רע"א 9322/17 מדינת ישראל נ. סי .די .סי חברה לפיתוח בע"מ (בכינוס נכסים)

1.

במסגרת הליך פשיטת רגל הורה בית המשפט המחוזי על רישום המבנה מושא המחלוקת כבית משותף. המבקשת – המדינה באמצעות רשות מקרקעי ישראל – טענה כי משיבה 1 (" המשיבה "), שחכרה מאיתה את המבנה, בנתה על גביו חלקים נוספים

ללא רשות. לפיכך, לטענת המדינה, הזכויות הקנייניות בבינוי הנוסף שייכות למדינה במלואן. בהתאם לכך, הגישה המדינה לבית המשפט המחוזי בקשה להורות על צירוף מסמכים שיאפשרו לרשום את המבנה כבית משותף, שבו למשיבה או לבאים בנעליה זכויות רק בחלק מהמבנה, ולא בחלקים שנבנו ללא רשות. בקשה זו נדחתה משני טעמים מרכזיים – מן הטעם שכבר הוכרע בהחלטה קודמת כי המשיבה היא החוכרת של המבנה כולו, ומן הטעם שקבלת בקשת המדינה תסכל את האפשרות להשלים את הרישום של המבנה כבית משותף – רישום שעליו הוחלט בהחלטה קודמת וחלוטה. מכאן בקשת המדינה, שסווגה על ידי רשם בית המשפט – לאחר שמיעת טענות הצדדים – כבקשה למתן רשות ערעור.

המדינה טוענת כי בית המשפט המחוזי לא הכריע בעבר בסוגיית הזכויות הקנייניות בבינוי שנבנה ללא רשות, לפחות לא באופן אופרטיבי, וכי קבלת עמדת המדינה לא תסכל את האפשרות לרשום את המבנה כבית משותף. המשיבה מתנגדת לכך, וסומכת ידיה על הכרעת ערכאה קמא.

2.

כאמור, הכרעת ערכאה קמא התבססה על שתים.

ראשית , נקבע כי קבלת עמדת המדינה תסכל את האפשרות לרשום את המבנה כבית משותף – רישום שעליו הורה בית המשפט המחוזי בהחלטות קודמות. אלא שהמדינה הצהירה, כאמור, כי קבלת בקשתה לא תמנע רישום כזה. בדברי בית המשפט המחוזי או בטענות המשיבה לא הוסבר מדוע טענה זו אינה נכונה. לא למותר להדגיש: חזקה על המדינה כי ככל שטרם נרשם המבנה כבית משותף – תפעל לקידום העניין בהקדם, כאמור בהכרעת ערכאה קמא.

שנית , נקבע כי כבר הוכרע בהחלטות קודמות שלמשיבה זכות חכירה במבנה כולו. המדינה טוענת, בניגוד לכך, שהעניין טרם נדון והוכרע. ערכאה קמא לא ציינה באיזו מהחלטותיה הוכרעה סוגיה זו, והמשיבה ציינה בתגובתה כי מדובר בהחלטה שנתנה ערכאה קמא במסגרת הליך לפי פקודת ביזיון בית משפט, שבו צוין, בין היתר, כי "בשלב הראשון יש לרשום את החברה שבכינוס כחוכרת של הזכויות בבית המשותף". ואולם, גם אם ניתן לפרש משפט זה כמתייחס לכלל הזכויות במבנה, ולא רק לזכויות בחלקים שנחכרו במפורש מאת המדינה, הרי שבאותו הליך לא נדונה כלל הסוגיה הקניינית, אלא רק סוגיית עצם רישום המבנה כבית משותף; וממילא עסק אותו הליך אך ביישום הכרעות קודמות, שבהן לא נדונו על פני הדברים זכויות הקניין בבינוי שנבנה ללא רשות. עולה כי לא התקיים בערכאה קמא כל דיון מהותי בדבר זכויות הקניין מושא המחלוקת. צא ולמד, ערכאה קמא ביססה מסקנתה, ככל הנראה, על סמך החלטה אחרת שניתנה באורח אגב ושאינה תורמת לפתרון הסוגיה כאן.

בנסיבות אלה יש מקום לדון בבקשה דנן כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש הערעור על פיה, ולקבל את הערעור במובן זה שהחלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 30.10.2017 – בטלה. עם זאת, אין לקבל את בקשת המדינה כי בית משפט זה יידרש לראשונה, במסגרת בקשה למתן מדינה ערעור, לסוגיה המהותית שלא נדונה בערכאה קמא, דהיינו מצב הזכויות הקנייניות במבנה מושא המחלוקת. לפיכך יש להורות כי עניין זה יוחזר לערכאה קמא, תוך מתן אפשרות לצדדים להעלות טענותיהם לגופו של עניין.

3.

סוף דבר, הבקשה מתקבלת במובן זה שהחלטת ערכאה קמא – בטלה. העניין יוחזר לבית המשפט המחוזי לשם ליבון סוגיית הזכויות הקנייניות בחלקי המבנה שנבנו, לטענת המדינה, ללא רשותה. הסעד הזמני שניתן בהחלטתי מיום 20.12.2017 יעמוד בתוקפו עד ליום 10.7.2018 או עד למתן החלטה אחרת בהליך קמא. במכלול נסיבות העניין – אין צו להוצאות.