיוצגים בבקשה דנן.

4.ביום 25.4.2021 קיבל בית משפט השלום את התביעה לפינוי המושכר (תפ"ם 37816-02-21, השופטת מ' בנקי). המבקשים הגישו ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי, וזה נדחה ביום 7.7.2021 (השופטים ר' יעקובי, מ' בר-עם ו-ח' מרים לומפ). בקשת רשות ערעור שהגישו המבקשים לבית משפט זה התקבלה, אך הערעור נדחה לגופו, וזאת מן הטעם שהדירה פונתה זה מכבר כך שהסוגיה הפכה לתיאורטית (וממילא, הסתיימה תקופת השכירות) (רע"א 5078/21 שנזכר לעיל).

5.ביום 6.4.2022 הגישו המשיבים תביעה כספית נגד המבקשים לבית משפט השלום בגין הפרת החוזים – היא התביעה מושא ענייננו. בתביעתם טענו המשיבים כי בהתאם לחוזה המכר, על המבקשים להשיב להם סך של 150,000 שקלים בשל אי-אישורה של תכנית התמ"א ואי-התחלת הבנייה, וכן לפצותם בסך של 170,000 שקלים בשל הפרה יסודית של חוזה המכר. בנוסף טענו המשיבים כי על המבקשים לשלם להם סכומים שונים בגין אי-תשלום שכר הדירה, נזקים שנגרמו לדירה, עוגמת נפש ועוד. מנגד, המבקשים טענו כי בית משפט השלום נעדר סמכות עניינית לדון בתביעה, בשל כך שהסכסוך עוסק בבעלות במקרקעין, ולפיכך הסמכות העניינית לדון בתביעה מוקנית לבית המשפט המחוזי. לגופם של דברים טענו המבקשים כי חוזה המכר בוטל על-ידם כדין, והפנו בהקשר זה להודעת הביטול. כן טענו המבקשים, כי הם לא הפרו את חוזה המכר וכן כי הם אינם נדרשים להשיב את 150,000 השקלים למשיבים, בהתחשב בכך שהמשיבים לא חתמו על המסמכים הנדרשים מול היזם לצורך אישורה של תכנית התמ"א.

6.בית משפט השלום קיבל את התביעה באופן חלקי. תחילה דחה בית משפט השלום את טענתם של המבקשים בנושא הסמכות העניינית בקבעו כי מדובר בתביעה כספית אשר אינה מעוררת שאלות קנייניות. באשר לחוזה המכר – בית משפט השלום קבע כי המבקשים לא הפרו את חוזה המכר. לעומת זאת, בית משפט השלום קבע כי דווקא המשיבים, שהגישו את התביעה, הם שהפרו את חוזה המכר הפרה יסודית בשל האיחור בתשלומים עבור רכישת הדירה. עם זאת, בית משפט השלום קבע כי המבקשים אינם זכאים לבטל את החוזה, משום שלא פעלו לביטולו בתוך זמן סביר, אלא מסרו את הודעת הביטול רק כשנתיים וחצי לאחר ההפרה. כן קבע בית משפט השלום כי לא עומדת למבקשים זכות לקבל פיצוי מוסכם בגין ההפרה האמורה, בשים לב לכך שישנן ראיות לפיהן המשיבים שילמו למבקשים סך של 150,000 שקלים כתמורה מוסכמת שנועדה לפצות על האיחורים בתשלומים עבור הדירה. באשר לטענת המשיבים לפיה על המבקשים להשיב להם סך של 150,000 שקלים בגין אי-אישורה של תכנית התמ"א ואי-התחלת הבנייה, קבע בית משפט השלום כי המשיבים לא קיימו את חובותיהם בהתאם לחוזה, ובפרט נמנעו מלחתום על מסמכים מול היזם. על כן, נקבע שהם אינם זכאים לפיצוי. באשר לחוזה השכירות – בית משפט השלום קיבל את עמדתם של המשיבים לפיה הם זכאים לתשלום דמי השכירות שלא שולמו להם, וקבע כי הם זכאים גם לפיצוי בגין האיחור בפינוי הדירה. לבסוף, בית משפט השלום דחה את רכיביה האחרים של התביעה ונמנע מפסיקת הוצאות לטובת המשיבים.

7.כמפורט להלן, שני הצדדים הגישו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום.

8.בערעור שהגישו המבקשים הם שבו, בין השאר, על טענתם לפיה בית משפט השלום נעדר סמכות עניינית לדון בתביעה. באשר לשאלת הזמן הסביר לביטול החוזה, המבקשים טענו כי הם נתנו למשיבים "ארכה" לקיום החוזה ויש להתחשב בכך בקביעת הזמן הסביר לביטולו. המבקשים הוסיפו כי הוסכם בחוזה שכל צד זכאי לעכב את התחייבויותיו עד למילוי התחייבויותיו של הצד השני, ועל כן הם היו רשאים להימנע מתשלום דמי שכירות עד לתיקון הפרותיהם של המשיבים. לבסוף, המבקשים טענו כי אין מקום לחייבם במלוא הפיצויים המוסכמים בגין האיחור בפינוי הדירה שכן הם פינו חלק ממנה במועד.

9.לעומת זאת, המשיבים טענו במסגרת הערעור שכנגד כי יש לחייב את המבקשים בתשלום פיצויים מוסכמים בגין הפרת חוזה השכירות, נוסף על תשלום שכר הדירה. עוד טענו המשיבים כי הם לא הפרו את חוזה המכר הפרה יסודית, וכי הוראות החוזה בדבר מועדי התשלומים שונו בין הצדדים בהסכמה בעל-פה. בנוסף, המשיבים הבהירו כי המבקשים עצמם חתמו על כל המסמכים הרלוונטיים לצורך התמ"א, וכי לא היה צורך בחתימת המשיבים. לבסוף, המשיבים טענו כי היה על בית משפט השלום לפסוק להם פיצוי בגין עוגמת נפש, לפסוק לטובתם הוצאות משפט בשים לב לכך שתביעתם התקבלה באופן חלקי, וכן לקבוע כי הסכום שפסק לטובתם יישא בהפרשי הצמדה וריבית החל ממועד הגשת התביעה ולא ממועד מתן פסק הדין.

10.ביום 24.12.2023 דחה בית המשפט המחוזי את ערעורם של המבקשים וקיבל באופן חלקי את ערעורם של המשיבים. באשר לערעורם של המבקשים, בית המשפט המחוזי מצא כי התביעה שהונחה בפני בית משפט השלום הייתה תביעה כספית, הנתונה לסמכותו. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי הודעת הביטול לא נשלחה בתוך זמן סביר. בית המשפט המחוזי התרשם שהקביעות בעניין תשלום דמי השכירות והפיצוי המוסכם בשל האיחור בפינוי הדירה מבוססות על הראיות שהונחו בפני בית משפט השלום ולא מצא כי יש מקום להתערב בהן. בהתייחס לערעור שכנגד, בית המשפט המחוזי קבע כי יש ממש בטענות המשיבים באשר לאי-פסיקתן של הוצאות משפט ובאשר להפרשי ההצמדה והריבית. בהתאם לכך, פסק בית המשפט המחוזי למשיבים הוצאות משפט וקבע שסכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה.

11.בקשת רשות הערעור שבפני מכוונת כלפי פסק דין זה. המבקשים, שכאמור אינם מיוצגים, טוענים, בעיקרו של דבר, כי המשיבים הם שהפרו את חוזה המכר בכך שאיחרו בהעברת התשלומים, וזה היה הרקע לאי-תשלום דמי שכירות ולעיכוב בפינוי הדירה. המבקשים שבים על הטענה כי יש לבצע קיזוז בין הפיצוי המוסכם בגין הפרת חוזה המכר לבין הסכומים שעליהם לשלם בשל הפרת חוזה השכירות. כן טוענים המבקשים כי בית המשפט המחוזי שגה בקביעתו לפיה הם השתהו בביטול החוזה. המבקשים מטעימים כי, לשיטתם, אין משמעות לדרישת הזמן הסביר ביחס לתשלום פיצויים מוסכמים.

12.לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף מבלי להידרש לתשובה, בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. הבקשה נסבה על הנסיבות הפרטיקולריות של המבקשים ואינה עומדת באמות המידה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (ראו: רע"א 5571/23 גולן נ' פלאפון תקשורת בע"מ, פסקה 9 (29.8.2023); רע"א 7952/23 בכר נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ, פסקה 12 (22.1.2024)). הבקשה אינה מעלה שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, ולמעשה אף לא נטען בה כך. כמו כן לא התרשמתי כי הבקשה מעלה חשש לעיוות דין.

13.סוף דבר: הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.